לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם במקום אחר


ועכשיו - אל החיים האחרים, אלה בלי הטעויות!

כינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2006    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2006

מקדונלדס, אז והיום




16/4/99

היום, במקדולנד שעל הים:  תור גדול ולחוץ. אני מהרהר בספור שע' סיפר לפני שבוע בארוחה אצל ד'. הוא נכנס למקדולנד והזמין קולה. אחרי רגע החליט ללכת על ארוחת ביג מק, וביקש להכליל בה את הקולה שהזמין. הזבנית סירבה: היית צריך לחשוב על זה כשהזמנת.

הכי נורא, אמר ע', זה שהיא היתה מעוטרת בכוכבים שהם מחלקים לעובדים המצטיינים. והיא גם הלשינה על העובדת השנייה, הנחמדה, החדשה. רוע לב בעולמות הנמוכים, שלא חשבנו שיש שם דברים כאלה, אמר ע', וכיווץ את גביניו ואת ידו לאגרוף.

אבל זו רק תחילת הסיפור. כשנכנס לשירותים גילה שהקבצן שנכנס שם לפניו הצית את הניירות במאפרה בניסיון לשרוף את המקום.

 למה הוא עשה את זה? קראתי.

מתוך נקמנות כלפי העולם, הסביר ע'.

ומה עשית??

יצאתי החוצה והודעתי להם שהוא עשה את זה. האמת שהעובד כיבה את זה ממש בקלות. ואז חשבתי איזה פחדן אני.

אבל למה אמרת להם שהקבצן שרף?? קראה ד' בזעזוע.

טוב, האמת שהוא ממש הרגיז אותי לפני זה. הוא ביקש סיגריה ונתתי לו, ואז הוא ירק לתוך המאפרה שלי.     

 


תהיתי האם הממושקפת עם הכוכבים היא המרושעת מהסיפור של ע'. בנתיים האיש לידי היה בעיצומה של הזמנה גדולה ומורכבת, בדיאלוג ארוך עם מנהל המשמרת הרוסי חמור הסבר, המבוגר, כשהם שואלים זה את זה שאלות לגבי סוגי הרטבים ונושאים דומים. האיש שאל איזה סוגי קפה יש להם.

אספרסו וקפוצ'ינו.

זה על בסיס חלבי? שאל האיש.

כן.

והפוך אין לכם?

ההפוך זה הקפוצ'ינו.

ויש בו חלב?

כן.

עכשיו עבר האיש משלב התהיות הנכזבות לנסיון להוכיח לעובד שהוא טועה:

לא, בהפוך אין חלב.

השעה היתה הרבה אחרי כניסת השבת. כלומר האיש לא היסס לאכול במקום שעובד בשבת.  ובכל זאת, המוסריות שלו לא איפשרה לו לאכול גדי בחלב אימו. בסוף ניסה מפלט אחרון, שמתוך יאוש:

הגלידה היא על בסיס חלבי?

 


 


 

באופן טבעי,  זה הרבה יותר מצחיק אם מכירים את ע' ואת ד'.

פעם הייתי מנסה לכתוב דברים מצחיקים בבלוג. פעם היו לי חברים. פעם היו אומרים: "איתי? הוא לא איש רע ביסודו. יש לו בעיות מכאן ועד הרי אררט! אבל הוא יכול להיות נחמד לפעמים. כשהוא לא באחד מהדיכאונות שלו. אני אולי אפילו  מחשיב/ה אותו כחבר שלי. הוא יכול להיות נאמן. ברור, הוא יכול גם לשגע אותך! כולנו מכירים את האיחורים שלו, למשל. מגיע בשעה איחור עם פרצוף חמוץ ומאשים אותך באיחור שלו. אבל הוא יכול גם לכתוב לך צ'ק על המון כסף ולשכנע אותך  שזה בכלל את/ה שעושה לו טובה.  הוא לא איש פשוט, זה ברור. אבל יש לו את הייחודיות שלו. "

ואילו היום אומרים:

"איתי? תזכיר לי? כן, כן, הכרתי אותו פעם.  הוא איש קשה. הוא איבד את כל החברים שלו. זה לא מפליא אותי בכלל. הוא ציפה מהם שיהיו מושלמים, כמו הבודהה שלו.  נכנסו לו רעיונות לראש. זה הוביל אותו לכיוון לא טוב.  אמרתי לו: 'בסוף אתה תישאר בלי חברים. בעצם אתה כבר בלי חברים'.  אני לא אתפלא אם היום הוא באיזה מנזר בהימאליה.  ואני לא אתפלא אם הוא רב שם עם הנזירים האחרים"





