החיים הם במקום אחר

(בית העיוור נמצא בקומת קרקע. הבית כולל רק חדר אחד ומטבחון, ליד דלת הכניסה. על הקירות תמונות רבות, על החלון הגדול וילונות. בייגה, כלב הנחייה, רובץ מהורהר בפינת החדר)
ע' יושב על מיטתו ובוהה בחלון. הוא קם, ניגש לשולחן גדול שעליו מחשב, אוחז בעכבר ומקיש על מקלדת מיוחדת.
קול גבר מהמחשב:
" .. המוזיקה החלה לנבוע בונציה, במהלך חורף 1972, באי הקטן ג'ודקה ,בבית ענק שהשקיף על הלגונה.   המבנה הבסיסי של המוזיקה נוצר שם, בין צפייה בלטאות על קיר הבית, לישיבה בבאר המקומי, כשאני מקשיב לגנדוליירים מובטלים שהתאמנו על O Sole mio.
'אל תביט עכשיו', הסרט עליו עבדו החברים שלי, התרכז בסדרת של אסונות בלתי צפויים שעוברים על בני זוג. לעיר ונציה היתה נוכחות מבשרת רעות בסרט. ניק רוג, הבמאי, היה חוזר ומזכיר לכולם את המוטו של הסרט: "We are not prepared" "**
Robert Wyatt

בחוץ נשמע רעש וע' מפסיק את המחשב.

שכנה צרחנית: "יא זונה! את חושבת שאני לא יודעת מה היה פה ביום חמישי? את מי הבאת הנה? "
בת של שכנה: (אומרת משהו מתגונן בקול פחות צרחני)
שכנה צרחנית: "עכשיו את מנסה לשחק אותה מלאך, אה? זה לא יעזור לך. זה לא יעזור לך, זונה! אני ארדוף אותך כל עוד תחיי פה על חשבוני! ואת תשמעי בדיוק מה יש לאמא שלך להגיד עליך"!

ע' מרכין את ראשו בין ידיו, וסותם בהם את אוזניו.

עוור וטוב לו. טוב, הוא אומר לעצמו, לפחות אני לא כושי.

ואז הוא קם וניגש לטלפון ומחייג בחוגה המיוחדת

שכנה (מרימה את השפורפרת, עדיין בקול צרחני) : "מי זה"?

ע' (שקט, מתנצל) : "שלום, זה ע'. סליחה שאני מפריע. רציתי לבקש קצת סוכר, אם יש לכן"

שכנה (שקטה יותר, במעבר חד לקול נחמד): "אה, שלום לך מר ע'! אני אשלח אליך את הבת שלי"
[סוגרת את השפורפרת ואומרת לבת, קולה נשמע מן החלון]: "תקשיבי לי עכשיו, אני רוצה שתלכי לע' המסכן ותביאי לו סוכר. ואל תעשי לו את התרגילים שלך, את שומעת!? את מסוגלת להכל"

ע' נעמד וממתין מתוח. הכלב בייגה נעמד גם הוא, מביט בו בציפייה. כעבור כמה רגעים נשמעת דפיקה מהוססת בדלת. ע' הולך אל הדלת, ובייגה הולך אחריו.

ע' (פותח לה את הדלת): "כנסי בבקשה"

בת השכנה נכנסת, שמה את צנצנת הסוכר על השיש במטבחון: "שמתי את זה פה"

היא אוספת בידיה את ידיו של ע' ומביטה בו. ע' מרכין את ראשו, נבוך. אחר כך היא מלטפת את שערו, לוחשת "תודה שהצלת אותי".

ע' (נבוך מאד): "לא, לא, בדיוק הייתי צריך סוכר"

הבת (לוחשת): "אני יודעת"

היא מתקרבת לתת לו נשיקה, אבל הוא מסיט את פניו. מבחוץ נשמעת השכנה צורחת: "איפה את? כמה זמן זה לוקח לך? אמרתי לך לא לעשות תרגילים"!

הבת: "תודה, חמוד". (יוצאת)

ע' ובייגה מביטים בה מתרחקת, ע' סוגר את הדלת. אחר כך הוא שב למחשב ומפעיל אותו שוב.

קול גבר מהמחשב: 
 "בראשון ליוני 1973, לילה לפני שהלהקה החדשה התאספה לחזרה הראשונה, נפלתי מהקומה הרביעית ושברתי את עמוד השדרה. הועברתי לבית חולים Mandeville לשמונה חודשים. הם הצילו את חיי ולימדו אותי איך לחיות בכסא גלגלים. 
 שלושה חודשים שכבתי בלי תזוזה על גבי, מביט בתקרה של בית החולים הציבורי, שם ישנתי באולם שינה סוריאליסטי עם כעשרים אנשים נוספים שחייהם נחצו ברגע אחד; קורבנות של נהיגה פרועה, תאונות עבודה, היפוך לא זהיר על טרמפולינה, קפיצה מחלון בעת שוד. כולנו נאלצנו לחשוב על עתידנו. התחלתי להשלים עם העובדה שלא אהיה מתופף יותר, ושלהמשיך בנדודים בדרכים יהיה קשה מאד. עלי להתרכז בהקלטות אולפן, ולשיר יותר. אוכל לבחור מוזיקאים שונים לשירים שונים. לא אצטרך להשתמש באותם כלים תמיד. אובדן רגלי עשוי להעניק לי צורה חדשה של חופש (הפורץ החתולי שקל גם הוא קריירה חדשה, בתחום ההונאה)" **

** רוברט וייט wyatt , מתוך טקסט שכתב למהדורת 1998 של אלבומו Rock Bottom, האלבום הכי יפה שיש (טוב, לצד עוד כמה הכי יפים), שם הוא מספר איך נולד האלבום.

