החיים הם במקום אחר

...אני מנסה לחשוב מה הזיכרון הכי קדום שלי מדוּדוּ. לתת לו כבוד אחרון, עכשיו כשהוא נפל. בני קבוצתי שלובים כל כך  עמוק בזכרון שלי. איפה שלא ארחיק במחשבתי, קדימה אחורה ולצדדים – הם שם.    הזיכרון הראשון שקופץ לי לראש, לא ממש נותן לו את הכבוד הראוי:  אני ודוּדוּ עומדים מין עמידת ראש גומלנית על המיטות שלנו , נשענים עם הרגליים על הקיר. ואז אנחנו פותחים קצת את הרגליים, ומכניסים אצבע סקרנית וחוששת לתחת. אחר כך מוציאים, בוחנים אותה מכל הצדדים, וגם מריחים, להיות בטוחים. דוּדוּ מריח אותה כמו שהוא מריח כל דבר חדש – מכווץ את גבותיו בחשדנות, וגוחן קצת קדימה. אחר כך הוא מרים את גבותיו, סופק את לחייו, ואומר:

'איחס'!

בדיוק באותה צורה הוא מרים את הגבות וסופק את הלחיים כשהוא מדווח לחבר'ה המקובצים סביבו:

'אוש! איזו פשלה שהיתה לי'!

וכולם כבר מתפוצצים מצחוק, מראש, כי הוא כל כך מצחיק כשהוא עושה את זה.

אבל הפשלות שלו הם לא באמת. זאת הצגה קטנה בשביל החבר'ה, כמו שה'אוש!' שלו הוא פרודיה על הותיקים הפולנים.

לעומת זאת, כשהוא אומר לי, בדרך חזרה מן הפרדס:

'איזו פשלה שהיתה לך, הא'?

הוא אומר 'פשלה' בגלל שהוא כזה בן אדם טוב. זאת היתה הרבה יותר מפשלה. מה שקרה שם בשדה הוא ביזיון שלא יימחק לעולם! ודוּדוּ היה עֵד להכל. איך אני אוכל להיכנס לחדר אוכל עכשיו? כולם כבר בטח שמעו על הפשלה החדשה שלי, ויצחקו מאחורי הגב וגם בפנים. עבדנו בחלקה 13 בסיקול. יהודה א', רכז הפרדס, אמר לנו לא להרים את האבנים הגדולות ממש, אבל לא יכולנו להתאפק לנסות. דוּדוּ, למרות שהוא דק כזה, הצליח להרים סלעים. פתאום יהודה א' אמר לדוּדוּ:

'רוצה לקדם את הטרקטור'?

הצצנו אחד בשני המומים. זה היה יותר מדי טוב, אנחנו הרי עוד אפילו לא בכיתה  וו'!

'נו קדימה, אני רציני, תעלה על הטרקטור! '

דוּדוּ היסס עוד רגע

'תיסע שני לוו. אתה יודע איפה השני, נכון'?

'בטח יודע'  נעלב דוּדוּ. לא פיספסנו הזדמנות לטפס על הטרקטור בהפסקה, כשהוא לא פועל, ולשחק עם ההילוכים. גם בלילה, כשהיינו כבר במיטה, היינו מעבירים את ידית ההילוכים הדימיונית מול עינינו, בכל מצביה, ובוחנים אחד את השני: ' איפה הרברס באולדר של הבננות'?

דוּדוּ צעד בנשימה עצורה לטרקטור. הוא טיפס על הטרקטור, שמנועו פעל כל הזמן, ובשקט חמור סבר קידם את הטרקטור מספר מטרים, כאילו עשה זאת כל ימי חייו. הוא חזר אלי בחיוך שכיסה על התרגשותו הבתולית.    המשכנו בעבודה, וככל שהתקרבנו לטרקטור ידעתי שתורי מתקרב. או שיהודה א' יפטור אותי מזה?  כלומר יאסור עלי מה שנתן לדוּדוּ? אבל יהודה א' סימן לי במנוד ראש לקחת את ההגה. בדרך לטרקטור חשקתי שיניים, מנסה להסתיר את הנקישות. גם את ידי שילבתי. אבל הרעד התגלה ברגלי. לחצתי על הקלאץ' בכל משקל גופי, ויכולתי לו. התחלתי לנסוע, שטוף אימה מכדי להנות, מובל יותר ממוביל. לפתע קרב אלי עץ תפוזים. מזיע, למרות הקור, גופי משותק ומוחי מתרוצץ לכל עבר, חשבתי: יותר טוב שאמות, זה ימנע את הבושה. הטרקטור מצידו קרב לעץ, פצפץ את ענפיו שבאורח נס אפילו לא שרטו אותי, נתקע בגזע,  ונכבה. רק שלא יגלו לחבר'ה , חשבתי. אבל ידעתי: אין סיכוי. הם ידעו.

