החיים הם במקום אחר

בדיון על הבלוגים התעלמתי מהיבט חשוב, שאינו קיים בספרות: התהליך התרפויטי שעובר כותב הבלוג.
בכל יומן יש היבט תרפויטי. אדם דן עם עצמו – ועם הקהל של היומן, שכן לכל כותב יש איזה קורא דמיוני - על בעיותיו האישיות. יותר זול מפסיכולוג, פחות כואב בגב ממדיטציה.
בבלוג הפן הזה מתעצם, מפני שכל קטע חשוף לתגובות של קוראים, שחלקם הפכו כבר לדמויות של ממש בתודעתו של קורא, בגלל תגובותיהם ו/או בגלל שהם מנהלים בלוג משלהם. לאט לאט הכותב מפתח תלות בתגובות, ולא רק במובן (שרבות דובר עליו) שהוא מנסה להשיג כמה שיותר תגובות. כותב הבלוג "כותב למען התגובות" (משפט חוזר אצל כמה בלוגיסטים). אלו הופכים לפסיכולוגים שלו, וכמו אצל הפסיכולוג, העיקר הוא לא העצות שלהם, אלא עצם נוכחותם שם כמאזינים, שמאפשרת לכותב לגלות דברים על עצמו. לא פעם הבלוג נסוב סביב בעיה מרכזית בחייו של הכותב (למשל האם לעזוב את החבר או לא), והעוצמה הרגשית שלו, יחד עם התלות בתגובות, הולכת ומתעצמת לקראת פתרון הבעיה.
וכשהכותב מגיע להכרעה – מסתיים לו, לתדהמת הקוראים, הבלוג.
הגבלה אחרת של משך הטיפול (כלומר משך הבלוג) היא ע"י קביעת זמן סיום לבלוג. היו פה לפחות שני כותבים מוכשרים שנסעו לטיול ארוך, לאירלנד או לניו זילנד למשל, שאיתו הסתיים הבלוג. שניהם התמודדו עם תקופה של שינויים גדולים בחייהם, שהבלוג והטיול כאחד הם חלק מתקופת החפוש העצמי שלהם. הראשון ("לא אני" מ"הומואים לא הולכים עם אולסטאר") היה צריך להתחיל להתבגר מעט, או להפך, להיות צעיר לפי הדימוי שלו, והשני (מייג'ור מייג'ור מ"נווט גולם") סיים שרות צבאי ארוך מאד והתגרש מאישתו (זכור לנו איך התיעץ –בחן רב, כהרגלו - עם הקוראים לגבי יציאה ראשונה עם בחורה, "מבצע תמר" ( "וכנהוג בצה"ל, הוצאתי קפ"ק, בצעתי תדרוך, הגדרתי פערי מידע, ומיניתי אשמים מבעוד מועד. או בקיצור, נכנסתי ללחץ.")
נערה אחרת באה לטיפולבלוג ומבקשת: אל תיקשרו אלי, אני תיכף מתגייסת. כמובן שהיא מתכוונת להיפך מזה: להגביל את משך הטיפול, או את נושאי הטיפול – כדי לא להיקשר למטפל. כי זה מפחיד, הטוטאליות הזאת, החשיפה.

דבר נוסף שייחודי לתרפיה בבלוג הוא הרשת שנוצרת. אני מגיב לך בבלוג, אז אתה מגיב לי, ושנינו ביחד מגיבים להוא. דמויות וירטואליות (של כותבי בלוגים אחרים) הופכות (בתהליך שפרויד כינה הסטה) גדולות יותר ויותר בתודעת הכותב, כיוון שהן מייצגות איזה תשוקה או פחד של הכותב. לי זה קרה למשל עם "אריקון" האחד והיחיד, ועם אחרים. הכרתי וירטואלית מישהי שאצלה בלוגר מסוים הפך, לזמן קצר, למרכז ריגשותיה, ולא בצורה בנאלית של התאהבות אלא להפך, כמושא של פחד. מי מאתנו הבלוגרים לא מצא בלוגרים אחרים בחלומותיו?
בסופו של דבר, הרשת הופכת את התרפיה לקבוצתית משהו, שכן הרגשות הדדיים.

חשבתי, באופן אישי, שאני ברחתי קצת מלולאת הקשר המתהדק בין המגיבים לכותב, בכמה אופנים: א) הבלוג שלי הפך פחות אישי ב) לא פרסמתי כמעט חודש ג) במקביל אני מנסה לשמור על יומן oofline (שם חיבה ל- offline) ובו פרטים על "חיי האמיתיים", על כל האפרוריות שבהם והדרמות הבנאליות של היום יום (א' אמרה לי שז' כבר מזמן לא היה בתוך ח' וכו' – איזה כיף לכם שזה נחסך מכם).