Your'e lunacy fits neatly with my own
,my very own
wer'e not alone

בעומדי במקלחת, נזכרתי,אני לא זוכר איך,  בסרט התעודה שהראה לנו המורה האהוב עלי י., על הילד שצופה בתאטרון בובות (את הבובות אין המצלמה מראה כלל – היא עוקבת בעקשנות אחר פני הילד). הבמאי, סיפר לנו י., חי בירושלים, ואיש לא יודע שאותו אלמוני היה ברוסיה איש קולנוע נערץ שסרטיו הוקרנו בכל העולם.

"בן גוריון שנא קולנוע" אני נואם לעצמי תחת הדוש "ובגלל זה לא היה קולנוע בארץ. תשמע את הסיפורים של דוד פרלוב על פקידי מפא"י שהתנגדו לצילום ההלוויה בסרט תעודי שעשה על בית זקנים: "הפקיד, בריה קונסטרוקטיבית" אמר פרלוב בסרקזם "מתנגד שנעסוק במוות. מדוע, הוא שואל, אתה מנסה להציג תמונה מעוותת, כאילו הזקנים בבית האבות מתים כל הזמן?" ואני שואל, איזה מין דבר זה, ששליט יחיד חורץ את גורלה של אמנות שלמה"?! 

"איך אתה שונא את מפא"י" אני שומע את אבא שלי מתערב פתאום, בקול עצוב "מדבר עליהם כמו כל האלה מהקשת המזרחית"

ואז, נזכרתי במשפט אמיתי שלו, שנאמר באותה נימה עצובה, מזועזעת אפילו, כשהייתי בן שש עשרה בערך.

כל מה שרציתי, באותה תקופה, היה אופנוע.

התחלתי לשתף אותו בחלום, מקווה שתמצא דרך, אעשה גיוסים** עד שיצטבר לזכותי סכום, כי אני פשוט חייב אופנוע.

[** "גיוסים" – באותם זמנים רחוקים לא היה בקיבוץ כסף אישי. לכן, אם רצה פלוני משהו שדרש כסף, למשל כסא נוח שיתן מענה לבעית הגב שלו, היה פונה לועדה המתאימה, ועדת ריהוט למשל, וזו היתה מאשרת את בקשתו, או דוחה אותה, או פשוט מעבירה אותה להכרעת "שיחת הקבוץ", אסיפת כל חברי הקיבוץ. אם אישרה האספה את בקשתו של פלוני, ולא דחתה אותה בבוז כגחמה קפריזית, סביר להניח שהיה עליו לתת "גיוסים", כלומר לעבוד מעבר לשעות העבודה באחד ה"ענפים" המשוועים לידיים עובדות].

"אבל למה, למה לך אופנוע? לאן תיסע איתו"? "לא יודע, טוב. לא יודע! אני אסע למקום אחר, להיות קצת לבד, בלי כל החרא הזה מסביבי" ואז הוא הבין לפתע: "כל מה שאתה רוצה זה להיות לבד" כן, אבא. רציתי רק לסוע הלאה משם, הלאה מחברת בני אדם, ולהיות, פעם אחת בחיים הקיבוציים האלה, לבד.

ואל תאשימו בזה את הקולנוע האמריקאי. מעולם לא ראיתי את "Easy Rider".

אמנם, כששמעתי באותם ימים רחוקים את Born To Be Wild הייתי מגביר את הרדיו, מטלטל את ראשי ומשתולל בשאר אברי. ובאופן יונגיאני היתה עולה מלפני עיני העצומות , השד או הדוד סם יודעים מאיפה, תמונה של אופנוע החותך בדהרה את מרחבי הערבה.

אבל חשבתי שאמריקה זה פיכסה. שאנשים מתים שם ברחובות ולאף אחד לא אכפת.

 "אינדיבידואליסט" היתה תכונה נלוזה, סוג של עלבון שלא פעם הטיחו בי. קרובת משפחה של "סוציומט" המעליב במיוחד. האופנוע הזה, אם לסכם, לא נכנס לי לראש משום סרט אמריקאי. ובכל זאת הוא נכנס לשם חזק. ותאוות האופנוע הזאת השתלטה עלי לגמרי, עד שהפכה לטירוף וכמעט הביאה עלי את כיליוני.

בין שלוש ובין ארבע בבוקר, השעות הבטוחות ביותר לשודדים כמוני, החילותי "סוחב" אופנועים.

