החיים הם במקום אחר

היה היתה פעם ילדה. היא חיה בארץ מימית וריקה, שעננים לבנים טיילו תמיד בשמיים שלה. הכי בעולם אהבה הילדה לרכב ליד אביה בַּשְביל שיצא מהכפר שלה והלך בקו ישר כסרגל בין שדה התירס והנהר.

יום אחד יצאה הילדה עם אביה על אופניהם – היא מדוושת במרץ על אופניה הקטנות, והוא לצידה, משתדל לנסוע לאט על אופניו הגדולות.  הגלגל הקטן שלה נע במהירות, והגלגל הגדול שלו נע לאט יותר. שיפודי המתכת העדינים המחברים את חישוק הגלגל למרכזו, הפכו בתנועה הסיבובית לאישון בהיר ושקוף למחצה, שעליו הוקרנה תנועה איטית לאחור. האישון הגדול שלו נע בתואם מושלם עם האישון שלה.  

הילדה הציצה באביה מדי פעם, כמו לוודא שהוא מקשיב לדבריה. אבל היא לא אמרה דבר. גם אילו היתה אומרת, היתה הרוח לוקחת את מילותיה.  משמאלם נעו קני הסוף של התירס ברחש יבש של נייר מתקמט, ומימינם הנהר השקט. האב וביתו הגיעו לעליה קצרה ותלולה וטיפסו בה בעמל. כשהתיישרה הדרך שוב, עצר האב את אופניו, והשעין אותם ליד אחד הברושים שניטעו לאורך הנהר. הילדה המשיכה לסוע עוד, ואז הבחינה שעצר, וחזרה במהירות לאחור . היא רצה ונעמדה לצידו.  האב ליטף את ראשה, אחר התכופף אליה ונשק למצחה.

הוא ירד למטה במדרון התלול והקצר המוליך אל הנהר, והילדה נעמדה בשפת הגדה, היכן שמתחיל המדרון. עמדה כמעט על קצות אצבעותיה להתבונן בו. האב כמעט ועלה על הסירה שהמתינה לו שם ריקה, אבל אז הסתובב לאחור, ורץ חזרה במעלה המדרון. הוא הרים את הילדה בזרועותיו, חג איתה במעגל, רקד איתה ריקוד קטן, והיא בזרועותיו. הוא חיבק אותה, לחש לה סוד, נשק למצחה, ולבסוף השיבה למטה. הוא ירד שוב במדרון, והילדה קיפצצה שוב אל שפת הגדה. האב חתר במשוטים אל תוך הנהר, שעכשיו לא נראה שקט כל כך, והילדה התכופפה קדימה להיטיב לראותו.

היא ראתה את המשוטים נעים לצידי הסירה כמו רגליים של עכביש מים ענק, אבל ברגעים ספורים נמחה רושם זה, כשהסירה הפכה קטנה יותר ויותר. הילדה רצה מצד לצד, אולי כדי להיטיב לראות את הסירה הופכת נקודה שחורה. ציפור לבנה חלפה על פני ברוש, שבשעת בין ערביים מלאת צללים זו נראה שחור. הנקודה השחורה בנהר נעלמה. הילדה נטלה את אופניה ורכבה חזרה בשביל, לאט יותר.

שני צללים של שני ברושים עמדו בלי ניע בנקודת הפרידה, בעוד צילם של הילדה ואופניה מתרחקים אט אט.

כעבור יום או יומיים חזרה הילדה באותו שביל. היא טיפסה בעמל במעלה, וכשהגיעה לנקודת הפרידה, הניחה את אופניה באמצע השביל ורצה אל גדת הנהר. אופני אביה הגדולות עדיין נשענו על גזעו הצר של הברוש. הילדה הביטה לנהר. רק זוהר קרני השמש הענקית השוקעת מן העבר השני נראו על המים.

