החיים הם במקום אחר

האמת שאין לו. אבל במהלך הכתיבה, התחלתי לכתוב על איזה סיפור אחר, מאוחר יותר, והייתי במחסור גדול של חומר יומני. החיטוט ביומנים הצניח אותי אל העבר, וכמו שכבר קרה לי בעבר עם היומנים, נוכחתי לדעת שהעבר הוא בכלל לא בדיוק מה שחשבתי שהוא. והעבר עליו אני מדבר כאן - ההצגה שלו בפוסט היא לא רק יופימיסטית, מייפה, אלא גם שטחית.  פתאום נראה לי שכל הפוסט הזה נכתב כדי לכסות על אותו עבר כמו שהיה באמת.  למה למשל אני מרחיב כל כך בדיבור על אֶלַה, בשעה שהפוסט היה צריך להתרכז רק ביחזקאל?  

למה? אני אגיד לך למה: לכסות על כמה ריק הייתי. עומד על הגדה מביט ריק בזרימה המתמדת של הירקון על אינספור אורותיו והוראותיו הריקות מתוכֵן, לבוש מדים, מביט באנשים החולפים בכיכר דיזנגוף, מתבונן בכמיהה בפאנקיסטים הנרקומנים על הספסלים, מוכן להתמלא בכל דבר, בכל אחד מאותם אנשים, מוכן לכתת רגלי לכל חוג אזוטרי שנכתב עליו במדור "עניין" ב"לוח העיר", שרק יהיה בחינם ואני אבוא לשם.   חוזר נלהב עד טירוף מ"הפרלמנט של לונדון" בגלי צה"ל, בגלל שיחה של כלום, כמה מילים שהחלפתי עם המשורר הצעיר, חייל במדים באותה עת, שמעון אדף.   בתום הערב הספרותי (את החייל שמעון, לקח החייל אורי פקלמן, מפיק התוכנית, ואיש חבורת "אֵב" בהמשך חייו, לישון בדירתו)  נשאר לשבת על מדרגות "צוותא" עם דויד הלפרט, חוזר בשאלה, ועם מיכל פיין, בחורה יפה מבת ים, ומקשקש בהתלהמות אופורית  על שירה ופילוסופיה, ודויד אומר,  "טורקיז" ביפו זה המקום שאני הכי אוהב, ומיכל קוראת "לא, טורקיז זה המקום שלי, רק שלי", ומתרגשת משאר קוי הדמיון המחברים אותה לדויד: חולשה לביצי שוקולד קינדר, אהבה לחורף וסלידה מהקיץ המרדים. ואלבר קאמי, כמובן. ישבנו על המדרגות עד אחת עשרה וחצי, כשהאנשים ההמוניים שבאו לצחוק בסטנד אפ מדלגים מעלינו. ואז דויד הלך ללוות את מיכל לקו 18 האחרון, בעוד אני עולה דיזנגופה לקו 25.    

אני קורא את זה 15 שנה מאוחר יותר, וחושב איזה אידיוט הייתי, איזה כלומניק. בעצם, יצא שהייתי שם על תקן מיטרד המפריע להווצרות הרומן בין שני הצעירים היפים האלה. ובכל זאת כל הדרך חזרה צפונה, בהמתנה בקינג ג'ורג' לקו 25, ובאוטובוס עצמו, וימים אחרי, הייתי באופוריה. מכלום שכזה -  שמצאתי אנשים לדבר איתם על קאמי וסארטר,  ומשיערה הערמוני הארוך של מיכל פיין וחיוכה היפיפה, חיוך ששמט את הקרקע מעל רגלי, ומנע ממני בזוהרו כל אפשרות לשאול אותה למספר הטלפון שלה.   חיוך שכיום אני יודע שכלל לא כוון אלי. 