למרות ההיבט התרפויטי, אני מצאתי בכתיבת הבלוג חיזוק רציני לכתיבה. יחסית לאלימות הישראלית, לעצבנות, לגסות, לחוסר ההקשבה הצעקני – ישראבלוג (פרט ל"רעים" ההכרחיים – כי בלי רע איך נדע מה טוב?) הוא כמעט גן עדן. לא קיבלתי אפילו תגובה אחת שאני יכול ליחס לה אחת מהתכונות השליליות הנ"ל. ולעומת זאת קיבלתי לא מעט תגובות חמות ומפרגנות. ועל זה רציתי לאמר לכם:

ת ו ד ה!

יצא לי ששני חברים קרובים הוציאו ספרים לאחרונה. אחת זכתה ללא מעט תשומת לב תקשורתית, ואף לביקורות מהללות. בין השאר "זכתה" להתפרסם ולהיתלות בככר השוק, הידועה כככר ynet. כרגיל, התגובות היו בנוסח: "איכס, מה זה"? "מ ש ע מ ם!" וכו'.
מאד ישראלי, במובן הרע של המילה.
שניהם, עם כל התשבוחות והכתרים, לא קבלו את מה שהבלוג יכול לתת – אותו קשר אינטימי, ברמת הפוסט, עם קורא. בספרות, קשר כזה יהיה בחזקת גילוי עריות.
אז שוב, תודה לכם שאתם כאלה.

** אין התחלה, אמצע וסוף. כמו בחיים.

לא בטוח, בעצם. אילו ליה מ"פרוזאק", לדוגמא, היתה משאירה את הבלוג שלה אחרי שפרשה (ולא מוחקת הכל), ייתכן שהיינו רואים שם איזה מבנה פנימי של התחלה-אמצע-סוף.
אבל ייתכן שזו היתה נטייתנו למצוא חוקיות בכל פיסת מציאות .

בכל אופן, ברור שחוקיות ומבנה אסתטי אפשר למצוא ברמת הפוסט - כמעט כל אחד מהפוסטים של הבלוגים המפורטים ברשימה בצד שמאל הוא מעין סיפור קצרצר.

** ועם זאת, זהו יומן, ומה שמייחד את הקריאה בו הוא הניסיון למצוא את האדם האמיתי המסתתר מאחורי המילים.




מה שאנחנו מכנים בביקורתיות "יצר המציצנות" אינו אלא הרצון לגעת באדם חי, אמיתי, מזיע ונושם, ולא במילים מתות. יצר זה הוא אולי המניע שמאחורי קריאת בלוגים, והוא שהופך אותנו ל"מכורים".

מכאן נובעת כנראה גם תחושת האינטימיות של הקורא - תחושה שכל כך קשה לנו להשיג כשאנחנו קוראים ספרות, ואילו כאן בבלוגוספירה אנחנו מרגישים כאילו האישה הזאת, שהיא בכלל דתיה (בעוד אנחנו כל חיינו אתאיסטים), חיה איפושהו בפריפריה (אנחנו בלב אזור א'), נשואה ועסוקה בגידול שני ילדים (אנחנו טרם מצאנו זוגיות), מאוימת בפיטורין - היא הידידה הקרובה שלנו, ועוד רגע נרים לה טלפון ונתייעץ איתה בבעיותינו האישיות.
והיא, יחד עם הבחור הגבוה ההוא, שחייו מן הסרטים, והגאונה הג'ינג'ית, והנער שחולם להיות "פרט" מפורסם - הופכים להיות הקהילה שלנו, לוקחים חלק במחשבות הפרטיות ביותר שלנו.
וזה משהו שהספרות לא יכולה לתת לנו. ספר במיטבו יכול אולי לעטוף אותנו בדמויות שלו, אבל דמויות אלו לא יוכלו לקרוא את התגובות שלנו להתלבטות האחרונה שלהן (נו, אז לספר לחבר על הבלוג או לא? או: אתם לא חושבים שאני מגזים קצת לאחרונה עם חיי המין הפרועים שלי?), להגיב בחום לתגובות שלנו (תודה. נראה לי באמת שעדיין מוקדם לספר. או: נכון, לא במקרה הרגשת הרבה עצב בפוסט הזה). יותר מזה: הדמויות בספר לא יוכלו לעדכן אותנו יותר. בכלל לא. נגמר הספר - אין יותר פוסטים.
שלא לדבר על התקווה לפגוש את אחד הבלוגרים המופלאים האלה. תקווה כזאת היא מותרות כשמדובר בספר. אם אתה מקווה לפגוש את הולדן קולפילד, או אפילו את המחבר שלו - מצבך קשה וכדאי לך לבדוק אם אתה לא הולך לרצוח איזה אישיות מפורסמת (אביב גפן?).
ולא חשוב כלל אם יצרת קשר עם הבלוגר או לא,  אם פסלת או נפסלת כבר בשלב החבר הטלפוני (קרי המעבר מהתכתבות אימייל לשיחת טלפון), אם פגשת אותו או לא, אם פגשת והתאכזבת קשות.  כמו בתחום המשפטי, מה שחשוב הוא המניע.



**** המשך מחר (או משהו כזה) ****