החיים הם במקום אחר

[חלק קודם]

בריטריט האחרון, ישבתי לי בפינת האכילה הפרטית שלי, על האבן שזזה מהמקום כשיושבים עליה, ומעַלָה חששות מעקרב או נחש. התבוננתי בשיבולי הקמה שמולי, נעים באיטיות  ימינה ושמאלה, זהובים ומוצלים חליפות, כמו בתוך שיר ישן מתוך סרט או מחזה על חיי הכפר. מאחוריהם עיגולים סגולים של קוצי ברקן, נעים לאט בגובה רב ובינוני. בשלוות הריטריט אתה יכול לנוע איתם בקצב המנומנם הזה.   נזכרתי בדבריו של מאיר, הנזיר והמורה בריטריט, שציטט את המשפט שבילדותי אהבתי לצטט בהנאה עצומה אינספור פעמים: "אני שותה כדי לשכוח את חרפת השתיה".  כך אומר השיכור שפוגש הנסיך הקטן בספרו של סנט אכזיפרי. במשפט הזה נולד ההומור שלי.    לא, כנראה עוד לפני זה. ב"פו הדב". "מה יכול לדעת דוב עם מוח קטן מאד"? הוא שואל בערמומיות. ואני הבנתי לראשונה את כוחה של הלוזריות המודעת לעצמה.    ואולי עוד לפני זה. ב"מגפיים של ברוך", התקליט ששמעתי ודאי מאות  פעמים,  מביט  בשרבוט המשונה, הכמעט מפחיד, של האיש המכוער, בקו מרושל שחור על עטיפה התקליט הלבנה.  סיפור על לוזר, מצונן ועייף ומרומה, עם פֶטיש לנעליים. המשפט האהוב עלי בשיר הזה היה "לא ידע הוא מה לעשות, אם לצחוק או רק לבכות, מה שלא יהיה הוציא את המטפחת" שלעולם הזכירה על דרך החריזה את "כדור אחד בתחת" שחטף ברוך האומלל בהמשך.    אבל בעצם, הולדת הליצן הלוזרי – שגם הוא בנתיים מת, בסוף גיל ההתבגרות, ורק לעיתים הוא שב לתחיה, לרגעים ספורים  - קדומה עוד יותר. בקבוץ, כמו בכל קיבוץ, התפרסם מדי שבוע "ידיעון", ובו "חדשות המשק"  [השפה הקיבוצית תמיד מרתקת אותי מחדש. "מזכיר הקיבוץ" הוא רק מזכיר, יש כאן ענווה-כביכול , ברוח המסורת הפוליטית של השמאל (מזכיר המפלגה): הוא רק רושם את הלכי הרוח בקהילה; ולעומתו : "רכז המשק". ה"משק"  מרמז על ההיבט המעשי – ולעיתים קרובות המכריע – שהוא ההיבט הכלכלי. ושם – יש ראשון ויש כפופים לו, יש רכז ויש מרוכזים].  הידיעון חולק בתיבות הדואר הקטנות, העשויות עץ, שעמדו בשורות צפופות בכניסה ל"מועדון לחבר",  ממוינות לפי השמות הפרטיים של החברים (אם מדובר בזוג – שמו הפרטי של הגבר הוא הקובע).

הידיעון בתוך תאי הדואר.