'אתה זוכר איך התלהבנו כשיהודה א' נתן לנו לקדם כמה מטרים את האולדר?' שואל רטורית דוּדוּ. הוא מתקלח מולי. 'איזה ילדים היינו אז!'.        בכיתה ז' אנחנו אכן מרגישים כאנשים שבגרו. ביחוד כשעיננו הבוחנות מגלות לנו ששנינו הכי מפותחים בקבוצה. ידענו שיוני, עם הזית הקטן שלו למטה, משתדל להמנע מלפגוש  אותנו במקלחת. 'היום בפלחה נתנו לי להעביר קווי השקיה על ה- 21-40 עם הגיר הסימ אנד כרוני' מספר לי דוּדוּ בלי להסתיר את התרגשותו. הוא תמיד מתבלבל במילים לועזיות, והרצף הנלהב של דבריו נקטע ומתלעלע. אני מביט בו בקנאה, שנבלעת  תחת הזרם האדיר של המים הרותחים. אנחנו עומדים אחד מול השני, הטוש שלי מול הטוש שלו, ובגדי העבודה הכחולים מונחים על ספסל העץ הארוך במקלחת של בית הילדים.  מתענגים על שפעת המים החמים עד שבשרנו מאדים ונשימתנו קצרה. האדים אופפים אותנו, הזמן מאט, ורק רעם המתגלגל כדי להתנפץ מזכיר לנו את קיומו של העולם הזורם לא בנחת בחוץ, בקור.  בנתיים, אנחנו דנים בנושאים כבדי משקל. בנות, למשל. בקבוצתנו היו שלוש בנות ועשרה בנים, אבל אנחנו היינו מתחכמים ואומרים: שלוש וחצי בנות ועשרה וחצי בנים. דוּדוּ מתלונן כהרגלו: ליאת שמנה, מירב נראית טוב, אבל האופי... על יונית אין בכלל מה לדבר - היא לא בחורה. אני צוחק כמו תמיד כבר כשהוא אומר  "יונית".     רק נורית בסדר. אבל אנחנו יודעים: בן קבוצה עם בת קבוצה זה אסור, כמו אח עם אחות.  איך אני  נחשב בעיני דוּדוּ כמי שאפשר לנהל איתו שיחות חשובות שכאלו! הרי אני נראה כל כך מגוחך, בכובע רחצה ורוד ומנופח שרק נשים כבודות, כמו אמא של יותם, אוספות בו את שערן. זה בגלל הבעיות באזנים -  טיפת מים שהיתה מתגנבת אליהו בטעות גורמת לדלקות, כאבים ואישפוז בבית חולים.

            הבנות בחיינו, עם כל חשיבותן, לא יכלו לרפא אותנו ממחלתנו החשוכה. מחלת  ההגה- מי שלא נפל לה קורבן, בטח יתקשה להבין. ההזיות על נסיעונת – ולו עשרה מטר - על הג'ון דיר הענק עד להפחיד. לילות הציד הארוכים שבילינו מצומררים מקור ופחד, אבל חשים עצמנו גיבורים מאד. טַרְפֵנו יכל להיות, בלילה מוצלח, טרקטור צונן, אומר כח. בלילה רע, לא היינו לוכדים יותר ממיכֵלְזוֹן - אותו ג'ירף צהוב, מנוף גמלוני הנע באטיות מחרידה על שלושת גלגליו. אח, רגע הניצחון האדיר, תמורתו היית נותן את כל אוסף הבולים שלך: אתה דוהר, רועד מפחד וסחרחר מהנאה, על מרכבת האלים הנתונה תחת ידך. אולי אתה בסך הכל נמצא בכלוב הרבוע שבקצה המיכלזון, ובמקום הגה עליך להסתפק בשתי הידיות  הארוכות שלו,ולהתלות בכל משקלך על הידית הימנית אם ברצונך להימין. ועדיין, זה המתוק שברגעים, והוא מתובל בתבלין האימה - הליווי הרועם והלא סדיר של דפיקות הלב ברקות האוזנים, הטעם המלוח בפה. אויבנו יכול בכל רגע להגיח מתוך החושך, לצאת מאחורי עץ שצמרתו שורקת ברוח, לסנוור אותנו לפתע באורות של הטנדר שלו, ואנחנו נקפא מולו לכודים באורות כמו זוג שועלים מבוהלים. זהו שומר הלילה. דוּדוּ ידע לחוש את בואו,  בשעה שאני, עם שמיעתי הלקויה ועיני קצרות הרואי, לא יכולתי אפילו לנחש שמשהו אינו כשורה.