כעבור כמה שנים נשבה רוח חזקה. הילדה, שגדלה קצת, נלחמה על אופניה ברוח. לבסוף ירדה מהם ונטלה אותם בידה. היא טיפסה בקושי במעלה התלול, כשהרוח מסיגה אותה לרגעים לאחור. אחר חלפה על פניה של אישה זקנה לבושה מטפחת, גם היא אופניה בידה. בנקודת הפרידה הביטה רגע בנהר. מימיו היו גועשים בסערה. היא סובבה את אופניה והרוח נשאה אותה במהירות חזרה, כשהיא חולפת בדהרה חסרת שליטה על פני הזקנה, שבקושי זזה אל מול פני הרוח לכיוון המנוגד.

חלפו כמה שנים וירד גשם חזק. הילדה – עכשיו היתה כמעט נערה - לבשה מעיל וכובע תכולים ונסעה על אופניה. בגשם חלפה הילדה על פני אישה מבוגרת, וצילה הכחול בשלולית עבר את צילה הכהה. הילדה לא ידעה אם זוהי אותה זקנה מהיום בו נשבה רוח סערה. האישה נראתה זקופה וגבוהה יותר תחת המטר. כשהגיעה לנקודת הפרידה, הביטה רגע ארוך בנהר, אבל רגע אחד בלבד, ואז הפכה אופניה ורכבה מהורהרת ושפופה יותר.

חלפו כמה שנים. קולות צעירים זימרו מנגינה עליזה. הילדה, שהפכה נערה, נסעה על אופניה עם שלוש מחברותיה. את צווארן הניפו לאחור, מיתמכרות לרוח. לפני העליה אספו תנופה גדולה ועלו בבת אחת, כמו לא נפרדות היו, אלא גוף אחד, חיה בת ארבע נפשות ושמונה גלגלים.

כשחלפו על פני נקודת הפרידה, נפרדה הילדה-לשעבר מהחיה המרובעת ועצרה את אופניה לאט, כנזכרת. היא הביטה בנהר כשגווה מכופף לאחור.  שלושת חברותיה עצרו בין צללי הברושים ואחת מהן נופפה לה נמרצות שתבוא כבר. הנהר היה דומם וחלק כראי מכושף. שלושת חברותיה של הנערה המתינו, דוממות וחסרות תנועה פתאום. הילדה לשעבר עלתה על אופניה ורכבה הלאה , לעברן, דורסת את צללי הברושים.

חלפו שנים, ולנערה היה עכשיו חבר בשם רועי. רועי הרכיב אותה על אופניו והיא נשענה עליו בנוחיות רבה. בארץ הריקה ההיא היה נוח מאד להילקח באופני החבר שלך. הם הגיעו לנקודת הפרידה קצת אחרי השקיעה, כשהאור הארגמני כוסה כמעט לגמרי בעננים מאפירים ומחשיכים. יחד עמדו והביטו בנהר. הנערה בכתה ללא קול. רועי חיבק אותה ונישק את דמעותיה. "אל תהיי עצובה, בבקשה"! התחנן.  אחר כך נפגשו שפתותיהם, ואז לשונותיהם. כשחזרו גישש פנס האופניים את דרכו בחושך המוחלט סביב, והנערה פחדה, ובאותה מידה רצתה, שהגישוש ברחם החושך ימשך לנצח.

חלף הזמן, רועי נסע אל העיר הגדולה, ועכשיו אהב את הנערה יותם. גם יותם היה מסיע אותה באופניו אל נקודת הפרידה. כשהיתה בוכה לא היה אומר דבר, אבל היה מחבק אותה בסבלנות עד שהיתה נרגעת.

חלפו מספר שנים, והגיע הסתיו.  הנערה, שהיתה עכשיו אישה צעירה, נסעה במעיל כחול ובצעיף וכובע כחולים על אופניה. מאחור הרכיבה את בנה הקטן. יותם בעלה נסע מקדימה ובִּיתָם מאחוריו. עלי השלכת החומים זהובים עפו סביבם, והעננים יצרו בשמיים טביעות אצבע שמנמנות וציפורים דקיקות מצוירות ברישול. כשהגיעו לנקודת הפרידה, עצרו האישה הצעירה ובעלה את אופניהם. יותם ירד במדרון עם הילדים שהתגלגלו במורד עד שכמעט נפלו למים.