 בידיעון פורסמו "פינות קבועות" (כלומר, מדורים) כמו הקריקטורה השבועית פרי מכחולו של הצייר הקיבוצי, או "משולחנו של מרכז המשק", מדור בו הוא מוסר מה היה המאזן הכספי של הענפים, וקורא לחברים להדק את החגורה, עם כל הקושי הכרוך בדבר, הרי ידוע היטב שאנחנו במשבר. והיתה גם פינת "מפי הטף", שם הביאו דברי שנינות שנאמרו מפי הטף.   עבדכם הנאמן כיכב לא מעט בפינה הזאת. בפעם הראשונה, כשאמרתי על בניני האומה "זה החדר אוכל של ירושלים" (נו, טוב, למה ציפיתם?! אני לא וודי אלן) – היתה בזה תמימות. אחר כך נעלמה  התמימות, וכבר רציתי להצחיק. כך חשבתי שמצפים ממני. כמו בכל ציפיה של המבוגרים מילד, היה בה משהו משליט-מרות, חוסם, כמעט מסרס, כמעט אכזרי מעצם טבעו. מאיר, המורה הזוהר, הביא כדוגמא לשתלטנות זו את האחיינית הקטנה שלו, ששואלים אותה כל הזמן: "איזה צבע זה? איזה צבע?", ומצפים ממנה לענות נכון, וגם כשעושים זאת בעדינות הכי גדולה יש שם מקל וגזר.  וכשכתבו את דברי בידיעון – זאת היתה שרשרת לצוואר. בייחוד בסיטואציה הקיבוצית, שבה לכל פרט חייבת דעת הקהל להדביק איזו תוית, כי אינה סובלת מצב של עמימות זהויות. דעת הקהל – אותה רודנית חמקמקה, ששולטת בחיי הקיבוץ הרבה יותר מהמנהיגים האחרים, כגון רכזי הענפים המובילים, מזכיר הקיבוץ, רכז המשק, אנשי התנועה (כך נקראו הפוליטקאים מהתנועה הקיבוצית ומהמפלגה).  נזכרתי שמאיר, הנזיר והמורה שלנו,  בחר לפתוח את הריטריט בדברים על דעת הקהל. הוא הזכיר את כוחה הגדול, איך היא קובעת לנו מה לחשוב, ואיך עלינו לעמוד מולה, גם כשזה קשה. זה הפתיע אותי. מה לאינדיבידואליות ולבודהיזם? באתי לכאן להיות חלק מקהילה, ולא כדי ללמוד להיות אינדיבידואל. אבל אז מאיר, שגם הוא, הסתבר, בן קיבוץ לשעבר, נתן כמה דוגמאות מהקיבוץ. למשל, הוא הזכיר הדרך מלאת הבוז בה היו מדברים בקיבוץ על אנשים דתיים: "הם פנאטיים. מסוגרים בתוך עצמם. הם לא חושבים. הם עושים מה שאומרים להם".  בחלוף השנים זה נשמע כל כך אירוני! הרי כמעט לא היתה בארץ חברה כופה ומסוגרת ובדלנית כמו החברה הקיבוצית.   ואני הבנתי.    ועכשיו, בזמן האכילה (עשרים נשימות לפני התחלת האכילה, נשימה אחת בין בליעה לבליעה),  הבנתי עוד.          הילד מאבד את תמימותו והופך לליצן. אבל לא מודעות מחליפה את התמימות, אלא שאיפה לרַצות, להקסים. הילד כלל אינו מבין את היסוד הטראגי שבבסיס הצחוק – הפער בין יכולתו המילולית ("אינטילגנציה" כפי שזה מכונה בטיפשות – כאילו אין עשרות סוגים שונים ומשונים של אינטיליגנציה, אלא רק אחת, זאת שמביאה ציונים גבוהים) לבין התפתחותו הרגשית המפגרת מאחור. בקורס חשיבה חיובית, השבוע, הזכירה המורה את חוסר ההומור של תת ההכרה: כאשר אדם אומר לעצמו, אפילו בצחוק "אני אפס", תת הכרה תקבל את האמירה כפשוטה, והיא תהפוך למציאות של אותו אדם: הוא יהיה בעיני עצמו אפס - למרות שנדמה לו (בהכרתו המודעת) שגישתו מלאה אירוניה עצמית. [חוק האוטוסוגסטיה הטבעית של  אמיל קואה (ממציא תורת האוטוסוגסטיה): "כל מחשבה, אם נתקבלה על ידי תת ההכרה, נעשית מאותו רגע יסוד ממשי ומתמיד בחיינו"]. 