 ואני, קשיש יותר בחמש עשרה שנה, שמלאו אותי תובנות וחכמת חיים - מגגל את שמותיהם של דויד ומיכל, ומגלה בשמחה שהם לא נעשו מי יודע מה.  בכלל לא.   דויד החל לכנות את עצמו דודי, וכנראה לא סיים אפילו תואר שני, למרות שהיה בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים, שהיתה אמורה להביא לו תואר כזה במסלול מקוצר, תוך ארבע שנים. והיום הוא כותב ב"במה חדשה" , שירים ומחזות ותסריטים וסיפורים, שלא זוכים אלא למעט תגובות תמהות ומגנות. אבל נראה שהוא מזיין הרבה, בכל זאת, או שלפחות הוא רוצה לכתוב על טיפוסים שמזיינים הרבה, בטקסטים העלובים שלו, שעוסקים באופן אובססיבי ב"כוסיות".      ומיכל, שלשם משפחתה נוסף "רוזן", אמור מעתה מיכל פיין-רוזן,  ולשמה הפרטי נוסף השם "רונית", אמור מעתה מיכל-רונית פיין-רוזן,  נעשתה מטפלת אלטרנטיבית המשלבת מגוון של שיטות:  קונג פו, שיטת אלכסנדר, שמאניזם, הילינג, פיאטיס, רפואה טיבטית, ריברסינג, רפואה סינית ומעגלי נשים.  נראה שנעשתה לסבית, והיא חיה עכשיו עם בחורה בשם אביגיל זוהר, ואולי בגלל זה מתמקדים טיפוליה בנשים.

אז היום, חמש עשרה שנה אחרי,  אני מלא. מלא במה? מלא סיפוק, לפחות ברגע זה כשסיימתי לגגל את דויד ומיכל וראיתי שהם גמרו לא הכי טוב.    אבל אז – איך ריק הייתי, ריק כמו קבצן של ריגושים, כמו נכון להתמלא בכל רוח פתאומית, אולי אפילו ביחזקאל, אלמלא אֶלָה.

באשר לאֵלָה: יום אחד, שנים רבות אחרי שתם הקשר בינינו, אחותי הגדולה אמרה לי שראו אותה רוקדת ברחובות מגולחת ראש, עם החבר'ה של הרי קרישנה.   ובת דודתה, חברתה של אחותי, סיפרה בכאב שאֵלָה הפסיקה לדבר עם ההורים שלה, שזכרתי כאנשים עדינים ונחמדים במיוחד.

באותו רגע חשבתי: מעניין מה אֵלָה היתה אומרת על ההתאבדות של דרור.    

כעבור עוד כמה שנים, בעלה של סווטה מהעבודה שלי נפטר במפתיע. התקף לב בגיל 50. סווטה אומרת  שיום לפני הבוס שלו, בעל מוסך, לקח אותו לשיחה ופיטר אותו אחרי שנים של עבודה וניצול. בהלוויה בולטת הבת היפיפיה של סווטה, חבושה כובע ודומה לשחקנית איטלקיה ששכחתי את שמה.  בבית שלה בראשון לציון, סווטה מספרת שהבת שלה בכת של הרי קרישנה. אני שואל אותה על אֵלָה, והיא אומרת בטח, היא חברה טובה של הבת שלי, יש לה שני ילדים והיא חיה ביישוב של אנשי הכת. ואתה בטח זוכר איזו רזה היא היתה? אז היא השמינה מאד. 

 ואני ניסיתי לדמיין את אֵלָה שמנה ולא הצלחתי, כמו שלא הצלחתי אף פעם לדמיין אותה רוקדת מגולחת ראש ברחובות.  

כזה אני, חסר דימיון.

עברו 11 שנים.  

איך לסכם אותן בקצרה?

השגתי את הבחורה שרציתי – אותה אדווה. אהבתי אותה והיא אהבה אותי. אחרי מערכת יחסים ארוכה ואינטנסיבית, נפרדנו. אז חויתי בדידות ממושכת, סמים, ויפאסנה והתבגרות רגשית מאוחרת.

שוב לא הייתי אותו אדם.