ילדים שכמוני צריכים היו, אולי, להיות בין קירות בית הכלא, אבל אני התקרבתי, עם הוֵסְפּה של שמוליק ש' בין ידי הרועדות (העזתי להתניע רק בגדר המערכת המקיפה את הקבוץ), לבית הקברות. למעשה, ילדים שכמוני (בקיבוץ אתה "ילד" עד שיום אחד אתה הופך באחת ל"חייל") היו כמעט נורמטיביים בקבוץ. בקבוץ, תרבות נוער עבריינית היתה הנורמה. המבוגרים מעולם לא התייחסו לעברות אלו ברצינות יתרה, וראו בהן הליכה בנתיב המסורת הפלמ"חניקית של "סחיבת" תרנגולות מהלול, ושמירה על גחלת הקומזיץ שלא תדעך לעולם. המחסנאי של הקבוץ אף הגיע עימנו להסכם ג'נטלמני, במסגרתו השאיר לנו את מפתחות המקרר הגדול של חדר האוכל במקום מוסכם מראש. ממילא ידע שנפרוץ את המקרר או נגיע בדרך כלשהי אל העופות המוטמנים בתוכו. כולנו, בין המפחדים להיתפש כחנונים, ובין פורעי חוק אמיתיים, היינו גאים במעשי העברינות שלנו, שמרנו וטיפחנו אותם יותר מכל.

תשובתו של היפי מרדן לשאלה wanna cut your hair?

היה בכך אבסורד: עם כל המרד שלנו, בעצם לא מרדנו בכלום, מפני שהמבוגרים קיבלו את מעשינו בחיוך גאה. מדי פעם, כמו למשל כאשר שרפנו – בטעות, יש לאמר (ובאמצעות כדור פורח מאולתר) - את השדה של הכפר הערבי השכן, היו מטילים עלינו אי אלו עונשים חסרי משמעות, כגון שיחה עם מנהלת "המוסד" (החינוכי. כלומר הפנימיה), שילדיה היו מגדולי המופרעים.

מדוע אם כן הייתי אני, גיבור הטוסטוסים ומשחררם הלילי, רק "כמעט" נורמטיבי? ובכן, חוסר הנורמליות שלי התבטא באותה "אינדיבדואליות" ארורה, שהביאה אותי לסחוב את האופנוע במו ידי (הרועדות, כבר אמרתי, מקור ומהתרגשות גם יחד). וגם בשל הפשלות הנוראיות אליהן הובלתי את עצמי, לדראון עולם.

פעם אחת, בין שלוש ובין ארבע, ליד בית הקברות, כשהאופנוע תקוע, הקיפו אותי התנים. מעגל קטן של עיני ירח צהובות, יללות ערמומיות, וצחוקים נלוזים.

יצאתי מזה, איכשהו.

ליבי גבה ויצאתי למסעות נועזים יותר ויותר.

עד שלילה אחד, לפנות בוקר, נתקעה הוספה ביער, ממש ליד בית הקברות, באמצע עליה תלולה, כסיפור של צ'כוב או כאבן שאין לה הופכין. אינני יודע איזה הלך רוח הרסני אחז בי וגרם לי, מכל המעשים בעולם, לרדת עד למפעל ולסחוב משם את הקלארק, ולהביאו כל הדרך חזרה אל היער. הקלארק הוא למעשה הכינוי הקיבוצי למלגזה, וסביר להניח שסברתי להרים את הוספה על שתי שיניו ולשאת אותו במעלה המתלול כתינוק לבנבן. אלא שלקלארק, כידוע, גלגלי מתכת. ואלו אינם אוחזים יפה באדמה. וכך נתקע גם הקלארק, באמצע הירידה, שהיא למעשה אותה עליה בה נתקע הטוסטוס. המום מגודל האסון שהמטתי על עצמי, פניתי במר יאושי לבן קבוצתי צור וטלטלתי אותו ממיטתו. צור בגד בי ואמר שאינו יכול לעשות דבר, ושצריך להגיד למישהו מבוגר. מאי שם צץ לו שגיא, מתולתל ומבוגר (יחסית אלינו). אולי היה בתורנות "שומר לילה", ואולי חזר ממשכב לילה עם אחת מהמתנדבות הסקנדינביות, שעם אחת מהן סופו שהתחתן. לקחתי את שגיא לזירת הרצח הכפול, שם מוטלות היו הגוייה הגדולה והצהובה של הקלארק והגוויה הקטנה והלבנה של הוספה. הוא חבט בידו על מצחו כלא מאמין.

ולמרות שחילץ את הקלארק, ואחריו את הווספה, ולמרות ששמר על דיסקרטיות יחסית (לאבי לא נודע המעשה אלא לאחר חודשים לא מעטים) - שוב דבק במעשָי כתם בל יימחה של "פשלה", והילה של שלומיאליות שהגיעה לממדים פנטסטים, כשלפשלה המקורית נוספו עוד תוספות ועיטורים וכלי רכב מסוגים שונים, תקועים ברחבי הארץ, מבית הקברות ועד "דרך בורמה", כיד הרכילות הקיבוצית וגוזמאותיה. וכל זה, ידעתי, בא עלי בעטיה של האינדיבידואליות.