זיווה, בסוף הריטריט, פעם שלישית
[המשך של]
על דלת הכניסה לחדר שלי בקיבוץ תליתי את מילות השיר, כתובות בעיפרון על דף משרדי צה"ל שבראשו התנוסס סמל היחידה הסודית (אלק) שלי וחותמת "בלתי מסווג":
"הזכר אוהב את המוות,הוא מרגש אותו מינית
הוא כבר ממילא מת בפנים, הזכר רוצה למות.
לחרוש בג'יפים, לעבור את הגיבוש,
לעשן נובלס לחזק את השיזוף,
לזיין מהר, לגמור תמיד ראשון,
לזרוק אחרי שבועיים לשלם את החשבון.
כן, גם אני רוצה להיות גיבור מצבא ההגנה
וגם לי תהיה אישה נורא יפה שתחכה לי במיטה
וכשאני אגמור לסדר את כל העינינים
היא תעשה לי ביד ותגיד לי: הא! אתה מדהים!
[...]
להיות קצין גבוה, להרוג את האויבים,
שתמיד יעמוד לי, אין בעיות אין סיבוכים.
אם הייתי יכול אז הייתי איכר, בינתיים אני חזיר, עליז [כך באתר. לדעתי, המילה הנכונה היא: אלים] ומאושר.
כן גם אני רוצה להיות גיבור בצבא ההגנה,
וגם לי תהיה אַלָה, גם לי תהיה אלה
וכשאני אגמור לסדר את כל העניינם,
היא תעשה לי ביד והיא תגיד לי "אהה, אתה מדהים!". 
רק מי שיודע כמה ניסיתי תמיד להיות בסדר, לעמוד יפה בטור בתור, לא להתבלט (וכדי להשיג זאת, להיות גיבור צה"ל או לפחות איכר קשוח) – יודע איזה אקט איקונוקלסטי מצידי היה לתלות את השיר על דלת מעוני.
האלבום של פוליאנה פרנק כבש אותי לגמרי, וסימֵן פרק זמן בחיי, שאפשר לקרוא לו "תקופת זעם הנעורים" שלי. זה עתה הגעתי לעיר הגדולה, והיא נדמתה בעיני, במובן מסוים, כנהר משתנה ללא הרף של אפשרויות, כמו הירקון, שזרם מול האכסניה שבה שיכן אותי הצבא, ובלילה הייתי רץ לידו ומביט מוקסם באורות המתנפצים ונבראים מחדש ללא הרף במים. אבל הייתי חייל, ולא ידעתי מהחיים שלי כלום (ואל תבכי לי, ילדה!). חסרתי את האמצעים ואת האומץ לנצל את ההזדמנויות הנוצצות של העיר. הייתי אבוד, אבל האמנתי שעוד רגע אתפוש את ההזדמנות הנכונה. בכל סופשבוע הייתי חוזר עם זנב מקופל בין הרגליים לקיבוץ, לחיים האלה שנראו לי עתה בכל חוסר התוחלת שלהם, וששנאתי אותם עכשיו בלב שלם.
כשחזרתי מהריטריט הקודם, באוקטובר, ניסיתי לכתוב לבלוג על התקופה הזאת. יצא לי איזה קטע די מזוייף על הבחורות שהכרתי אז ברכבת.
ואז, בחג החנוכה, הלכתי לריטריט נוסף.
[המשך יבוא, והפעם מהר יותר!]
 ובנתיים, הקליקו על התמונה וקנו המבורגר לחייל הגיבור ששומר עליכם!
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
פתק על לוח המודעות של הריטריט