אחר כך ישב על גדת הנהר מהורהר, בעוד הילדים משכשכים בהתרגשות את ידיהם במים.  האישה הצעירה עמדה בשפת הגדה והביטה בנהר. דומה היה שהיא נעה עם האדמה אל עבר הנהר, אבל למעשה היו אלה העננים בשמיים שזזו.

עברו שנים, הגיע החורף. השלג עמד בכל. האישה, עכשיו קצת פחות צעירה, נסעה לבדה על אופניה. היא לבשה מעיל פרווה כהה ורדיד כחול לראשה. כשהגיעה אל נקודת הפרידה, עצרה את אופניה והשעינה אותם על הרגלית. היא גחנה ומבטה קדימה אל הנהר. לראשונה ראתה, קרוב לשפת הנהר,  את שתי כלונסאות העץ אליהן נקשרה כנראה הסירה ההיא. שחף עף אל השמש הלבנה, צורח צרחה לא נעימה.

עברו שנים לא מעטות, שוב היה חורף, אך הפעם היתה זו עונת הבוץ. האישה, לבדה על אופניה, היתה עכשיו מבוגרת למדי, לבושה מעיל תפוח. כשהגיעה לנקודת הפרידה, ירדה מטה במדרון. נראה שהנהר הולך ומתייבש: עכשיו נראו כלונסאות העץ לכל אורכן. במרחק, על פני השמש השוקעת, חלפו כמה שחפים בתאום מושלם. קרוב יותר נראתה אנפה עומדת יפה ואדישה על רגל אחת. למטה במים השתקפה תאומתה. האישה סובבה את אופניה ורכבה במהירות חזרה.

חלפו שנים. האישה היתה עכשיו זקנה, שערה אסוף בפקעת וסנטרה מחודד. היא נשאה באיטיות את אופניה, לבושה שמלה תכולה ומעליה מקטורן. כשהגיעה לנקודת הפרידה, החנתה את אופניה על הרגלית, אבל הם נפלו. היא הביטה בהם, התכופפה והשעינה אותם בשנית. הם נפלו שוב. הרימה הזקנה את ידיה, בחוסר ישע או אולי ברוגז, התכופפה והרימה את האופניים, הטתה אותם לכיוון המנוגד, ואז שוב אל הרגלית. האופניים נעמדו הפעם, והיא פנתה אל הנהר. אחרי כמה צעדים נפלו האופניים. היא הסתובבה אליהם, הביטה בהם, והסתובבה במהירות חזרה, יורדת במדרון הגדה. היא נכנסה לנהר שהמים בו הפכו לסבך של בוץ ועשבים גבוהים דמויי חיטה. אז פסעה בהחלטיות למרכז הנהר, כשהעשבים מכסים את כל גופה עד לראשה. כשהגיעה אל מרכז הנהר, ראתה מעין קרחת עגולה ביער העשבים, ובקרחת זו עמדה הסירה, טרופה, מוטלת באלכסון על קרקעית הנהר, מכוסה חלקה בוץ יבש, דמוי טיט. הזקנה הקיפה את הסירה ונכנסה לתוכה. היא כרעה על ברכיה והביטה סביב בעייפות, ואז נשכבה, הניחה את ראשה על כפות ידיה, ונרדמה.

כשהקיצה היו השמיים זהובים. היא קמה, תחילה על ידיה ואז על רגליה, והביטה סביב. היא יצאה מהסירה והלכה בשדה, שלא היה אלא קרקעית הנהר. עם כל צעד הפכה צעירה יותר, עד שהפכה שוב ילדה קטנה, ורצה לעבר אביה. היא עצרה כמה צעדים מולו.

ושניהם הביטו זו בזה. היא צעדה עוד צעד קטן, ונעצרה. אחר כך עשה אביה אותו דבר, ופרש את ידיו בהיסוס, כמתחיל חיבוק. הילדה רצה עד אליו, ונעמדה מולו. הם הביטו זה בזו רגע אחד, ואז התחבקו חיבוק ארוך.

