| 6/2003
רשימונת על "רשימות" והשוליים שלהם
כן, אם ישנה אפשרות לא אחמיץ אותה. ובייחוד אם האפשרות הוחמצה כבר מזמן, וכל תגובה תהא עכשיו, אחרי שגדולים וטובים ממני דנו בעיניין, מיותרת, סרח עודף. תהיה, אם נפנה אל המטאפוריקה, בחזקת נעיצת מזלג קהה בתפוח אדמה קר, אכול למחצה, שאיש אינו מעונין בו, להפך, הוא מעורר בכולם עקימת אף, אם לא בחילה קלה, שכן רק פיח שחור ומלכלך נותר ממנו, עכשיו כשהמדורה כובתה כיבוי צופי וסופי, והנוכחים הלכו איש איש לביתו, המאושרים זוגות זוגות והחלכאים איש איש לבדו, ורק אני נותרתי סביב שרידי המדורה, אומלל ונדכא יותר מאחרון החלכאים.
אדבר, אם כן, על האח המיוחס שקם לישראבלוג.
צעיר ודל תגובות ממנו, אבל איכותי. סלקטיבי. לא כל הבא בשעריו יכנס. אני מכיר שניים מהכותבים שם. הם לא מכירים את הבלוג הזה. איזה כיף! אפשר ללכלך חופשי. לידידה קרובה הציעו להיכנס לשם, אבל היא תוהה: מה זה יעזור לי? מה זה יעזור לה, באמת? לא ברור. מה שמושך אותי בבלוגים, מה שגרם לי להתמכר אליהם - הוא הכתיבה האנונימית והאישית.
נכון, לא כך התחילו הבלוגים. לפי מה שהבנתי מגדולים ממני, הבלוגים התחילו כעוד מחלה של גיקים שדווחו על מה שחדש ברשת המסעירה את חייהם.
ייתכן גם שבעולם הגדול (הו עולם גדול, כמה שאנחנו השמאלנים סוגדים לך ושואפים אליך!) הבלוגים הכי פופולריים הינם מהסוג הדן בחדשות. אבל עיתונים כבר יש, ואנחנו יודעים (יותר מדי טוב יודעים) את מעלותיהם ובעיקר את חסרונותיהם. הם כבר שטפו כל חלקה טובה במוחנו המופצץ ללא הרף בגירויים. (למוטי גלדמן יש תאוריה: השירה אינה מצליחה עוד בימינו, בדיוק בגלל ההפצצה הזאת בטקסטים קליטים שמטרתם להיות אפקטיביים ככל האפשר, בעיקר בפרסומות).
אגב, מאז שהתמכרתי לבלוגים הפסקתי כמעט לחלוטין לקרוא עיתונים (טלויזיה מעולם לא היתה לי).
עד עכשיו, הכותבים ב"רשימות" חשפו את שמם המלא. מכאן נקבע שבלוגם לא יהא חושפני ואישי. זאת, נדמה לי, היתה גם כוונת המייסדים.
כך קורה שאפילו כשמדובר בכותב מבריק, בעיני, כמו דרור ב', לא מתעורר אצלי הדחף הפראי הזה להכיר את האדם "כמו שהוא באמת", את נימי נפשו. (עם זאת, הבלוג שלו בהחלט שווה. הספר שלו, "אבנר ברנר", שווה לא פחות, מבריק ומפיל מצחוק בקטעים מסוימים. שמעתי שיש פה בישראבלוג הרבה דתיים ודתל"שים, והם עשויים למצוא עיניין מיוחד בספר).