איזו איוולת, לסכם בקצרה 11 שנים. התוצאה כל כך אידיוטית.

ננסה אחרת:

זמן קצר אחרי הארועים המתוארים, קרא לי מפקדי המפחיד לחדרו. היה זה  סגן אלוף מזוקן כמו רודן דרום אמריקני , שתמיד שנא אותי. הוא הודיע לי: בגלל קיצוץ תקנים, אנחנו לא ממשיכים איתך לקבע.  כך ש - אם לא תרצה להמשיך ביחידה אחרת -  אתה משתחרר עוד חודש, בתום השרות הסדיר הנוסף, ללא קבע.     כך הגשמתי, בלי שהתכוונתי, את חלומו של כל ממר"ניק – השתחררתי לשוק בלי לרַצות את עונש שרות הקבע, עם קורס תכנות ושלוש שנות ניסיון שעשו אותי סחורה שווה בשוק המחשבים המשווע לעובדים.     

הודעתי בקבוץ שאני עוזב, נחוש שלא להעתר  למרכז ועדת צעירים ולאבא שלי, שביקשו בקול מהוסס שאשקול שוב, ואולי אנסה בכל זאת.    לקחתי הלוואה מחבר, ושכרתי דירה בתל אביב.   במקביל לחיפוש עבודה במחשבים שלחתי ידי בכל מיני עבודות זמניות, סקרים ובניין בעיקר (האישה שבחנה אותי למשרת שיווק, אמרה לי "אתה נראה  לי תמים מדי, תחפש תחום אחר").  כעבור כחודשיים כבר קיבלתי את המשרה בה אני פחות או יותר מחזיק עד היום.

העניין הכספי נפתר אם כן כמו מעצמו, בלי מעשי גבורה. נעשיתי בעיני עצמי סוג של פקיד העובד במקצוע משעמם אך מכניס. הרווחה החומרית לא שינתה אותי. נשארתי סגפן; סגפן אידאולוגי, כביכול.

יצאתי עם עוד בחורות, משהו בי משך אותן באותה תקופה.  יום אחד, באמצע אחד מהקשרים האלה, צלצלה אלי אדווה – שהספיקה בינתיים ללמוד סמסטר אחד באונ' חיפה ולפרוש,  לטוס לתאילנד ולחזור כעבור יום יומיים לארץ - והזמינה אותי לביתה בירושלים.   נעשינו זוג, זוג אחוז חזק יחד.

כך מצאתי את עצמי כמה חודשים אחרי הארועים שתוארו קודם, במצב בו כל הגדרות היסוד שלי – קיבוצניק, בודד, חייל, עני -  עברו שינוי עמוק.     

אחרי כחמש שנים אדווה ואני נפרדנו . ואז באו, כאמור, הבדידות, הסמים, הויפסנה, ההתבגרות הרגשית וכל הפופ הזה.  

עברו 11 שנים.

ב- 1 לאפריל פגשתי את ענבר. כבר בפגישה השניה מצאנו עצמנו אצלה בדירה, במיטה, מאוהבים, מספרים זו לזה על חיינו הקודמים, וכמה חיכיתי לפגוש מישהי כמוך/מישהו כמוך. נדהמתי למצוא עצמי בסרט מז'אנר ההתאהבות הממומשת,  ז'אנר כל כך שונה מזה המוכר לי, סוגת הבדידות והחיפוש העקר והדכדוך ותחושת האפסות המתלווים לאלה.     אחרי לילה ללא שינה, ליויתי אותה לדוכן העוגות בו עבדה, בקניון קטן שלא הכרתי היטב. היא לבשה כובע אדום ונראתה כמו נערה מוכרת פרחים מסרטיו של צ'ארלי צ'אפלין, רק בצבעוני. הייתי עיוור במקצת – ברגש המאורעות לא הבאתי לדירתה את משקפי, ואת העדשות לא יכולתי ללבוש יותר. הגנבתי מדי פעם מבט לענבר, מתקשה להאמין שיצור מתוק כזה אוחז בידי ומביט בי מדי פעם בהתמסרות.    הכל נראה כמו הרפתקה מופלאה – הקניון הלא מוכר, הקמת דוכן העוגות, ברכות השלום ומחוות הידידות בין ענבר למוכרים בדוכנים ובחנויות האחרות, ובינה לקונים הקבועים ואלו החדשים.    הסתבר לי שיש קונים קבועים, בעיקר קשישות, שבדקו בחשדנות כל אחת מפיסות העוגה לטעימה, והפגיזו את ענבר בשאלות סקפטיות. אבל ענבר היתה כולה אדיבות וחיוכים, והיה ברור שהיא פופולרית בתוך הסביבה המשונה הזאת, בזכות אופיה הטוב. הייתי עייף אבל ערני, נרגש אבל רגוע.   כשניתן לי לעזור, הייתי מאושר.  כשניתן לי לעמוד מהצד ולהתבונן, הייתי מאושר.