חלק 1

לאחרונה פגשתי את ע' (קיצור שם בדוי) באחד הריטריטים שהייתי בו. הופתעתי לפגוש אותו שם, אך הוא סיפר לי שכבר שנים הוא משתתף בריטריטים, ואף נעשה בודהיסט. את ע'  הכרתי לפני שנים בארגונים הירוקים. הוא היה – יחד עם בחור נוסף, שבניגוד אליו קיבל משכורת (עלובה ביותר, שליש משרה למשרה ושלושת רבעי)  - הפעיל שביננו. כולנו, בגרעין הקשה של הפעילים, נתנו לא מעט, תמורת כלום בעצם. אבל ע' נתן הכל. היתה ביננו חיבה – שנינו תמכנו בפעולה ישירה, אלימה אפילו, אם משום שחשבנו שזו הדרך היחידה שקבוצה של שלושה עד עשרה אנשים יכולה להשיג כותרות בעיתון; ואם משום שבשנינו היה יסוד של אלימות הרפתקנית. אצלי יסוד זה היה סמוי למדי, אך אצל ע' הוא היה גלוי ולעיתים מפחיד. אני זוכר איך הוא סיפר לי לילה אחד בסוד, שבשבוע הבא אנחנו הולכים לעלות על מנופים, לראשונה בארץ, כמו שעושים בחו"ל. כנראה שהבעתי את שמחתי באופן גלוי וקולני מדי לדעתו, שכן כמה שניות מאוחר יותר מצאתי עצמי שרוע על הריצפה, ידו אוחזת בגרוני, והוא מעווה אלי את פניו בזעם: "שתוק, אידיוט! אתה רוצה שישמעו אותנו?"  [האמונה ב"שתולים של השב"כ" בקרבנו הלכה והתפשטה, והפכה משעשועון של ניחושים לפראנויה. אני עצמי התקשיתי להאמין שהשב"כ או גוף רשמי כלשהו ייתן לנו (לי, בעצם) כזה כבוד. אבל יכולתי להבין מאיפה נבעה פראנויה זו, כששוטרים היו מצלמים אותנו בהפגנות המצחיקות שלנו, ופעם אחת, כשבאנו שלושה אנשים מחופשים לרכבת (קטר + שני קרונות) לפתיחת קניון עזריאלי, עמדנו נבוכים מול עשרות שוטרים נבוכים כמונו. "מה קרה לכם?" הם שאלו אותנו "אמרו לנו שיהיו מאות מפגינים!"].  כעבור זמן דעכה פעילותי עד שהגיעה לאפס. ע' לעומת זאת המשיך במרץ רב עוד יותר. הוא תרם סכומי כסף גדולים, והקים בכספו לפחות שני ארגונים נוספים. הוא נתן את כל זמנו ומרצו העצום לפעילות זו.

[לצערי עבר שינוי אידאולוגי, ופעילותו עכשיו לא עסקה רק באיכות סביבה, אלא גם ב"צדק חברתי", כותרת חדשה לנושאים הישנים-נושנים של השמאל: די-לכיבוש ומסכנים-העניים. הייתי גאה בכך שהפעילות הירוקה היתה – בראשיתה-  אלטרנטיבה לשמאל עם רגשות האשם שלו, עם המלחמה הנצחית למען מישהו אחר, שהוא המסכן האמיתי. בראשית ניתן היה למצוא, אצלנו הירוקים, מתנחלים ואנשים מכל הקשת הפוליטית, ומה שלחמנו עליו היה גדול יותר מהשמול-טוק המייגע, ומקטטות השמאל-ימין המיגעות עוד יותר . זה היה מאבק על הדברים שמפריעים לנו עצמנו -  מכל עדה, מין, גזע ומעמד חברתי. אבל עכשיו הפך המאבק הירוק לעוד מאבק למען אנשים אחרים, סגור בפני אותו חוג מצומצם של מתקני עולם צדקניים.]  

