החיים הם במקום אחר

לתחרות.

{הירושימה – דניאלה ספקטור בהופעה}

1. הסוף, אבל ממש הסוף

2. השם שלי הלך

השם שלי הלך, נעלם.

זה מאד מבהיל.

להיות חשוף ככה, בארץ זרה.

בלי שיהיה זמן להתכונן, להכין פלאפון, כסף מזומן, מים מינרלים, קרם הגנה לעור, ד"ר פישר 34 באריזה חומה, כובע, פנס, מחברת, עפרון מכני, אולר, פירות יבשים, תחתונים וגרביים נקיות, מגבת. לעבור על הכיסים של התרמיל שוב ושוב ולגלות  כל פעם ששכחתי משהו, להביא אותו ולהשאר עם ההרגשה שבטח שכחתי משהו קריטי לקחת איתי.

בלי בית לחזור אליו.

נכון שהבית שלך לא משהו, וכשנפלט לך "הבית שלי" אתה מייד מתקן ל"דירה שלי".

אבל כמה שאתה מתגעגע אליו עכשיו.

בלי שם, בלי מערכת מיני סטראו צנועה, בת 14 שנה אבל פועלת, בלי דיסקים של זמרים ישנים משנות השבעים המוקדמות.

בלי כסא ובלי קירות.

חשוף ככה, כמו פעם, לכל אחד שיבוא להציק ולצחוק.

ואתה מנסה לשנן לעצמך את השם, כמו שהיה כתוב באיזו חוברת הדרכה לשעת חירום, או ספר מדע בידיוני:

"קוראים לי... קוראים לי..."

זה רק מחמיר את המצב.

ומצד שני אתה כועס על עצמך:

האם זו לא ההזדמנות הגדולה שחלמת עליה בלילות בדידות ארוכים, ליד מערכת המיני סטראו והדיסקים הישנים?

לזרוק הכל מאחוריך, את הרכוש המיותר והציפיות הנכזבות ותחושת הכשלון –

ולסוע מכאן.  לעלות על המטוס הראשון להודו. בלי כלום כמעט, הפעם. בלי לבדוק מאה פעם את התיק שוב ושוב ולהכניס אליו עוד ועוד דברים שיתגלו בהמשך כמיותרים.

אז למה אתה עכשיו כולך פאניקה?

זאת ההזדמנות הגדולה שלך.  אבל אתה פחדן.

פחדן, לא פחדן – תנו לי אותו בחזרה!  יחד עם הבית.

תנו לי אותו, ואז נדבר.

3. סוף העולם

כשהייתי נער, וזה היה בשנות השמונים, חששתי מאד מסוף העולם.

בחלומותי, טילים באליסטיים חמושים בראשי נפץ גרעיניים היו עפים מקצה אחד של העולם לקצה השני. נראים היו במסך הטלויזיה, מצולמים מלמעלה, מאיזו תחנת לווין,  כשהם מעופפים מעל לכדור הארץ, במין איטיות משונה ומפחידה של סרטי מתח. כמה פיקסלים על המסך יצרו חץ פאלי מתקדם, על רקע צורת היבשות המוכרת, מתחלפות, ומגיעות מתישהו לאירופה, מרכז העולם.  לעיתים, בקלוז אפ פתאומי, הטיל נראה כדבר עצום, וכח ההרס המרושע והלא יאמן שבו היה מקבל ממדים.  דבר עצום ומרושע, אך באופן מוזר  לא אישי: מין מוצר פלסטי-מתכתי של סרט נע בבית חרושת, לבן אפור ונקי.    העולם כולו היה עוצר יחד איתי את נשמתו ועוקב אחרי מעופם של הטילים בציפיה חרדה ומשותקת מאימה.

לסיום המעוף והגעת הטיל ליעדו לא היו החלומות מגיעים. כנראה שהיו אלו חלומות על הפחד. הפחד הוא תמיד ממה שעוד לא קרה.  לא ממה שכבר קרה. 

ומה שיקרה כשינעצו הטילים הבליסטיים האלה במוסקבה או בניו יורק, ובסופו של דבר גם אצלנו בארץ – זה היה בלתי נתפש.  סוף העולם. לא רק הסוף הפרטי שלך, אלא סוף האנושות כולה.

את הסוף הפרטי שלך אפשר אולי להמתיק בעשיית צאצאים שימשיכו את הגנים שלך, את קיומך.

אפשר לכתוב משהו, שינציח ויקבע שהיית, וקיומך היה כביכול חשוב.

אבל סוף העולם, זה כבר משהו אחר. כאן אין מה לעשות, המשמעות באמת ניטלת.

ועובדה, שהפחד הזה היה משותף כנראה למיליונים רבים ברחבי העולם, שיצאו להפגנות ענק כנגד הנשק הגרעיני.

אלא שהדיכוטומיה הזאת אינה אמיתית:  הפחד הקולקטיבי מהחרבות האנושות כולה, מונע בעצם על ידי הפחד מהמוות הפרטי שלך, שהוא בלתי מוסבר ולא ניתן לעיכול לא פחות מחורבן האנושות.  הצאצאים שאתה משאיר אחריך, ובטח הכתיבה – אין להם שום משמעות בשעה שאתה ניצב מול המוות, מול העובדה המעליבה והמפחידה שאתה הולך לא להיות, להתפוגג, להמחץ תחת איזו נעל ענקית ולהפוך ל.. ל.. לכלום, אולי? ומה זה כלום, לעזאזל?

/~~~/

ויש את המחשבות על העולם שאחרי. אלו שבאות בדרך כלל בלילה.

עולם ללא ציווילזציה. ללא חשמל, ללא קירות מגנים. ג'ונגל שהאנשים המועטים ששרדו את השואה (מדוע אתה תמיד בינהם?) נודדים בו בין הריסות, מחפשים מפלט ביערות ,  מחכים לרגע שהנשורת הרדיואקטיבית המקננת באויר ובתוך גופם תהרוג אותם, אט אט.

ובעצם, אלו מחשבות על כמה שאני חלש.   איך אני לא מותאם לחיים אלימים של השרדות. איזה לא-גבר אני.

נכון, אני מרויח כיום לא רע, ומראה בזה שאני קצת גבר.

אבל ברגע שיקחו ממני את הציוילזציה, את המחשב, את הקירות, ויזרקו אותי לג'ונגל בו גבר צריך לצוד, לרצוח, לשרוד בטבע – אני אחוסל תוך שתי דקות.

הנצחון המאוחר שלי במאבק ההשרדות – זה שתמיד הרגשתי בקיבוץ, בין בני קבוצתי הזכרים, שקטפו אגסים מהר יותר ממני, ושידעו לבנות דברים במו ידיהם הלא-שמאליות  – לא היה אלא נצחון זמני.

יום הדין שלי יגיע.

וכמו הפחד הקודם, זה פחד מפחד. ממה שעוד לא קרה.  ממה שעלול לקרות.

זה מצב של חוסר מודעות לרגע הזה, לעולם המקיף אותך ברגע זה, לגוף שלך שבלהט ההסחפות בפנטזיית האימה נעשה כפוף ומכווץ.

עלי להקיץ, ללבוש בחזרה גופי אל תוך המודעות.

שלום עולם יקר, שלום גוף שלי, שאתה נשמתי האמיתית.

{דניאלה ספקטור – הכוכב הזה מת}