"שלום ילדה. אני רואה שהתחפשת היום לכיפה אדומה"  

הרמתי את עיני לראות ממי באה הפניה הזאת לענבר.  אני לא יודע איך אחד כמוני, משולל כל זכרון חזותי, שאפילו את הוריו מולידיו יכול שלא לזהות או לזהות בטעות באנשים אחרים, איך אחד כמוני, ועוד עיוור למחצה  באותו יום – הצליח לזהות את הדובר עוד לפני שענבר ענתה :

"שלום יחזקאל".

הבטתי בו, בתדהמה, והוא הביט בי, בתדהמה לא פחותה.  לא אמרנו כלום, רק הנדנו את הראש לאות הכרה.   זה היה רגע שהתארך והתקבע בזכרוני.  אני ישוב ליד דוכן העוגות, מביט מעלה, אוחז בידה של ענבר,  והוא למעלה, נע בחוסר שקט מצד לצד, מביט מטה בצמצום עיניים. רגע שכל משמעות שאתן לו תהיה מבחינת הסבר נבוב. אחת האפשרויות היא לאמר, שהעבר הרחוק הופיע פתאום לנגד עיני בדמות קבצן מזה רעב, נרקומן, שעובר ליד ביתי החמים והמוגן, ומזכיר לי ימים בהם הייתי בצד שלו.      יחזקאל החליף עם ענבר כמה משפטים מחויכים של כלום, והלך.

שאלתי את ענבר מאיפה היא מכירה את יחזקאל.  היא אמרה שהיא הכירה אותו בעצם עוד לפני שנים, בחברה להגנת הטבע.  הסתבר, בצירוף מקרים מוזר, שגם היא עבדה שם באותה תקופה בה התנדבתי.  אמרה שפיטרו אותו כנראה משם, לפני הרבה שנים, ופה הוא אחראי על השומרים.

סיפרתי לענבר את הסיפור. היא הגיבה באופן שלא צפיתי:  אמרה, מזועזעת, שהוא ממש איש רע, אם ניסה לנצל אותי ככה.   עניתי לה מייד שכנראה לא סיפרתי את הסיפור נכון – הוא היה מנוצל ומסכן יותר ממני, בהרגשה שלי. ובעיקר אני לא חושב שהיה אדם רע, אלא חיפש אהבה, כמו כולם, ובאמת האמין שאני מתכחש לנטיותי.   ענבר לא הסכימה איתי. היא אמרה שכמו שניסה לנצל אותי, ייתכן שהוא מנסה לנצל את השומר הרוסי הצעיר שם – הצביעה לאחד משומרי הקניון.   בהמשך הקשר בינינו, אם במקרה היה עולה שמו של יחזקאל, היו פניה מתקדרות בכעס כלפיו, ולא עזרו ניסיונותי לטהר את שמו.

פה נגמר לי הסיפור.

מה הפואנטה שלו?

[חלק 2]