שלשום רפונזל/רוזה מרציפן/מירב קנר התאבדה.
כולם כבר כתבו על זה, וגם אני הרביתי בתגובות.
ובכל זאת, כולנו - על אחת כמה וכמה ברשת - רקמה אנושית אחת (משפט כל כך יפה, איך הפכו אותך לקלישאה!). לכבוד ההתאבדות אנסה לכתוב משהו קצת פחות ערוך ומכופתר.
לפני שלוש שנים, בערך, הלכתי במעלה שיינקין וראיתי מודעה, בדפוס קטן וצפוף, המספרת על התעללות של אב בביתו ועל שתיקת המשפחה או הצטרפותה להתעללות (זאת לא היתה בדיוק אותה המודעה שמצולמת בכתבה). נעצבתי מאד, עצבות שנשארה איתי רגעים ארוכים, וחזרה מדי פעם בימים הבאים. נעצבתי לא רק בגלל הסיפור המזעזע, אלא גם בגלל הצורך של כותב המודעה לשפוך את כאביו בטבורו של הרחוב, על קיר פח בהיר שחצץ בין המדרכה לבור גדול שנחפר למען בניין שעמד להיבנות במקום (הבניין החדש בשיינקין פינת מלצ'ט, שבמרתפיו שוכן מועדון הכושר beyond), בין מודעות על הופעות של להקות רוק למודעות על מסאג'ים. היה לי ברור שיש שם כאב לא פתור, ושהמודעה לא תפתור את הכאב הזה. תהיתי אם הבחורה הזאת היתה כותבת בלוג, אילו היתה יודעת שיש דבר כזה. היא הצטיירה לי משום מה כחסרת השכלה, למרות כשרון הניסוח של המודעה. כמובן שלא ידעתי אז שהיא למדה בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים, משאת נפשי הנכזבת. גם הבלוגוספירה היתה אז הרבה יותר קטנה. הכל היה רק חול וחול, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר.
ואז גדלה הבלוגוספירה, והגיעה אלינו חברה חדשה, רוזה מרציפן, שמצאה חן בעיני. לא הופתעתי כשהיא התגלתה ככותבת המנשר ההוא. דמותה בבלוג התבררה כשונה מהדמות שציירתי לי, שנונה ומורכבת יותר. עקבתי רק בחצי עין אחרי הבלוג ההוא, עם כל הדרמות שנקשרו בו – ניסיון ההתאבדות, העידוד כביכול, וכו'. יום אחד כשלחצתי על הקישור שלה, היתה שם במקום בלוג הודעה שמספר הבלוג אינו קיים.
אחרי כמה חודשים נכנסתי במקרה לבלוג מסקרן, וכמובן שמייד אפשר היה לזהות את רוזה מרציפן, שהפכה לרפונזל (יש משהו מרתיע ושובר שיניים בכינוי הזה, לא?). בבלוג החדש היא כתבה כמה פוסטים שמאד אהבתי, ולצערי (עקב מחיקת הבלוג שלה) אני יכול ללנקק (מה המילה הנכונה פה? הרי זה לא לינקוק הדדי) רק לעצמי, לפוסט שכתבתי בעקבות האבחנה הגאונית שלה על "הקיילי מינוג של אוהבי תום וייטס".
בשלב מסויים היא פנתה אלי במייל פרטי. היא אמרה לי שכמה שהבלוג שלה אינטנסיבי, הוא לא מייצג אלא חלק קטן מהאינטנסיביות שלה בחיים, ושהיא רוצה שנעבור איזה תהליך ביחד. עם השנים למדתי להכיר מכיר את עצמי, ואת משיכתי לקשרים עם אנשים לא שפויים. באותה תקופה גם הייתי לאחר שני קשרים כאלה, שמרטו את עצבי כהוגן. לכן נרתעתי מלפתח את הקשר הזה. התעקשתי לוודא שלא אמצא את עצמי תחת מתקפה מהסוג שעברו פריי וטול (שהפוסט שלה הוא הכי מעניין ומרגש מאלה שקראתי עד עכשיו בנושא ההתאבדות). מצד שני, השקעתי מאמצים להיפרד ממנה כידיד (ואף ציטטתי את "ברוגז ברוגז, לעולם"). ולזכותה יאמר שהיא הבינה את חוסר האפשרות של קשר, וגם את הפחד שלי מלהיכנס לריב איתה – ולעולם לא התקיפה אותי או העליבה אותי בשום צורה (מעבר לחליפת המיילים הקצרה ביננו, שהיתה קצת עצבנית ומאשימה).