מכאן והלאה במהלך חייו יהיה הילד שבוי של דימוי הליצן הלוזרי, או של כל דימוי אחר שהודבק לו.    אלא אם כן יתעשת. 

עניין זה של דימוי לוזרי, שמבוטא ע"י אישיות שלמעשה הינה וינרית, מזכיר לי את הסיפור הבא:

++++ צונזר ++++

המשך של ההתחלה

וכדי להוכיח אפסותי מול הטום וייטסיות, אני מגיש תרגום גרוע במיוחד להמנון הרווקים שלו, מתוך Nighthawks at The dinner   (לשם השוואה ראו מה עשה כותב מוכשר באמת כמו יונתן גפן, עם שיר אחר של וייטס, ב"גלוית ראש שנה משוש המתאבדת"  ("היי ג'ינג'י"), שלצערי לא מצאתי את מילותיו באינטרנט).

 השיר, אגב, בא אחרי קטע סטנד אפ של וייטס, מהמצחיקים בהיסטוריה, בו הוא מתאר איך הוא לוקח את עצמו לבילוי וחוזר עם עצמו, באין לו בחורה. הן השיר והן הסטנד אפ מהווים דוגמא מבריקה ללוזריות בלבוש נוצץ, לוזריות שכבר אינה רלוונטית, כי המֵבָטֶא שלה כבר מזמן ווינר. כמו שעושה וודי אלן, ויהיו שיאמרו – כמו שעושה, בפחות תחכום, גם ברוס ספרינגסטין, "הבוס", שמתיימר לבטא את רגשות האיש האמריקאי הפשוט, בן המעמד הבינוני נמוך, שעל חשבונו "הבוס" עושה מיליונים ודוגמניות צמרת.

ונעבור לפתרון החידה השבועית. ראשית אנחנו רוצים להודות למאזינים בבית על ההשתתפות הנפלאה והתגובות המרגשות.   

לצערנו לא נמצא איש מהפותרים ראוי לפרס הראשון. סיבה אחת היא שלא הכינונו מראש פרס ראשון (וגם לא שני). סיבה נוספת היא שאיש מהפותרים לא עלה על התשובה הנכונה, פרט לאיזה XXX שיש לנו יותר מצל של חשד להניח שמכיר/ה את הנעלם בחידה. אגב, XXX, פעם הבאה שאת/ה בוחר/ת כינוי, קח בחשבון שהשרת שלי מחק את  תגובתך בנימוק ש:

Message contains forbidden word: "xxx".

פרס ראשון (חיבוק וירטואלי חם) של חבר השופטים הבינלאומי יוענק לנוני שתגובתה היתה יצירתית בהרבה מהחידון עצמו, וקשרה קצוות מדלדלים. בייחוד ראוי לשבח המשפט:

כולם דומים לטום וייטס חוץ ממך.

ציון מיוחד של חבר השופטים הבינלאומי (בראשות פדרו אלמודובר) לתשובה של זאזי, שהדגימה באופן מבריק את החיבור המסתורי בין התשוקה המינית לנימים הדקות של הנפש האנושית.

ציון לגנאי של ועדת השופטים המקומית לאותו זאזי, שכל מה שהיה לו להגיד על תמונה כל כך מוצלחת שלי זה:

חמוד אם כי מאופק

זאזי, איכזבתני! הרי בשבילך עשיתי את החידון ובחרתי תמונה כל כך מחמיאה. מהתמונות האלו המטושטשות, שמחליקות את אי הסדרים של הזמן והטבע, והופכות אותך לאישיות מסתורית ומסקרנת. כמו התמונה הזאת (שאיננה רלונטית בכל מקרה כי היא כבר בת ארבע):

ואגב, כל אלו שניתחו תמונות והגיעו למסקנות: שימו לב שבתמונה המדיטטיבית אני די דומה לילד ממפקד ההשבעה של השומר הצעיר. חיצו המצביע של הגורל, או כוחן משמר הנעורים של תמונות מטושטשות?