            ואז נפל ביננו דבר, ושוב לא יכולנו להיות כל כך עצמנו זה עם זה. פתאום היינו צריכים להיזהר כשהיינו יחד. איזה מראה לא נעים, מחפיר, קרץ לנו מהצד כשנותרנו שנינו לבד, ומבטינו הושפלו מטה והצידה. ככה זה קרה: אחר צהריים אחד, ב"הקמה", כולם היו אצל ההורים, ואני נשארתי לבד בבית הילדים. היתה לנו, בחדר האוכל של בית הילדים, סלסלת עץ, ובתוכה ערימה של עיתוני "להיטון" ישנים. דפדפתי באחד מהם, ועיני נפלו על כושית גדולה ועתירת חזה שחייכה אלי מאחד הדפים, חשופת שדיים, מבהיקת עור. התמלאתי ריר, לקחתי את העיתון איתי, הלכתי לחדר וסגרתי את הדלת. נשכבתי על המיטה, הסטתי הצידה את שמיכת הפיקה המשובצת ששימשה כיסוי מיטה, והתחלתי לאונן במרץ, משתפשף במיזרן. פתאום שמתי לב שמישהו נמצא בחדר, מסתכל עלי. דוּדוּ עמד שם, נועץ בי מבט, כשאני גוהר על הכושית, עיני עדיין מצומצמות בתאווה, בולע את הרוק הנוזל מפי. חשבתי שהוא לא יגיד כלום, אבל הוא אמר:

'אז זה מה שאתה עושה פה כשאתה נשאר תמיד בהקמה לבד?'

לא הצלחתי להוציא יותר מאנחה ואחריה המהום. פני האדימו, והן היו מאדימות כשנתקלתי בדוּדוּ גם  ימים רבים אחרי הפשלה הגדולה הזאת.  חשבתי עצמי לחולה, אך לא במחלה של כולם, כמו אבעבועות רוח או מחלת הגה.  ודוּדוּ, הוא הסתלק לו איכשהו מהחדר,  ושוב לא חזר. יכולת לחזור, דודו? תגיד לי אתה.

בא לי לפרסם את הסיפור הראשון שכתבתי. סתם כי בא לי. ועכשיו לנימוקים המיותרים ולהצטדקויות חסרות הטעם:

בדרך כלל אני מפרסם כאן רק דברים שכתבתי במיוחד לבלוג.  אני אומר לעצמי שאם כבר לכתוב בלוג, אז: או כדי לעודד את עצמי לכתוב יותר, או כדי למצוא אהבה.  [זה מזכיר לי מה שאפלפלד אמר בערב הספרותי שלו, כשמישהי שאלה אותו מתי הוא כותב בגוף ראשון: "בדרך כלל" (צריך לדמיין את הקול המרגיע שלו, חם עמוק וחייכני. והמבטא משום מה הונגרי. כמו קריין ברדיו של פעם, מזכיר נשכחות) "סופר כותב בגוף שלישי. כי הוא אומר: לא מספיק שאני כותב וחושף את עצמי כמו איזו.. פרוצה.. – גם לכתוב 'אני'?" ואז הוא נזכר להוסיף  "לא כולם ככה.. יש כאלה שנהנים לצעוק ולחשוף, כמה שיותר.. "  ובאמת, לידי מתנדנד בעצבנות אחד שרק רוצה לצעוק אני ואני ואני "אבל.. האמנות אוהבת את השתיקה"].   

הסיפור הזה שונה. אולי בגלל שהוא הראשון שכתבתי, יש בו משהו חשוף שמסביר אותי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. וזה מתאים לבלוג. או שבעצם לא?

במחשבה שניה, גם שאר הסיפורים כאלה...  

את הסיפור כתבתי במיוחד לסדנת הכתיבה הראשונה שלי, שבה הייתי הצעיר במשתתפים, עדיין חייל במדים. המנחה, דן בניה סרי המקסים, שנדמה לי שהאירוניה העדינה שלו היתה לפעמים כמה קילומטרים מעל ראשי המשתתפים, אמר  שבניגוד לסיפור הקודם שהבאתי, הסיפור הזה לא הצליח לרגש ולסחוף. 

