החיים הם במקום אחר

[חלק 1]

לתשוקת הטיולים נמצא פיתרון בדמות החברה להגנת הטבע. החלה"ט נהגה לאפשר למתנדבים להגיע לטיולים בחינם, בתמורה לכך שילַוו את הטיולים בנשק. הייתי משכים קום בחמש בבוקר על מנת להירשם בדף המתנדבים, שהיה נתלה השכם בבוקר על דלת מחלקת הטיולים ברחוב השפלה 3.  שיטת הרשמה זו הביאה למרמור בקרב המתנדבים שהגיעו מן הצפון או הדרום הרחוק, וגילו שאנשי תל אביב כבר הקדימו אותם ומילאו את הדף.   התנדבותי היתה אקט של חוסר אחריות מוחלט, שמניעיו אגואיסטים. בהיותי ג'ובניק בפרופיל "כף-מת", לא היה לי מושג איך להפעיל את רובה ה"קראבין" שלקחנו לפני הטיול מהמשטרה, ושעל תפעולו לא עברנו מעולם הדרכה ומטווח. לא שהיה בכך תועלת במקרה שלי, כיוון שמן הסתם במצב של מצוקה ביטחונית הייתי נותר משותק מפחד. ובכלל, רובי הקראבין היו כל כך מיושנים ומחלידים, שגם בידם של של לוחמים מנוסים ממני לא היו מסייעים למנוע טבח במטיילים.   

בטיול לנחל מכמש הכרתי את אֶלַה.  נשארתי לדבר איתה ליד המדורה  עד שלוש בלילה. כשהלכנו לבסוף לישון, קירבתי בזהירות את שק השינה שלי כך שיקביל לשלה. לא הצלחתי להרדם, בגלל הקור ובגלל אֵלָה ששכבה כמטווחי יד ממני, ומתחילת הערב רציתי להציע לה להיות החברה שלי. ראיתי שגם היא מתקשה להרדם. שאלתי אותה – שנינו היינו מעורפלים מעייפות – אם תמיד קורה לה שהיא פוגשת בחורים ומדברת איתם סביב המדורה כל הלילה. היא ענתה, בקול חלש ורך שבקושי שמעתי, כן, זה ככה תמיד אצלי, פחות או יותר.  הוצאתי יד מהשק שינה אל הקור ואספתי אבן מדברית קרה. נתתי לה את האבן: "ככה תבדילי את הפעם הזאת מכל האחרות, ואותי מכל הבחורים האחרים". מה שרציתי באמת היה לאחוז בכף ידה, שאכן היתה חמה ונעימה, עד כדי כך שנבהלתי ושמטתי אחיזתי מהר, מוסיף איזה ליטוף חטוף מדי.     היו לי רגשות אשם כלפי הספרנית, אבל אֵלָה היתה נאה יותר ממנה ועגומה והססנית פחות. וגם, חיילת שבדרך מקרה די מופלא התאכסנה בדיוק באכסניה שלי. בנוסף, באותו צרוף מקרים , היתה בת דודתה של חברתה הטובה ביותר של אחותי. נעשינו זוג.  

פעם יצאתי איתה ועם דרור לטיול של החלה"ט בנגב, ובלילה הקר, ליד פתח המכתש הקטן, מקום שכל רוחות  הנגב התקבצו להקפיא אותנו, ישנו באוטובוס, אפילו שהנהג  לא הסכים. ואז, על רצפה המתכת במעבר הצר, חיברנו, אֵלָה ואני, את שקי השינה שלנו, וזאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שהגשמתי את פנטזיית חיבור שקי השינה, שליוותה אותי מגיל צעיר, מאז שאחותי הגדולה, שהיתה אז בת 16, סיפרה שעשתה את זה עם חברה דאז, באחד הטיולים של התנועה.

טוב לנו? קר לנו? יבש לנו?

לאֵלָה היו תלתלים בהירים ומבט מבולבל.  היינו דומים למדי, שני תוכניתנים אוהבי ספרים ורחפנים מאד. פעם יצאנו מהסנטר, אחרי שראינו את "החיים על פי אגפא". עלינו על קו חמש , ולא הבנו איך פתאום אנחנו ב"הבימה" במקום בככר דיזנגוף. לאחר כמה רגעי תדהמה, אֵלָה העלתה השערה:  יצאנו מהצד הלא נכון של הסנטר. ברגע ששמנו לב מה קורה, ההרגשה היתה כמו בחלום: משהו בחוקים הכי בסיסיים ומובנים מאליהם השתבש, ואתה יכול רק לתמוה ולצפות במתח לדבר המופלא שיקרה ברגע הבא מול עיניך המשתאות. לאֵלָה  לקח שבוע בערך להתאושש מהחוויה הזאת, ואני הזדהיתי איתה. הרגשתי שזה כמו מה שקרה לי לפעמים כשתפשתי כמה תמים הייתי עם אנשים שלא הכרתי, נניח זרים שהחלו לדבר איתי באוטובוס, לספר לי סיפורים מופלאים על המקומות מהם באו, ואני הייתי משתאה ומשתאה, עד שברגע מסוים הבנתי שהם מוליכים אותי שולל, ובהלה היתה אוחזת בי.   