ועם זאת, בכל פעם שהייתי נכנס לבלוג שלה – ועשיתי את זה הרבה – נעצבתי מאד, וגם כעסתי. רפונזל, מתוך פראנויה, תקפה אנשים שלא עשו לה כל רע, אנשים שמעולם לא היה לא אפילו קשר אינטרנטי ישיר איתם (למשל את שלומית, שאני ודאי שאינני מחסידיה). הקורא בבלוג שלה יכל לראות איך מול עיניו מתרחשת דינמיקה של הדרדרות פראנואידית, שבה רפונזל בודה קירות שנסגרים עליה מכל עבר, בודה ענקים כל יכולים ושטניים שמנסים למחוק אותה ולהתעלל בה ביד רשעים.
ופה אני רוצה להתייחס לדינמיקה שנוצרה עם המגיבים. רפונזל מחקה כל תגובה שלא היתה מחיאת כפיים או חיבוק. מכיוון שראיתי זאת, התאפקתי שוב ושוב מלהגיב. כוונתי היתה לנסות לעזור לה לראות את הנזק שהיא עושה לעצמה. (זה נשמע מתנשא. יש לי רושם ששלכת עוד תשטוף אותי). כאשר אדם כועס, הוא נשרף באש של עצמו. הכעס גורם סבל עצום לכועס – בדרך כלל סבל הרבה יותר גדול מזה של מושא הכעס, שהוא כמין אל או אלה על האולימפוס, בעיני הכועס. לכן, התפלאתי לראות כיצד בלוגרים שאני מעריך ואוהב מריעים לרפונזל, גם ברגעים הקשים ביותר של מופע האימים שלה. (אולי "מריעים" היא מילה רעה מדי. התגובות שלא נחמקו כללו חיבוקים וירטואליים, מילות עידוד וכיו"ב).
ואולי בכלל זאת היתה הדרך היחידה לעזור לה? אולי זה היה המעשה האנושי הנכון?
לא יודע. אני מרגיש באופן ברור שדרך הריב והמאבק מובילה – אם הולכים בה עד הסוף – למקום הנורא שאליו הגיעה רפונזל.
(ובכל מקרה, כמו שהעירו רבים, אי אפשר היה למנוע את המוות הזה בתגובה מחבקת, כמו שאי אפשר היה לגרום לו בתגובה ארסית).
.. no battle is ever won. They are not even fought. The field only reveals to man his own folly and despair, and victory is an illusion of philosophers and fools
אין לך קרב שיש בו מנצחים. שדה המערכה רק מגלה לאדם את טיפשותו ויאושו שלו, והניצחון הוא אשליה של שוטים ופילוסופים.
[ויליאם פוקנר, הקול והזעם] (פעם עוד אכתוב פוסט על פוקנר ובייחוד על הפסקה הזאת, שפותחת את המונולוג של קוונטין. פעם, כשאלך בשדה לא נצרב בלהט השמש).
שלשום בלילה רציתי להראות לידידה שלי את הבלוג החדש של רפונזל (אני מודה שהמניעים שלי היו שפלים ביותר. אני מציצן, ורציתי לדעת מי זה העיתונאי האימפוטנט והסאדיסט). חיפשתי בגוגל ומשום מה לא מצאתי. כשעה אחר כך אותה ידידה שלחה לי לינק לידיעה של חנן כהן. ישנתי רק שעתיים באותו לילה (ואני אדם שישן שינה די עמוקה לפחות חמש שעות בלילה נטול התאבדויות). למי שזוכר, התאבדויות הן נושא רגיש אצלי. (זה המקום לפנות לכל מכרי הבלוגוספרים: השתדלו לא להתאבד – אם לא בשבילכם אז בשביל שנת הלילה היקרה שלי). הפעם, הייתי מופתע מעוצמת הרגשות שעלתה בי. אדם שמתאבד כמו זורק לפרצופנו את ההכחשה הגדולה ביותר, הכחשת המוות. בריטריט ששינה את חיי, בסוכות 2004, מצאתי את עצמי יושב במדיטציה של הבודהיזם הטיבטי שנושאה היה מוות. הנקודות העיקריות במדיטציה כזאת הן:
- כולם מתים. גם אנשים עשירים ומפורסמים.
- אהוביו של הנפטר אינם יכולים לעזור לו בשעת מותו
- אין לדעת את מועד המוות. אנחנו אומרים לעצמנו: אני צעיר ובריא, מה לי ולמוות. אבל כמו שאמר אחד הלאמות: אנשים בריאים מתים כל הזמן, והרבה פעמים הם מתים לפני אנשים גוססים.