 

 

 

נכתב על ידי , 16/2/2006 15:47   בקטגוריות זה פוסט סתם  
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איתי() ב-5/3/2006 02:32
 



טרי מהריטריט (2) – קולות הערב, גירסת הקיבוץ


[חלק ראשון]

הפעילות הבאה שנקבעה לנו, נקראת מדיטצית complete relaxation. מי שמנחה היא ישראלית. היא רזה, מחייכת כל הזמן, מה שמשווה לפניה המאורכות מראה קצת משונה. מורים בודהיסטים  מחייכים לרוב רק לעיתים, ואז יש לחיוך משמעות גדולה יותר (זה לא כולל טיבטים, שהם יצורים מעולם אחר, ובכל רגע נתון הם צוחקים במלוא הפה צחוק מתגלגל, או בוכים בדמעות גדולות). לפי ההוראות שלה, אנחנו שוכבים על מזרונים. היא מדברת על צ'אקרות, על לנשום לתוכן. שכחתְ כמה אוהבים אותָך.. מגיעות אלי מילותיה במעורפל, תוך שאני שוכב וחש מסך של עייפות מערסל אותי בטח שאוהבים אותך, את הבת האהובה של אלהים.. אלהים נכנס לדבריה עוד כמה פעמים בהמשך. קצת תמוה – אנחנו בבודהיזם, לא?  אבל זה לא מפריע לי בכלל – מה שמפריע לי הוא שאני נרדם. ונוחר. ומתעורר באי נוחות בהרגשה שנחרתי. ושוב נרדם ושוב מתעורר מפחד הנחירות, שאכן חוזרות, וחוזר חלילה. בסוף אני מתעורר סופית, פוקח עיניים. תקרה מענינת. מורה חייכנית ותמוהה. שומע מסביב כל מיני נוחרים ונוחרות, כל אחד נכנס בזמנו שלו, כמו בקונצרט שפראנק זאפה היה עשוי לכתוב.

אבל אז – על זה רציתי לכתוב – עולים קולות הערב. זה בהמשך ל"היה ילד אחד, בקיבוץ", שכל מיני קטעים נוספים אליו בריטריטים, בכל מיני סגנונות וקולות, מה שמעלה תמיהה האם הערב רב הזה  באמת שייך לאותו טקסט? הקטע הבא הוא בהשראת אחת הסופרות הכי נערצות עלי, נטליה גינזבורג המופלאה, שהנובלה שלה, "קולות הערב" לא יוצאת לי מהראש מזה שנים.

 

קולות הערב, גרסת הקיבוץ

את קולות הערב מבשרים קולות היונים ההומות אי שם באחר צהריים עצלתן, כשיש מספיק זמן מסביב כדי שתחשוב שהבעיה הכי גדולה המאיימת על העולם היא השיעמום. המיית היונים נשמעת ואינה נראית, כמו שירת אוהדי כדורגל באיצטדיון מרוחק.

קולות הערב נמזגים אל בין צבעי הדימדומים המתנגבים אל אחר הצהריים המאוחרים, כמו יחידת עילית החודרת לעורף האויב, בידיעה הברורה שצבאה שלה הוא זה שהולך לנצח, בערבו של קרב.  אי אפשר לדבר על נביחות הכלבים המתגעגעים לזמן שהיו בירח, מבלי להעלות על הדעת את החושך העוטף את המדרכה הלבנה ואת העצים והשיחים שמסביבה. אי אפשר לשמוע קריאות ילדים משחקים במגרש או בדשא, מבלי להרים את הראש אל להקות העננים המתקבצות הרחק מטה בפאתי הים, מתכוננים לקראת המלודרמה הגדולה שותתת צבעי הפסטל של השקיעה, זו שמוקרנת כל ערב בשעה קצת אחרת, אבל דומה.     אֵם קוראת בשם ילדה, אב קורא לבנו, ילד לחברו – כמו מתוך תהום מתוקה ונצחית, שלווה מאד.  אולי חריקה קלה של אופניים בשביל עפר. לפעמים, רחש הרוח בשיחים או בצמרות. בחורף, פכפוך מים מן המרזב. תקתוק עדין של עקבים על מדרכה: טי טי טי קלאפ, טי טי קלופ ,   נענה בטיפטוף עדין של הגשם הדק היורד אל שלולית מוארת באור כתום צהבהב של פנס השביל.  יללות הצחוק הראשונות של התנים. "בכל פעם הם חצופים יותר", אומרת מישהי.   "תמסור לי! תמסור לי!" קורא ילד בקול דק. השמיים תכולים כל כך, שאפשר להינעץ מולם כמו גולם, כמו פרפר משומר. ואז הם מסגילים, מאדימים, מאפירים, מכסיפים פתאום – ומחשיכים באחת.  שני קולות באס, בטח שני דרון אמריקאים שנפגשו על המדרכה לפני כמה שעות, התחילו לדבר על המשבר בענף השלחין, ונסחפו בדיבורם עד שעה זאת, לא שועים לקריאות  נשותיהן ומבטיחים לילדיהם שנשלחו לקרוא להם שעוד רגע יבואו. הכל מרגיע בשעה זאת. חריקת נדנדה ליד בית הילדים: "אמא, תדחפי יותר חזק!".   בשעה כזאת אפשר לעטוף לך את הקיבוץ ולשלוח, וזאת תהיה המתנה הכי יפה בעולם.