ניסיתי עכשיו קצת לשפר. מקווה שתהנו.

[חלק ראשון]

וחזרה ל"קצה": אני כבר הספקתי להבין שהאדון הבארון קוואמי סובל מפיצול אישיות נדיר: מצד אחד הוא מסוגל לאהוב רק את המוזיקה החתרנית ביותר (ואם אין שם איזו קקפוניה דיסטורשנית אז לפחות שיהיו צלילים אלקטרוניים מפחידים שמחזירים אותי לגיל שפחדתי מהחושך) - ומנגד גורמת לו לאהוב מצעדים כאילו היה אחרון השדרנים בתחנתו המקוללת ("אני מזכיר שוב למאזינים שהמצעד אינו משקף את הטעם שלי. עשיתי את המצעד כי אני.. מה לעשות.. פשוט אוהב מצעדים").

אני, בכל אופן, שמעתי סוניק יות', נזכרתי שאני פלצן ופלצן צריך להיות מעודכן.

אז אמרתי לאימיול: לך תביא לי כמה בלונדיניות אדומות שיער [הערה חשובה: הקוראת המשכילה ממני ג'ני, שלא רוצה לינק לבלוג שלה, העירה שלא מדובר באדומות שיער אלא בג'ינג'יות. אני אשאיר את הטעות. חינני, לא? נייטיב לייק]. אימיול, כושי נאמן, הביא לי ים של בלונדיניות אדומות שיער, קטינות, עם גוף פצצה, מוצצות, מזדיינות, בדוגי סטייל  וכל מיני תנוחות...  cut it, כלב קט! נבחתי עליו, והוספתי : אתם הכושים, כל הזמן רק חושבים איך לזיין את הבלונדיניות שלנו. אני חשבתי הפעם על מוזיקה!  מה, אימיול, אתה לא מאמין לי? טוב, הוא מכיר אותי יותר כמכור לפורנו, ופחות כחובב מוזיקה. אבל מאותו יום שיניתי אצלו תדמית וחיפושים.  בסופו של לילה הוא הבין אותי, והביא לי  חמישה אלבומים שלהן.

ומאז אנחנו שומעים את הבלונדיניות.  לא אוּכָל לתת לכם יותר מדי מידע עליהן, בגלל שכל חיפוש אחריהן מביא ים של פורנו שמתחזה לפעמים לאינפורמציה על הלהקה. מכיוון שגדלתם כמוני בעולם פוסטמודרני ומלא התחכמויות, אולי לא יפתיע אותכם לשמוע שמדובר בכלל בזוג תאומים איטלקיים, ובבחורה יפנית, שהיא החברה של אחד מהם. אף אחד מהשלישיה איננו בלונדיני, אבל כולם יפים. במיוחד היפנית. יפניות, כידוע, הן הכי יפות בעולם, והן בדרך כלל שמות את הבלונדיניות בכיס (ב-י' !) הקטן, הן מבחינת יופי והן מבחינת כישורים נלוים. אבל היפנית הזאת גם יודעת לשיר, ולמעשה היא חותכת את המאזין הנרצע לגזרים בקולה הילדותי, הגבוה והקרוע מִרֶגֶש.  וכשאתה שומע את I am taking out my eurotrash , או את pink love (לא הצלחתי למצוא לינקים לשירים. פה אפשר לשמוע כמה מעולים מהאלבום האחרון, misery is a butterfly ) – באמת שלא אכפת לך אם אלבומם האחרון בכלל, ובלדת רוק זאת בפרט, בוגדים במורשת סוניק יות', ולא אכפת שאולי הן הבלונדיניות של סוניק יות' (על משקל הקיילי מינוג של אלו שכאילו אוהבים את טום וייטס אבל בעצם אוהבים את מאדונה), כלומר שהם עלה התאנה של אלה שהתעייפו מהסוניק יות';  ואפילו לא אכפת שאין שם שום בלונדינית.    כל ההגדרות נמסות לתוך הוויה של טמטום מלא סבל ואושר ופרפרים בראש, ואתה חוזר לגיל 16 עם הגיטרה הדימיונית בין הידיים, מניע את הראש ומתנונע בגוף כמו יהודי ביום כיפור וצורח בלחש misery is a butterfly  ומפחד שעוד רגע השכנים ידפקו על הקיר ויבהילו אותך.