מותה של רפונזל מעיר אותנו מתרדמתנו הדוגמטית לגבי מותנו שלנו. וזה מוזר, כי עבור רובנו שלא נפגשנו איתה ולא שוחחנו איתה בטלפון, היא הרי היתה רק טקסט, רק סימנים שחורים בשדה הראיה. (ופה אני חייב להפנות לפוסט פרידה מרגש עד דמעות של כותבת מופלאה, שכן הכירה אותה).
אבל (בניגוד לחוסר הממשות כביכול של הקשר עם רפונזל) - מי מאיתנו לא שאל את עצמו:
מה היא באמת לא תבוא ותגיב לי לפוסט הזה?
(או "איך יודעים שהיא התאבדה? אולי חנן נפל קורבן למתיחה? אולי היא בכלל לא היתה קיימת?")
לא. כנראה שהיא לא תבוא ותגיב יותר.
המילים עברו דרך העולם
כמו להקת ציפורים
כעת אין דבר בעולם
אפילו העולם לא בעולם.
חזי לסקלי, מחול שלושים ושישה
[כל מה שכתוב במודעה של חברת קדישא הוא "קנר מירב, בת אברהם" אברהם, האב שלהרגשתה יצר את כל הכאב בעולמה].
אתמול חזרתי מהמדיטציה ברמת גן. על הספסל בשדרות טובים ישבה אישה נטולת גיל, וביקשה ממני את הפלאפון. היה משהו נואש בפנייתה אלי. היא חיכתה עד שאעבור, ואז פנתה בנימה קצת נואשת. היא היתה מוקפת בתיקים ושקיות ניילון, והתחילה לפשפש בכולם, בחיפוש אחר מספר הטלפון. תוך כדי היא הודתה לי במילים מוגזמות, הרגיעה אותי שמייד היא מתקשרת, וזו תהיה שיחה קצרה ממש, הפלאפון שלה פשוט התקלקל, והאנשים כאן כל כך רעים.
האנשים איפה? שאלתי במבוכה
- כאן, בכל מקום. ובייחוד בשכונה הזאת. אתה לא יודע איך הם יורדים לחייך. כמו חיות טרף.
מבוכתי גברה, היא המשיכה לפשפש בתיקיה, והזמינה אותי להתיישב בספסל לצידה. התיישבתי ומוללתי באצבעותי עלה מהשיח הסמוך. חיפשתי נושא לשיחה.
- את גרה כאן?
- אני מתארחת כאן.
כל הזמן רציתי להגיד לה שרפונזל התאבדה. זה ממילא מה שעבר לי בראש, והיה נראה לי שהיא תבין ישר על מה אני מדבר, כיוון שהיא בסוד העניין. מצד שני, הרגשתי שאם אני אדבר איתה על זה, היא עלולה גם כן להתאבד. אז זה נשאר לי תקוע בגרון: את יודעת, רפונזל התאבדה אתמול.
האישה המשיכה לחטט בתיקים שלה בחיפוש אחר מספר הטלפון, והמשיכה לדבר מדי פעם על הרוע של האנשים. אבל אתה יודע מה, אם זה מה שבונה אותם, להיות רעים, אז שיהיו. כשהיתה משתקקת הרגשתי נבוך. לא היתה ביננו דינמיקה טובה. יכולתי להרגיש גלים של מתח שמגיעים מכיוונה.
לבסוף היא שלפה יומן קטן, בכריכת עור, והתחילה לדפדף בין דפיו, שכולם ריקים. זה לא פה, איבדתי את זה. אמרה, אבל אז שלפה פיסת נייר מקומטת, ושאלה אותי איך מחייגים. פשוט לוחצים על המספרים.. מלמלתי, אבל היא מייד אמרה שהיא יודעת. היא לחצה עליהם וקרבה את הפלאפון לאוזנה. לא עונים.אמרה ביאוש זה המספר הלא נכון. לא נורא, אני אמצא את המספר אחר כך.
רציתי להרגיע אותה, אבל לא ידעתי איך. שאלתי אם יש לה איפה לישון.
אני? בטח שכן. אמרה בגאווה פתאומית ופצועה, ונתנה לי את הפלאפון
כשהתרחקתי משם, מייד בדקתי את המספר שחייגה. בלי קידומת התנוסס על המסך המספר:
188621
בבלוג זה
בכל הבלוגים
מבוא למיתולוגיה למתחילים. מחומר הקורס.