 

נכתב על ידי , 11/2/2006 01:05   בקטגוריות היה פעם ילד אחד, בקיבוץ  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורי ב-15/2/2006 22:35
 



טרי מהריטריט (1) - ממלכת צמרות העצים


יכול להיות שינוי מבורך: לכתוב משהו טרי, מהריטריט ממנו שבתי זה עתה. (מדי שבועיים ריטריט – זה הקצב שלי בשישה שבועות האחרונים).

הריטריט היה ברוחו של טיך נאת האן, נזיר מצויין שעוד אכתוב עליו פוסט הלל או שניים. 


אני מגיע מדוכא, עם סביבון מעופרת יצוקה במשקל טון שנתקע בלב שלי ויושב עליו. בבוקר לא הצלחתי להתעורר, ואני באיחור קטסטרופלי. אבל נראה שכולם הגיעו יחד איתי – באוטובוס יורדת בתחנה הנידחת עוד אישה, ואנחנו צועדים רגעים ארוכים בשתיקה, פנימה אל הקיבוץ, בכביש צר דרך שדות, תחת מסך רעש מונוטוני ומרגיע של מזוודת הגלגלים הנגררת שלה. כשמגיעים, הכל נראה קצת מאולתר ולא מאורגן.  ואז – הגונג קורא אל הפעילות הראשונה – מדיטצית הליכה. אנחנו נעמדים בדשא במעגל ואוחזים ידיים. הרוב המוחלט מבוגרים ממני בהרבה, אבל אני רגיל לזה (הרבה יותר נעים מאשר הפוך, פה בישראבלוג , להרגיש קשיש. כי ישרא – אם תרשו לי לדחוף הגיג לא קשור – זאת תרבות של צעירים. סקס סמים ורוקנרול, או מה שהצעירים שומעים בימינו).  עכשיו שרים שירים, שזה נחמד ומקורי. השירים לא מוכרים לי. אני רגיל בכאלה, בהיותי תייר נצחי של ארץ הסדנאות (מישהי הגדירה פעם את חיי: "החיים כסדנה") , ונשאר רגוע איכשהו.  רק רגע חולף של דאגה, כשהמורה הגרמניה הלגה מסבירה על החיוך שנהוג ללבוש תוך כדי ההליכה. אני רחוק עכשיו מכל חיוך, ואין לי כח ללבוש מסיכות. אנחנו יוצאים אט אט לדרכנו נטולת היעד (במרחקים לא מבליחים שום אורות).  תחילה עדיין אותו יגון על החזה. תהיתי האם מסך העצב דומה למסך החרדות, שלקיומו שמתי לב רק כשסולק באדיבות האקסטזי, או שמדובר במסך אחר?  המחשבות מוטרדות: מה יהיה עם זאתי, מה יהיה עם החתול שלא  אימצת, מה יהיה איתך. גם אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו הולכים באמצע הקיבוץ, בדיוק בשעה שלוקחים את הילדים מהגן, ומהוים אטקרציה לסקרנים בהילוכנו המשונה . תיכף יצביעו עלינו ויצחקו. אבל מדהים, בעצם, עד כמה אין הדבר מזיז לי! בייחוד אם נשווה לדוגמא לריטריט הראשון שלי, ביולי 2001, ב"שומריה" הצמודה לקבוץ משמר העמק. כאשר תרגלנו שם מדיטציה בהליכה, הייתי משותק מאימה מול מבטים תמהים של חברי הקיבוץ שעברו באזור. כאילו התגשם אז חלום בלהות שבו, מול האצבע המאשימה והמקטלגת של חברי הקיבוץ, אני הופך להיות המוזר המוחלט, הלא נורמלי,  שכל חיי הקיבוציים ניסיתי בכל כוחי להמנע מלהיות.   הפעם, כאמור, לא ממש היה אכפת לי. פשוט המשכתי ללכת, ולאט נכנסתי לעולם משלי. תרם לכך מכשיר השמיעה ששמתי (שאני משתמש בו  תמיד רק בהרצאות בריטריטים ובמעגלי הקשבה) - קולות הציפורים וקולות הילדים והוריהם נשמעו ברורים ומהדהדים כמו בסרט שמוקרן בווליום קצת גבוה מדי.  אני מנסה להתרכז בנשימה ובמגע כף הרגל עם הקרקע.

