החיים הם במקום אחר

הידעתם?

יש אלהים.

או לפחות אולימפוס.

או לפחות קופידון.

קופידון, הגרסה הקודמת

או לפחות קוקולה.

 קופידון - הגרסה המשודרגת (קוקופידון)

ומעשה שהיה כך היה:

יום אחד, לפני שנתיים בערך, קראתי איפשהו שיש דבר כזה באינטרנט, שאנשים כותבים יומן.

שנים אני כותב יומן ולא יודע בדיוק מה לעשות איתו.

באתי, נכנסתי, פתחתי אחד משלי.

הפוסט הראשון שלי היה ישר מן היומן.    קטע כואב ובעיקר גלוי. יומני כזה.

קיבלתי שלוש תגובות, כולן מאותה "נענע", שכתבה לי:

"אולי הגיע הזמן להעריך את עצמך יותר "

יעצה עוד כהנה וכהנה עצות וסיימה בעצה האולטימטיבית:

"ספר טוב: יישומים של חיים של ניל דונאלד וולש (התגרש 3 פעמים ועדיין בחיים, מאושר)."

אוי ואבוי, אמרתי לעצמי.

רציתי לבחון אם ליומני יש ערך ספרותי, וקיבלתי טיפול קבוצתי, ועוד כזה שמעודד אותי להתגרש שלוש פעמים ולהישאר בחיים!

סגרתי הבלוג לחצי שנה.

כשחזרתי המשכתי בתמימותי בפרסום קטעים יומניים למדי. מהר מאד הבנתי שזה לא הכיוון.

הכיוון החדש שהסתמן היה: למצוא אהבה.

עברו כך וכך שנים בניסיונות משונים יותר או פחות.
(וכבר כתבו חוכמים: הבלוג, כמו החתולים של שלמה ארצי, מחשב את קיצו לאחור. הצלחתו היא נפילתו).

ביום בהיר אחד הודיעה לי הקוקולה שברצונה להכיר לי בחורה. לזכותה יאמר שלא נטעה בי תקוות שווא. נהפוך הוא. היא הסבירה שמדובר בחורה שהכירה לה בעבר אי אילו דייטים כושלים במיוחד, מה שהעלה חשד מיידי שמדובר בפעולת תגמול מצידה. כמו כן נאלצתי להשבע ולחתום בשלושה העתקים על מסמך המציין שבמידה והשידוך לא יצלח, לא אפתח כנגדה בלוג שנאה.

לאחר אי אלו פדיחות - כולן שלי כמובן - נפגשנו, הבחורה ואני, והשאר הוא היסטוריה. או נכון יותר, קץ ההיסטוריה, פרפרים מרפרפים, מלאכי שרת שמנמנים מרחפים באויר ותוקעים בשופרות, שקיעות ורדרדות (מעל עג'מי), וכאלה.

ומי אדריכלית ההיסטוריה, מי  ארכיטקטית הניצחון?  נכון, קוקולה, להלן קוקופידון.

אי לכך ובהתאם לזאת הבלוג יצא לירח דבש לתקופה לא ידועה. וכמו שראיתי כתוב על דלת השרותים במסעדה הפרסית בשוק לוינסקי: "ממכם הסליחה". 

לאור תגובת הלקוחות, אנחנו מוצאים לנכון לאמר:  לא אמרנו סגרנו החנות. ייתכן מאד שנחזור, עם זנב מקופל בין הרגליים (למי שלא שם לב, שוב שלמה ארצי מהדהד בין השורות) או להפך, מורם מעלה בגאווה. אולי אפילו בקרוב.