בכל אופן, בניגוד מוחלט למעשיו המרשימים של ע', הדברים שאנשים אמרו עליו היו קשים: אמרו שתקף מינית יותר מנערה אחת; אמרו שהוא שוגר-דדי; ואמרו שהוא דיקטטור, רב עם כולם, שאי אפשר לדבר איתו. לא ידעתי אם להאמין בכך – לא פעם שמעתי ברכילות זו צרות עין וקנאה שהכרתי בי עצמי. אבל הדיאלקטיקה הזו – מתקן העולם שאונס נערות – צדה את דמיוני, ותמיד רציתי לכתוב עליה.

אבל עכשיו בריטריט, עמד בפני ע' אחר, רגוע וחביב. הוא אמר שכבר אינו עוסק בפעילות חברתית.  באותו ריטריט פגשתי כארבעה ירוקים לשעבר אחרים (אחד מהם הרבה לחבק את העץ היפה שעמד מחוץ לאולם המדיטציה. מישהו שהביט בו מהחלון יחד איתי התחכם: "ניוּ–עץ"). הייתי מרוצה: כולם מבינים, בסופו של דבר, שלא את העולם צריך לשנות, אלא את עצמנו (וכבר הודו אנשי The  דֶה: everybody know what's going wrong with this world, I don't even know what's going wrong with myself  ואף הוסיפו מסקנה: If you can't change the world, change yourself).

באותו ריטריט כבר הייתי פעיל (בהתנדבות כמובן) בעמותת המדיטציה. הייתי נרעש ממבול התודות החמות שקיבלתי על פעילותי, שהיתה צנועה בהיקפה לעומת מה שעשיתי בארגונים הירוקים, שם לא קיבלתי מעולם תודה. שיתפתי את ע' ברושם זה, והוא אמר: בפעילות הירוקה, התודה היא שיורקים עליך ומקללים אותך ומשמיצים אותך מאחורי הגב.  

עכשיו תקף אותי רגש אשם כלפי ע'. הבנתי ששנים ארוכות עשיתי לו עוול. שהיה בי רצון מרושע להציגו כאיש רשע. ורצון זה לא נבע מ"השקפת-עולם" כזו או אחרת שלי, למרות שקל היה לי לייחס אותו לביקורתיות שלי, לאהבת הפראדוכס, לראיית דבר והיפוכו בכל תופעה. לא, מה שהניע אותי באופן עמוק יותר היה קנאה. כן. אני רציתי להיות האנס הזה, שלעולם לא אעז להיות.

ובכל אופן, כש-ע' היה רואה אותי בריטריט, היה מזדקף למעין עמידת דום מבודחת, ומצדיע לי בחיוך. לא ידעתי למה הוא עושה זאת, וגם לא שאלתי. ייחסתי זאת  קודם כל לשינוי ביציבה שלי. משמע, היציבה החדשה הזקופה שלי היתה כנראה מתוחה מדי, צבאית מדי, לא טבעית לי. ייתכן גם שההבדל בינה ולבין יציבתי הקודמת הכפופה, בידח את דעתו של ע'.  אפשרות אחרת, קלושה יותר, היא שע' בכלל לא התייחס ליציבה שלי, אלא להיותנו "חיילים לשעבר" באותה יחידה. אבל הומור כזה מתאים לו פחות.

נדמה לי שדנה ספקטור היא זו שכתבה פעם סדרת כתבות על הטיפוסים בבית הספר התיכון: "הזונה", "מלכת הכיתה", "החתיך" ועוד. אחד הטיפוסים היה "החנון". לעולם לא אשכח את התיאור שנתן המרואין שלה, פעם "חנון" והיום "זיין סדרתי": אני נכנס לבית קפה, יושב עם הבחורה האלפיים ואחת, שנים אחרי שעברתי מהפך, וכל הזמן מבפנים אני רועד מִפָּחָד שאעשה איזו טעות קטנה, תנועה לא נכונה, גמגום קל, והבחורה מייד תזהה: זה חנון, חסר ביטחון – ואני יכול לשכוח ממנה.

