החיים הם במקום אחר

יש בית אחד בצפון תל אביב, שהוא בעצם מנזר בודהיסטי קטן. איתמר ותור, זוג מרצים באוניברסיטה, החליטו לעשות מעשה. הם השקיעו את כל כספם בקניית הבית ושיפצו וריהטו אותו באופן שיתאים למטרות מדיטציה. בספריה הקטנה במקום נתקלתי בספרו המפורסם של פ.ד. אוספנסקי, "החיפוש אחר המופלא". בתחילת הספר מצאתי את הפיסקה הבאה: "הרגשתי כי חיפושי.. היו חשובים מכל העלול להתרחש העולם של 'חוסר הגיון ברור'"*

ובכוכבית בתחתית הדף מסביר אוספנסקי: * "ביטוי זה קשור לספר קטן שהיה לי בילדותי, בשם "מקרים של חוסר הגיון ברור".. היו בו תמונות כגון: אדם נושא ביתו על גבו,עגלה בעלת גלגלים מרובעים, וכו'. בזמנו עשה עלי הספר רושם עז, מפני שהיו בו תמונות שלא הצלחתי להבין את חוסר ההגיון שבהן.. ככל שהתבגרתי, נעשיתי משוכנע שהחיים הם כולם מקרה של 'חוסר הגיון ברור'".

 גם אני. והתחושה לאו דווקא רעה.  יש משהו מסתורי ומלהיב בחוסר ההגיון הברור הזה. 

דוגמית אחת, ממוחזרת אמנם, אבל הפעם עם תמונות: 

אני עובד [כלומר, עבדתי אז, כשכתבתי את זה] ליד מה שהיה גן ציבורי קטן, שהתפרסם בנרקומנים שלו ועוד יותר בהומואים שבאו לחסות בצל עציו המעטים.  מעבר להם רבצו בגן, על שולחנות מטונפים, שחקני הקלפים הזקנים, שמבטם היה מחוק וסקפטי גם כשהיו שקועים בקלפיהם וגם כשסיננו אלי, הסקרן, עיניים עוינות. אני דווקא חשבתי שהם צבעוניים מאד. מן החלון הצמוד למחשב שלי נשקפו אלי צמרות עבותות של עצי שקמה, ומעבר להן המניפות האקזוטיות של עצי הדקל. הלאה מזה, מעבר לגן, ראיתי גגות בנייני בהוהאוס יפיפיים, שילוב של אקלקטיקה מזרחית וקוים ישרים. היופי הזה היה בחלקו תוצר של הסתרה. כאשר קמתי ממושבי ראיתי מתחת לחלון, בצמוד לביניין, ערימות פסולת, ובניין מרקיב ומזוהם ששימש פעם כשרותים ציבוריים ועכשיו משמש מזרקה ציבורית לנרקומנים.

אני מתנצל, זאת התמונה היחידה שיש לי מהחלון ההוא.

יום אחד באו טרקטורים ומיני מנופים, וניסרו את העצים. תחילה הפכו השקמים לשלד רזה. אחר כך נוסר גם השלד.

כן, זהו גן השקמים סיפורם של הדקלים היה שונה. הם נקשרו במין חבלים חזקים, באופן שלא היה מבייש אף מקצוען s/m יפני, עד שלא נותר מהם אלא גליל מהודק וארוז.

דקל ארוז-מתנה מקסימה לחג

מבצע דקל - ריכוך האויב

אחר כך - בתהליך שכה הפליא אותי עד שתיעדתי אותו, מחלון חדר העבודה, בחצי סרט - אחז בהם מנוף גדול, הרימם בקלילות כאילו היו קיסמים, והניח אותם בזהירות על משאית ארוכה, שנטלה אותם לאי שם.

מבצע דקל - שלב ד

ביי ביי דקלים! טרנספר נעים!

מאוחר יותר באו בולדוזרים, שעקרו הכל ושיטחו את השטח לאדמה חולית ישרה. לא צריך לחוש החמצה שפספסת את כיבוש ג'נין, כשמול העיניים שלך הדרקונים האלה נותנים בראש למקלט ומפוררים אותו כאילו היה עשוי מחול.   מייד אחר כך באו כלי חפירה והחלו לחפור לעומק ולמרר את חיינו ברעש. במקביל גודר השטח בחומת פח [בדיעבד - האם יש כאן רמז מטרים לגדר ההפרדה?] . היום יש שם בור ענקי.

אומרים שהעירייה בונה שם חניון תת קרקעי. טוענים גם שישתלו מחדש את הגן. אבל בעלי המכולת, שיודעים הכל לפני כולם, אומרים שלא ישתלו, והכל סיפורים.

ולמה אני נטפל בפעם השנייה לסיפור הזה? לא יודע. מקרה של חוסר הגיון ברור. 