מעיון ביומן עולה כי פעם אחת שכבנו שנינו מחובקים על השטיח בחדר שלה באכסניה (יש לקוות שבזמן שלא היו בו עוד בנות והדלת נעולה), ואמרתי, משועשע: "יש בחורות שברגעים כאלה מסוגלות לשאול: 'טוב לנו?' " התכוונתי לאדווה, שעדיין היתה במחשבתי. 

"באמת?" ענתה אֵלָה " חשבתי שרק בסרטים" .    

ומאז, ה-"טוב לנו?" הפך ביני לבין אֵלָה לבדיחה פרטית בכל מיני ואריאציות  :

"קר לנו?" 

"יבש לנו?".

היה לה, בחדרה בבית ההורים בדרך הים בחיפה, נר מיוחד שהיה מטיל על התקרה צללים של שני כוכבים וירח, וכשהיא כיבתה את האור, הסירה מעלי את שעוני והדליקה את הנר, חיבקתי אותה בהתרגשות והיא לקחה אותי לעולם אחר .

החבר לשעבר של אֵלָה, איתמר, שירת יחד עם דרור, שאמר שהוא ידוע כאחד האנשים המוזרים בבסיס. דרור היה מכוון אל איתמר את  ההומור הבלתי נשכח שלו, ומספר עליו אנקדוטות קטנות ומרושעות.   פעם אחת הלכתי עם אֵלָה ועם איתמר, שעדיין עמדה איתו בקשרי ידידות, לשיעור טאי צ'י באיזו דירה בצפון תל אביב, לא רחוק מן האכסניה. היתה זו תקופה בה כל מה שנקשר למזרח היה – לפחות מבחינתי- בבחינת אזוטריה תמוהה שמושכת רק את בני האנוש הנואשים והמוזרים ביותר.  בדירה, מול ויטרינת זכוכית גדולה, הצטופפתי עם עוד כחמש עשרה איש,  וניסיתי לחקות את תנועותיו של המורה. הרגשתי כישלון מוחלט, גולם -  תחושה שליוותה אותי עוד שנים ארוכות, בכל הקשור לגופי.  עשר שנים מאוחר יותר, התחלתי ללמוד טאי צ'י, וראיתי שהאיטיות הזאת דווקא מתאימה לי, ובנתיים כבר שכחתי את השיעור ההוא, שסימן בעיני את סוף הקשר עם אֵלָה, סוף שבעצם אני לא יודע איך אירע בדיוק.  במחשבתי היה קשור לכישלוני בשיעור הטאי צ'י, ולאיתמר המוזר, שידע לעשות כל מיני דברים שאני לא, וגם אהב את אֵלָה הרבה יותר ממני. אני אהבתי בעצם את אדווה, לא הצלחתי להתיאש ממנה סופית.

טאי צ'י

הייתי בן 22, ודברים התחילו להסתדר לי בחיים.

לא,  בעצם זה לא היה ככה.

בסוף הקיץ  הכל נראה היה בכי רע.

חייל הייתי, בשירות צבאי סדיר, ששרות קבע ארוך ומאיים בסופו.  שנאתי את הצבא – קן צרעות בחאקי, קטנוניים,משועממים, מתחשבנים, מנסים להתחמק משמירה ומתורנות , עוולים זה לזה, נטפלים זה לזה בתלונות חסרות שחר. עולם שמערכת הצדק שלו גָרסה שאם אתה רץ אל הרכבת האחרונה ביום שישי, והכומתה שלך נופלת מהכתף, מן הדין שתעצר ע"י נציג החוק הצבאי, תאחר את הרכבת, תחטוף תלונה ותשפט. אפרוריות ובינוניות שלטו בכל.  ובעולם ביבים זה הייתי אמור להכלא עוד שנים רבות!

מאוהב הייתי, באדווה, חיילת מן האכסניה בה שהיתי, ברחוב בני דן על גדות הירקון. היא שהתה במחיצתי  רוב הזמן, אך סירבה להיות חברה שלי. "אני לא אחת שיהיה לה חבר" טענה באי הגיון אופייני וסירבה לפרט.    ליבי התייסר בייסורי האהבה הנכזבת שכבר היו ידועים לו היטב, ולמעשה היו חלק ממנו.