אצל אחת מאנשי "רשימות" מצאתי, מילה במילה, פוסט שקראתי בבלוג שהיה לה פה, בישרא, בלוג שכינתה "נידח". אני כותב זאת בעיקר כדי להשוויץ בזכרוני הפנומנלי לטקסטים. אבל - עכשיו כשעלי לקשר אנקדוטה זאת לפוסט הנוכחי - עולה בי הרהור על כמה שחיבבתי (לפחות עד שלב מסוים) את הבלוג ההוא, "הנידח", וכמה הרבה פחות חיבבתי את הכתיבה שלה ב"רשימות". זה קרה, אני חושב, בעיקר מפני שבישראבלוג בערה בי התשוקה לדעת מי היא אותה אישה, ובכל קטע חדש קיוויתי למצוא עוד רמז. (אגב, אני מודע לזה שהבלוג שלי נעשה (לפני שהפסקתי לכתוב) פחות מעניין בדיוק מסיבה זו, שנעשיתי פחות אישי). אולי, אם דברנו על מותרות השוליים, אפשר להכניס גם את הפינוק הזה שיש לאנשי ישראבלוג: לדבר על עצמם, על צלליהם וחלומותיהם המבישים ביותר, מבלי להיות שבויים בפרסונה שלהם.
| |
זלי גורביץ' והשוליים קצת מביך ולא שקט לחזור אחרי כל כך הרבה זמן. יש חשש שהקטע החדש שכתבתי אינו מצדיק העדרות כל כך ארוכה. כאילו, אם כבר נעדרת, אז תחזור עם משהו גדול באמת. וכמו כן: האם זה הקטע שהייתי רוצה שהמשוטטים האקראיים שנקלעים לבלוג שלי (חלקם מפני שחיפשו בגוגל "עיסקה טובה" או "תמונות של טריפים" או "סיפורים עם מוסר השכל" (בפניהם אני מתנצל התנצלות מיוחדת על העדרם של מוסר והשכל גם יחד) "מדברי פו הדב", "סבא צבעי" (ואני אין לי אפילו דוד טייח), "חברות אמיתית", "גנן ילדים", "מפות בגן הילדים"; והשאר, הרוב הגדול, מגיעים מהבלוג של רותי שרמוטי) - לא יודע אם הייתי רוצה, אם כן, שיתקלו דווקא בקטע הזה, שיהווה עכשיו את השער של הבלוג, הדלת שלו, המפתן, שטיח הכניסה וכו' בעיה. מצד שני למה בעצם אני חוזר? אולי כי טוב לכתוב, ולא רק לעצמך. אולי כי כמה אנשים טובים שאלו וזה נגע לליבי. תודה אנשים.
תמונות של טריפים? החלטתי אם כן (ואולי לא החלטתי, אלא נגררתי בידי הנסיבות) לחזור בקטן, בשוליים של השוליים. =.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=.=
אתמול בטלויזיה רוק. עשרות אלפי איש בקהל והשירה איפה? בשוליים, יותר ויותר בשוליים. באולם צדדי, קטן, בירושלים. באים כמה חברים וגם הם לא ממש באים השירה היא בשוליים שבשוליים ואני בשוליים של השירה עיניין של אחד או שניים לפעמים אני עצמי השניים וגם אז אין צרחות ומחיאות כפיים. זלי גורביץ', "יום יום"
לכאורה מתלונן המשורר (להלן זלי) על השוליים, על המקום הנידח שהוא מצוי בו, כמשורר. ברור עם זאת שזלי גם קצת מאוהב בשוליים, בפוזה הזאת, עם החתרנות שבה, והמסכנות היפה שבה, והחופש (תהא משמעות המילה אשר תהא) שהיא נותנת. בעצם אצל זלי ברור מהו החופש הזה. החופש לעמוד באולם צדדי, בחדר בטחון שלקירות הבטון שלו חלונות עגולים של צוללת (וזלי מכנה "ממ"ד"), בביניין בקצה האוניברסיטה, בניין שרוב השיעורים מתקיימים בו בכלל בעינייני מתמתיקה