ובכן, אז מגיע הרגע עליו רציתי לספר: בחיפוש אחר אטרקציות שכופה עלי ההליכה האיטית, הכמעט קפואה, אני מפנה מבטי אל העצים, ובייחוד מעלה, אל צמרות העצים שנוף תבניתם מתחדד ומתעדן מול השמיים שלקראת השקיעה מתחילים להיות אפורים פחות וזהובים יותר. ציפור גדולה עפה כמו בהילוך איטי ונוחתת על צמרת אורן גבוה במיוחד. אני הולך וראשי נטוע בצמרות העצים. הציפור נשארת שם רגעים ארוכים, ואני רואה אותה, תוך תנועתי האיטית, נטועה בדרך נס על צמרת העץ המחודדת ונעה יחד איתה בו זמנית באותו עולם של מעלה. זהו עולם מקביל, עולם צמרות העצים, ואני יכול לשהות בו במבטי, תוך שרגלי מובילות אותי בצעדים קטנים הלאה על הקרקע.       בילדות, יכולתי להרגיש את הממלכות השונות חיות ורוחשות במקביל לעולם הרגיל (שאפשר לקרוא לו "עולם הטרקטורים"):  ממלכת צמרות בעצים על ציפוריה, ממלכת השמיים על צבא ענניה הנודדים (שכירי חרב שמעדיפים לרוב להסתתר לעת לילה), וממלכת המכשפות ששכנה בעיקר במלבן העץ הכהה שכיסה את הקיר ליד מיטתי בבית הילדים.      אני נזכר ב"אגדת האגדות", אותו סרט מצויר חידתי וחודר לב וקרביים [סרט האנימציה של יורי נורשטיין, יהודי רוסי, שנחשב ע"י רבים כסרט האנימציה הטוב בכל הזמנים. אני תוהה האם יש טעם בהבאת אסוסיאציות פרטיות אלו? הרי סביר להניח שאף אחד מהקוראים לא ראה את הסרט (חוץ מזאת ש, נו).  מה דעתכם?] . הילד תפוח הלחיים בפארק מרים מבטו אל ענף העץ, בעודו נוגס בתפוח גדול, צהבהב.

 על הענף יושבים שני עורבים. ברגע הבא הוא נראה, בלי שום הסבר (כמו דברים רבים שקורים בסרט המופלא הזה) יושב על אותו ענף, בין שני העורבים, ומגיש לנגיסה את התפוח שבידו, פעם לעורב הימני ופעם לשמאלי.

 

  

מאותו רגע ההליכה נעשתה נפלאה. צמרות העצים  נעו מולי כמו בסרט עם פסקול מוגבר של ציפורים וילדים, ולפתע היתה לשמאלנו חלקת יער חשופה, רטובה ומופזת באור השמש הרך. למרות האיטיות נעשה הכל מלא תנועה. ברגע הבא הסתובבנו ושבנו לאחור, וילדה פרצה על סקטים מצד שמאל, מהמדרכה של הבית לעבר הכביש, צועקת בחדווה, נעה במהירות גדולה ובפזיזות, מתחרה באחיה שרץ אחריה, כמעט משיג אותה, אך היא חסרת גבול ומנצחת אותו בקול תרועה.

 


המשך יבוא (בכלל רציתי לכתוב על משהו אחר).   

 

נכתב על ידי , 5/2/2006 16:12   בקטגוריות היה פעם ילד אחד, בקיבוץ  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של זו ש ב-23/2/2006 13:14
 





66,382
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjerom_k אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על jerom_k ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)