לפני כחודשיים ישבתי באולם הכניסה של קופת חולים "מכבי" ברחוב בלפור, והמתנתי לתורי אצל הפקידה. בטני המתה כיונת שלום שנקלעה להלווית השייח יאסין בעזה, ולא הותירה לי ברירה אלא לגשת לדוכן הכריכים האלגנטי. רכשתי לי כריך גבינת כבשים שבכוחו להשתיק גם את יונות שלום ההומיות ביותר. לפני שנפרדתי מאשת הכריכים ביקשתי, בחיוך האלגנטי המתבקש, מעט מלח, לזרות על הכריך. אשת הכריכים היתה אישה פשוטה וחמה, לאו דווקא אלגנטית. נראה היה שהוסבה מקצועית מניקוי השירותים במקום למכירת כריכים וקפה. היא חיפשה פה ושם, התכופפה, רכנה על דוכנה, ולבסוף הושיטה לי שקית מלבנית קטנה (ראו תמונה).  חזרתי למקומי, פתחתי את השקית וזריתי מתוכנה על הכריך, ביד נדיבה. רק אז שמתי לב שהמלח צבעו שחור.  "הו", חשבתי לעצמי, "ודאי התבלבלה אשת הכריכים והגישה לי פלפל במקום מלח". אלא שהגרגרים היו ענקיים, לא אופיניים כלל לפלפל השחור כפי שאנחנו מכירים אותו בארצנו. בכל זאת נתתי בכריך כמה ביסים. להרגעתי טענתי שמדובר בפיתוח חדש ומרענן, שילוב של פלפל, מלח ותבלינים נוספים, המעניק לכריך ארומה חדשה ואקזוטית. אבל עם כל הרצון הטוב, הטעם הזכיר רעל עכברים. הבטתי בעטיפה. היה שם איור של פרצוף הפוער פה גדול ואוכל בתאבון מן הגרגרים, וכיתוב ממנו לא יכולתי להתעלם: "do not eat".

אני מניח בפניכם את מוצג מספר אחד, להלן "השקיק"

חשבתי שזה מין אוכל שהוא גם משחק מגניב לילדים. המילה oxygen יחד עם המילה המבעבעת absorber העלו בזיכרוני את הסוכריות הקופצות שהיו מתפוצצות בחלל הפה, אי אז בילדותי. זה ברור: היצרן מנסה שהמוצר יהיה מגניב יותר על ידי נתינת אופי מחתרתי לאכילתו. ולא רק זאת, הוא גם מבטיח למי שיאכל נעורי נצח! אחרת מה יכולה המילה ageless להביע? ליתר ביטחון הלכתי לאשת הכריכים, ושיתפתי אותה בתהייה לבי טיבו של החומר בשקיק. זה נראה לך מלח? היא הנהנה, משוכנעת מתמיד שמדובר במלח. חזרתי למקומי וקרבתי את עיני הכי קרוב שאפשר אל עטיפת השקיק המצולמת.

אני רעב, יאללה.

– רעב רעב, אתה רוצה למות?  

אבל אני רעב אמרתי לך. וחוץ מזה לא יכול להיות שקופת החולים תרעיל פאציינט נאמן כמוני, ועוד במעוזה הפרטי. 

 –אתה תמות מהאבקה הזאת בייסורים נוראיים! איך תוכל להסתכל בעיניים למי שיבוא לבקר אותך על ערש דווי?! מה תגיד לו – מתתי למען הכריך?    

חזרתי שוב לאשת הכריכים, ושאלתיה אותה בחיוך ביישני אם היא באמת בטוחה שזה מלח. "בטח מלח.  אין לי פה משהו אחר" אמרה ופרשה ידיה לצדדים. עכשיו כבר נשמעה פחות משוכנעת מול הגרגירים שחורים הגדולים. שבתי למקומי, כי חשתי שאני מחולל מהומה בסניף.  הבטתי בכריך: לאכול או לא לאכול? שלא במפתיע, הפולני מבין שני הניצים שבתוכי ניצח. לקחתי רק עוד כמה ביסים מהצד השני של הכריך, לפני שנפרדתי ממנו (פרידה שלוותה בסערת רגשות. יש רק דבר אחד שיותר קשה לדור שלישי של פולנים מאשר לזרוק אוכל, והוא לזרוק אוכל שהוא קנה הרגע במו כספו). את השקיק שמרתי בכיס של התיק שלי, ליתר ביטחון. בדרך חזרה לעבודה דימיתי להרגיש אי אלו כאבים בבטן. הגעתי למקום עבודתי והתיעצתי עם הבוס שלי (שהוא אם כל הפולניות). הוא זיהה מיידית את השקיק: "זה חומר ששמים בארנקים מעור כדי לשמור עליהם. זה מסוכן מאד ". אנשים נוספים – בעיקר נשים – חיזקו את אבחנתו. מייד התחזקו כאבי הבטן שלי והתחלתי לחשוב על מילים אחרונות ("ניסיתי, באמת שניסיתי. נכנעתי בסוף רק לשומר ארנקי העור").  הבוס שלי הפציר בי להכין תביעת ענק נגד קופת חולים "מכבי". "אתה תראה, הם יתנו לך מאות אלפי שקלים. מאות אלפי!". אני חשבתי שיותר סביר שהם יפטרו את אשת הכריכים, שהיתה חביבה בדרכה. כמו כן הבנתי, בחכמתי, שאני יוצא קצת מטומטם מכל הסיפור.