ופיזיקה, והתלמידים יוצאים בהמוניהם בהפסקה מהכיתה הסמוכה ומרעישים וצועקים, עד שיש צורך לצאת ולבקש מהם שקט, למרות שלא נעים. החופש לעמוד באותו חדר במרכז, באם כל המרכזים, לא רק המרכז הפיזי, אלא גם במרכז התודעה של קומץ תלמידיו שהוא מרתק, שהוא רוקד להם שחקנית הוליבודית כשהוא מניע את ידיו עיקול מעלה כרקדנית בטן, ומחקה קול של זנזונת wait a minute before I change my clothes שהוא (זלי) דורש בפניהם : "גם הרפיסות (משרבב שפתיו כברווז ומבטא מילה זו כאילו בבוז איום) של החרוז צריכה להיות מדויקת, כמו ב"צנח לו זלזל – איזה בַּההה!" ויחד עם הזלזל גם גופו צונח מטה, פעם באלכסון לפה ופעם לשם; שהוא (זלי) גורם להם – לקומץ תלמידיו - התקפת צחוק, כשהוא צועק, מטלטל ראשו לצדדים ושפתיו מבורווזות: "זה הטררר!!! הטרר של הטרנס בצרפתית! של לחצות את הנהר, אתם זוכרים שדיברנו על זה! אני חייב עכשיו איזה בררר!!" כי מהר מאד זלי עובר לשפת הטררר והבררר, ואנחנו, תלמידיו, יוצאים בעיקבותיו במסע מטורף אסוציאטיבי. רגע אנחנו בויליאמס קרלוס ויליאמס וברגע הבא, בלי להבין איך , אנחנו בקוף שלפי המדרש רוצה לאבד את זנבו. כי רק בכמה רגעים הראשונים של הסמסטר זלי ישב בשקט וידו על זקנו העבות בתנוחה פילוסופית. מהר מאד הוא קם והתהלך והחל לרשוף גיצים תחת גביניו העצומים, תחת קווצות השער המעטות אך המרשימות שעל פדחתו. כי זלי הוא תותח אנרגיה טעון תמיד עם ממיר ארוס-אינטלקטואלי. והוא מנסה להעביר לנו בנשיפות, בריקוד, בטררר וברררר ש-
words are only a mirror; They seek but cannot find the meaning of music
אבל בשיר הזה שלו, על השוליים, מסתבר שאפילו זלי גורביץ' היה רוצה קצת תהילה של כוכבי רוק. קצת מעריצות בגיל העשרה. אולי זלי הכי רוצה היה להיות בעצם מין טום וייטס כזה, שגם כשהוא במרכז הוא בשוליים.

מעניין שדווקא משורר שהשיג (אולי יותר מכל משורר אחר) את התהילה, הינריך היינה, חושב עליה בתעוב:
"התהילה הופכת קבר לבית חם" - מין שטות נתעבת! עדיף שרפתנית חמה תצמיד לי נשיקה שמנה באהבה ובתוספת ניחוח זבל מן הרפת. גם עדיפה היא שבעתיים תחושת החום שבמעיים כשלוגמים כמלוא הלוג יין שרף או פונש או גרוג בפונדקים מסואבים עם שודדים וגנבים רוצחים סוטים אבל כולם חיים נושמים נושפים וגם מעוררי קנאה לוהטת יותר מקפקא פרוסט ובקט. (1)
(1) אני מצטט מן הזכרון. אינני זוכר את שם המתרגם.חלק מהשורות המצאתי מזיכרוני. את השורה האחרונה בשיר החלפתי (היינה נפטר שנים לפני שיכל להכיר את קפקא, פרוסט או בקט). במקור היתה "יותר מבנה הרם של תטיס".
קברו של היינה בפריז
ומה הקטע שלי עם שוליים ותהילה? או הו, שאלת פנדורה ממש. כל מה שאני יכול להגיד ברגע זה הוא שמי שהיה אי פעם במרכז (ומי מאיתנו לא היה פעם במרכז של משהו?) יודע את התשוקה לשוליים, למותרות שהם כביכול מפנקים בהם.

| |
|