מלא זעם הייתי, כלפי הקבוץ, וההורים. נוסע בחוסר חשק עד לשם, לסוף העולם שמאלה, לסופי שבוע ריקים ממעש, ששעמום אפור של פריפריה מובטלת נסוך עליהם כמו פיח, ממלא ראותי שנאה יוקדת למקום הזה ש"הרס לי את החיים", וכמיהה לוהטת לעזוב ולא לחזור עוד לעולם לכפר הקרתני הזה.

כבר ציינתי שהייתי בשירות הצבאי סדיר. זו היתה חצי השנה האחרונה של הסדיר, החלק הנוסף שלו, שלאחר שלוש שנים,חלק  שבא כעונש על ההשקעה של צה"ל בקורס התכנות שעברתי. לא היה לי כסף.

ואז, בסתיו, קצת לפני ראש השנה, לקחה אותי דודתי, הכהנת הגדולה שלי באותם ימים, לשיחה.

לא, בעצם זה לא היה מארב מתוכנן.  הכל התחיל כרגיל, עם האביזרים הקבועים, בישיבה על הספה בסלון ביתה, עם ארל גריי משובח של טווינינגס, בו טבלתי את  עוגיות החמאה מאפה ידיה, תוך שיחה עקלקלה על הפילוסופיה של צבי ינאי ועל גאוניותו ומוזרויותיו של יהושע קנז.    לפתע התנפלה עלי. אמרה לי, חסרת רחמים, להפסיק לרחם על עצמי ולשנוא את הקיבוץ, ולהתחיל לעשות עם עצמי משהו. לכולם נמאס לשמוע את הבכיינות שלך על הקיבוץ. עכשיו אתה כבר לא בקיבוץ.  הבחירה שלך.    ותעזוב את אדווה, גם. היא ילדה מבולבלת שמאמללת אותך.

נתקפתי הלם ועלבון. חשבתי שהיא בצד שלי, נגד הקיבוץ, נגד אבא, בעד האמנות, ותחי הבוהמה ותל אביב. והנה התברר שכל הזמן הזה שבכיתי בפניה, בלי דמעות, על עושק נעורי, היא השתעממה וחשבה איזה אידיוט יושב מולה.         לא רציתי להתפש בעלבוני וחולשתי, לכן שאלתי, מתוך גרון חנוק, מה אני יכול לעשות, נניח, בעיר הזאת .  

נוכח שתיקתה מלמלתי, אולי ללכת לסדנת כתיבה? 

היא הנהנה בעצבנות, כן, למה לא. תראה מה אתה יכול לעשות.

בטח לא יקבלו אותי, אמרתי לעצמי, קורבן לאותה מורשת של פסימיזם שקיבלתי בבית אבא.   וכששלחתי משהו וקיבלו, ודווקא ל"מתקדמים", "פרוזה ב'", אמרתי מייד, זאת בטח סדנה מחורבנת.

הייתי צעיר המשתתפים, במדים.    אחת המשתתפות בסדנה, ספרנית צעירה, בקשה לדבר איתי על הסיפורים שלי, בפרטיות.    במקביל, אדווה, מושא אהבתי הנואשת והנכזבת (נכזבת למדי, לא נכזבת במוחלט. הדברים תמיד מסובכים יותר), השתחררה מהצבא ועזבה את האכסניה. כבר לא ראיתי אותה מדי יום, והתחלתי להשתחרר. האגו שלי החבוט והמפוחד גדל מעט לנוכח  שבחי המשתתפים בסדנה,  ומול עיניה העצובות אך המעריצות של הספרנית, בדירת השלוש שותפות שלה בצפון השקט. 

כסף לא היה לי. כבר אמרתי?

קיבלתי מהצבא 12 ש"ח ליום עבור אש"ל.    באזור שבו היתה האכסניה, תל אביב שליד הירקון, זה הספיק רק לפיתה עם ירקות וטחינה ב"מפגשון" ברחוב יהודה מכבי. אפילו לא פלאפל.  חייתי מזה.  סך הכל באתי מקיבוץ ואבא שהפכו את הסגפנות לדגל אידאולוגי.

דבר נוסף: אהבתי לטייל. ויותר משאהבתי לטייל, התייסרתי על כך שאני בצבא במקום לקרוע את העולם, דבר שחשבתי שכאיש צעיר חובה עלי לעשות, אחרת קיומי הופך עלוב וחסר טעם – ומכאן הבאתי על עצמי ייסורים על גבי ייסורים, על  מה שאני צריך להיות, ועד כמה מה שאני איננו מה שאני צריך להיות.   

[חלק 1מתוך 5]