וכך החלטתי  לוותר על המיליונים המגיעים לי, ולהישאר עם החשוב מכל: התחושה שכוחי בצדקתי. ואם צדק זה מהול בקיפוח, אדרבא!  לאחר זמן קצר ויתרתי גם על הכאבים.  

למחרת, בכמעין חזרה על סיפור הטריפ שנה קודם [יום אחרי שלקחתי אותו, כשאני לגמרי תחת השפעה, הייתי בחתונה המטורפת-כשלעצמה של אחותי. זה היה סיפור הזוי הרבה יותר מהנוכחי], היה עלי לנסוע עם הורי אל אחותי .

ההשפעה של הסם היתה עדיין שרירה, להפתעתי. קודם כל בקימה חסרת המנוחה לאחר חמש שעות שינה (גם לילה קודם לא ישנתי הרבה). אחר כך, בנסיעה עצמה.  מעולם לא הייתי רגוע יותר עם הורי, ועוד בנסיעה,  מצב שהוא בדרך כלל טעון עבורי, כשההגה בידיו הלא זהירות של אבא.

 כשהגענו לבית אחותי (בית קטן בהרים) הייתי עדיין תחת ההשפעה.

זה מה שקיבלתי כשחיפשתי בגוגל תמונות של "אקסטזי". להזכירכם, האקסטזי איננו סם הזייתי. וככל הנראה גם אינו מופק מזיתים.

אני  זוכר בעיקר את הטיול, שערכתי בשעה מאוחרת, ממש בשקיעה. שם נגלה לי הטבע, סוף סוף, שנים לאחר ששקעתי לתוך העולם הנפלא של "משפחתי וחיות אחרות", כפי שנגלה לעיניו של ג'ראלד דארל. תמיד היתה לי הפנטזיה הזאת, לצאת מהבית ולראות את כל השפע הדרמטי היפיפה הזה, שנמצא כביכול בהישג ידינו ואנחנו מתעלמים ממנו. 

החרקים נגלו לעיני במלוא הצבעוניות שלהם, כאילו צללתי בסיני. הכל היה חי כל כך, מזדמזם, מזדווג, מתפוגג ונוצר מחדש.

היה שם עכביש אחד, מרושע ומפחיד, למרות ירקותו המוחלטת. ראשו טרפזי וחסר עיניים ורגליו דמויות טפרים. בניסיונותי לבחון מקרוב חרק אחר, הפלתי אותו בטעות הישר אל המפלצת. העכביש  בלע אותו באיטיות מזויעה, למרות שהחרק השתווה לו כמעט בגודלו. ליבי נקפני על פזיזותי, אבל המשכתי הלאה.

אחר כך נתקלתי בחיפושיות ארוכות, ענקיות, שלא ראיתי כמותם מעולם, אדומות עם נקודות שחורות. הן ניצבו בקצה של צמח ארוך גבעולים, כל אחת על גבעול נפרד, נאחזות ברגליהן הדקות אך העקשניות ממש בקצה הגבעול, וכופפו את ראשן אל הפרחים  – אולי אכלו בנגיסות קטנות, כמוסות מן העין. חיכיתי לידן כדי ששני אבות ושלושה ילדים (אחת בכתה מעט, וילד אחר נשא בידיו החשופות, ללא כלי עזר, מין תולעת ענקית, דמוית נחש), שירדו במדרון, יווכחו בחיפושיות הענק המופלאות, ובמי שגילה אותן. 

כשחזרתי היתה שעת הדימדומים, ויצאתי אל המרפסת. התיישבתי בכיסא התלוי שם והתנדנדתי עם הדימדומים. באור סגול השתפלו להם ההרים אחד על גב השני, כל הדרך עד לים הנפגש עם האופק בנקודה לא ידועה. נדמה לי שכך בדיוק צויר פעם באחד מספרי ילדותי.  לא נשמע כמעט אף צליל, וגם בתוכי היה שקט מאד. כבר שנים, אם בכלל, לא הרגשתי שקט כזה בתוכי. זה דמה לזיקוקי די נור בלילה הקודם – יכולתי להביט בדימדומים ולהכיל אותם בתוכי, לא לרגע אחד ממהר, אלא כל עוד יימשכו, בעצם כל עוד יימשך השקט הזה, גם אם יימשך כל הלילה.  

כשנכנסתי למכונית ויצאנו חזרה ידעתי שהקסם פג.