החיים הם במקום אחר

שלום, אהבה ואושר לכולם!

חזרתי מהריטריט לפני הזמן המתוכנן, רזה יותר[1] ומאושר. עכשיו זה כבר עבר, ואני, כרגיל מדוכדך ומהורהר. אבל  אנסה להעמיד פנים שאני עדיין רזה יותר ומאושר.

שלום לכולם

אני מאחר עכשיו לטרמפ שיוביל אותי לריטריט של שבועיים. בדרך כלל אני פשוט נעלם לאיזו תקופה מהבלוג, אבל הפעם אנסה לנהוג אחרת.

יש לי 17 פוסטים גמורים שלא פרסמתי ו- 37  מותחלים.  אני אשתדל לפרסם משהו כשאחזור (כולל הפוסט תמונות המובטח).

אני די בחרדה לקראת הריטריט הזה - אבל עוד מעט זה יעבור לי (יש לקוות).

המון תודה ואהבה לכל אנשי הבלוגוספירה המופלאים.

להתראות בקרוב.

[חלק ראשון]

גירוש דומיניק מעלה שאלות יסוד, שנוגעות לא רק לבודהיסטים. למשל, איך פועלים באופן בלתי אלים בעולם אלים?   או בלשון הטוקבקיסטים:  "יאללה יאללה תשלחו את הדלאי לאמה לדבר עם החמאס, הם יראו לו מה זה אי-אלימות".    זאת שאלה שנתקלתי בה בגיל צעיר ולאורך כל חיי, הרבה לפני שהכרתי את הבודהיזם.  פעם חשבתי שגבר חייב להיות אלים, ומשהו בי פגום אם אני לא מצליח להנות בזמן שאני הולך מכות.     היום אני יכול לאמר שהכעס והאלימות היו התחום בו הרגשתי את השיפור המהיר והדרמטי ביותר מאז התחלתי לתרגל. ועם זאת, הכעס ואפילו ביטויי הזעם לא נעלמו לגמרי -  להבחין בכך, זה חלק מרכזי מהתרגול.   התובנה שהכי עזרה לי כאן– תובנה שבחוויה, ולא הבנה אינטלקטאולית – היא שהכועס מצוי בסבל. כלומר, שעצם היותו של אדם שרוי בכעס, גורמת לו לסבל, סבל שאינו קשור לנסיבות החיצוניות שנדמה לו שגורמות לו להתקומם ולסבול.  אבל הפיתוי לכעוס הוא כל כך גדול!  אפילו כאן, בבלוגים. כתבתי "אפילו כאן" – מפני שבדרך כלל האוירה כאן כל כך מפרגנת וחמה, כאילו היינו אי שוחר שלום בים העצבים הישראלי ובאוקיינוס הניכור האינטרנטי.  ועם זאת – הפיתוי להגרר למריבות, קשה מנשוא. גם אני כמובן חטאתי בכך פעם אחת לפחות, ואני מצר על כך. וכשאני קורא במין הנאה מעוותת פוסטים שהם מערכות עקובות מדם במלחמות בלוגים  (הביטוי blog wars מוכר לי ממש מראשית ימי הבלוגים), משהו קמאי כמו "קול דמי אחיך קורא אליך מן האדמה" [במובן ההפוך מהתנכי] מושך אותי  - להצטרף! להביע את דעתי! להראות להם!

טיך נאת האן הוא נזיר בודהיסטי יליד וייטנאם, והוא גם מורה, סופר, פעיל שלום, ומנהיג חברתי. גם עליו (כמו על מאיר זוהר, שקיבל את הסמכתו מטיך בכפר שזיף) אני רוצה כבר זמן רב לכתוב סדרת פוסטים. טיך נאת האן פעל רבות למען הפסקת מלחמת וייטנאם.  בשל פעילות זאת המליץ עליו מרטין לותר קינג כמועמד לפרס נובל לשלום (אבל כנראה הוא לא היה ראוי כמו קיסינג'ר או יאסר עראפאת).   דבר נוסף שקרה בעקבות פעילותו, הוא שטיך נאת האן גורש מארצו (ע"י אותו משטר שהיה מטורף מספיק להקריב יותר מחמישית מבני עמו). זאת, אחרי שפעל ללא הרף למען נפגעי המלחמה האיומה הזאת – יתומים, גוססים, וחסרי בית.   בין סיפוריו הנפלאים יש אחד על ילדה שאביה נהרג במלחמה ע"י בני עמו, ואחר כך היא מאבדת את ראייתה בעקבות הפגזה כימית אמריקאית, ואז היא מאבדת  גם את אימה,  בירי מטוסים אמריקאים.

לאחר המלחמה ניהל טיך נאת האן ריטריטים עם חיילים אמריקאים, ותיקי מלחמת וייטנאם. בספרו "שלום בכל צעד" מספר טיך נאת האן: "איש אחד אמר לי שבוייטנאם הוא איבד ארבע מאות ושבע עשרה מחייליו ביום אחד..  אדם אחר סיפר לי שמתוך זעם ורצון לנקמה הוא הרג ילדים בכפר, ואז אבדה לו שלוותו. מאז אותו יום הוא לא היה מסוגל לשבת עם ילדים באותו חדר. .. לותיקי המלחמה יש מה לספר לאומה בנוגע לאופן שבו יש לטפל בבעיות העלולות להתרחש.. אנו חייבים ללמוד משהו מתוך הסבל שלנו".     

Eddie Adams - South Vietnam police officer executing a Viet kong prisioner  

בהמשך הספר כותב טיך: "בשנת 1966, כשהייתי בארצות הברית וקראתי להפסקת אש במלחמה וייטנאם, קם באחת מהאספות בהם נשאתי דברים פעיל שלום אמריקני וצעק אלי:

"חזור לארצך והבס את התוקפנים האמריקנים! אין שום תועלת בך כאן!"

מדובר כאמור באמריקאי – שעמדתו אולי  לא תפתיע  את מי שמכיר את השמאל הרדיקלי שלנו (ואני מכיר אותו היטב).

ממשיך טיך נאת האן:

"הוא ועוד אמריקנים רצו שלום, אבל סוג השלום שהם רצו היה תבוסתו של צד אחד כדי לרצות את זעמם.

שאפתי כמה נשימות עמוקות כדי לאושש את עצמי, ואמרתי:  "אדוני, נראה לי שרבים משורשי המלחמה מצויים כאן, בארצך. וזו הסיבה שהגעתי הנה. אחד השורשים למלחמה מצוי בראיית העולם שלך. 

פעולה למען השלום פירושה,בראש ובראשונה, להיות השלום עצמו"