עוד כשהייתי ילד קטן הלכתי כפוף. במשך תקופה מסוימת, לא ארוכה אך משמעותית, אבא שלי ניסה להזקיף את גבי בדרכו:  הוא היה צורח עלי בהתפרצות פתאומית של זעם: "איתי! ישר ת'גב! תכניס ת'בטן!"       התפרצויות אלו לא ישרו את גבי, אבל הקפיצו לי את הבטן בבהלה וייסרו את הכליות באשמה.  הן לוו בכל מיני ניסיונות לעשות אותי גבר (כך לפחות ראיתי את זה אז, ושנים ארוכות לאחר מכן, עד לאחרונה): בדרך כלל היה מכריח אותי להבריג ברגים או לדפוק מסמרים (המציאות, כמו שכתב ג'ון בארת', מפגיזה אותנו במטאפורות בוטות); הוא היה עומד מאחורי ונותן לי הוראות. בשלב מסוים כשלתי בהברגה או בדפיקה, או שהוא היה מחליט שנכשלתי, ואז היה צורח עלי, אדום מזעם.

כל אלו הביאו אותי עם השנים לפתח אידאולוגיה של כפיפות: במקום להיות צבר זקוף קוצני ומנהיגותי, אני דווקא אהיה יהודי גלותי, כפוף, אנטי- חבר'ה, בעל מוח חטטני ואישיות נאורוטית, וגוף עם נטייה לחוסר תפקוד (נכון שבעניין האחרון לא היתה הבחירה כולה שלי; אבל אחרי שאתה חולה, יש בידך את הבחירה להתייחס למחלה לא כמכת גורל סימבולית שמבטאת את אישיותך החולנית הנצחית, אלא כאל מחלה. וחוצמזה, אני בעצם די בריא).

כמובן שבמקביל היתה בי תשוקה לא פחות גדולה להגשים את מה שאבי רצה שאהיה. או נכון יותר, מה שחשבתי שאבי רצה. או נכון עוד יותר – מה שחשבתי עד לאחרונה שאבי רצה. שהרי לאחרונה הבנתי  שאולי אבי רצה בכלל שאהיה מודע לעצמי, ותו לא.

החשוב פה, הוא שהמשכתי להיות כפוף.

לפני שלוש ארבע שנים חל מהפך המודעות בחיי, ואיתו הההקשבה לגוף. עשיתי טאי צ'י, אחר כך רקדתי גאגא, ותאטרון – והכל בקומה כפופה למהדרין. אחר כך רקדתי קונטקט אימפרוביזציה (ריקוד המשלב תנועה ומגע. נראה מיני מאד למתבונן מהצד. ואולי הוא באמת מיני מאד). אחרי שיעורי הקונטקט (הכוללים הרמות של הפרטנר, התרוממויות ונפילות לקרקע) היה כל גופי כואב ודואב, עד שנאלצתי להפסיק. כעבור זמן אזרתי אומץ לשאול את המורה מה אפשר לעשות. היא אמרה שהיציבה שלי גרועה, ואני צריך לעשות יוגה.  התחלתי לעשות יוגה. הכאבים, בקונטקט  וגם במדיטציה, אכן נעלמו. וקומתי, הפלא ופלא, החלה להזדקף. ניסיתי להזקיף אותה גם קודם: בנוסף לטאי צ'י ולגאגא ולתאטרון (שם עבדנו גם על יציבה) שכבר הזכרתי, ניסיתי בעבר הרחוק פנדלקרייז, ואחר כך גרינברג, וכן שיטת אלכסנדר. רק היוגה עזרה ליציבה. ואולי, בעצם,  גם החלטתי הנחושה. שכן הבנתי שאי אפשר להיות אדם מודע בלי להיות מודע ליציבה שלך. היהודי הנודד, הגלותי, מוחו אינו ברגע הזה, כאו ועכשיו, ולכן הוא מרשה לעצמו להיות כפוף ומנותק מגופו.

היום אני-גופי במצב ביניים שכזה: משתמט, ואז נעור ומזדקף. לפעמים אני פוגש מישהי חדשה, או מישהו שלא ראה אותי שנים, ואני תוהה האם מתחת ליציבה הזקופה שאני מתאמץ לשדר לה או לו, מציצה לעיתים אישיותי/יציבתי השפופה מפעם?  

(המשך יבוא)