החיים הם במקום אחר

הקונדור עבר

היה היה פעם ילד אחד

והיתה לו ילדוּת.

אולי לא לו היתה הילדוּת,

אלא לילדוּת היה הילד.

העיקר:

הקונדור עבר.

מעל פסגות האנדים הוא עבר

במעופו המלכותי.

מטיל צל על צ'ילה

ודרום אמריקה של ההורים,

ומקסיקו של צבי סלטון

ואישתו המכשפה השתלטנית

עד להרי הרוקי.

לאט. קירח.

היה את כל הזמן שבעולם.

ארכיטקטים יכלו לבוא וללכת

אבל פרנק לויד רייט תמיד צדק.

הילד משל בכיפת עולמו

או כיפת עולמו משלה בו.

בכל אופן, ליקום, כמו לתקליט,

 היה סוף (שער הקיבוץ),

והתחלה (בית התינוקות).

וגם היו לו שני צדדים

(שואה וגבורה, תמורה ותרומה).

מגלי עולם סיימו את מלאכתם:

סר סטנלי חצה את מעבה הג'ונגל

רודף אחר דוקטור ליווינגסטון

ומוצא אותו, תמיד מחדש.

ד"ר לווינגסטון, הוא מניח,

מניח עליו את כף ידו, שוב ושוב,

בזמן שכף ידו של הילד

מדפדפת הלאה

בין תמונות הגיבורים הידועים

(אלכסנדר מוקדון,

ממציא מכונת הקיטור)

באנציקלופדית  "תרבות".

עם זאת,

תרעלת "הייתי מעדיף להיות

זה

ולא זה"

כבר חילחלה במהופך מן השמיים

המעוננים חלקית

תמיד מעוננים

חלקית.

~~~~=====~~~~

בתרדמת הנשר הגדול

נאספים אל בין כנפיו כל הדברים

הקטנטנים הביישנים והבולטים

למרות שלא רצו

פחות מכל רצו

לבלוט,

האמן לי.

חלפו כצל מהיר כפוף

בין שולחנות חדר האוכל

ולא הגיעו אל הנשר.

לכל היותר,

אנחה קטנה של רווחה

כשהמגש מונח סוף סוף

על מכונת ההדחה.

מושבת העונשין, מושבת העונשין,

איך זה קרה לך?

את שרצית להיות מכוֹרה שלי

ושל כולם, בבת העין,

היהלום בכתר הכתרים,

איך זה קרה לך, ומתי?

אך לדברים יש סוף

וטוב שיש לַם

סוף.

הנשר הגדול נרדם בסוף,

ונאספו באורח פלא

הדברים העקומים והבולטים

שלא רצו

לבלוט.

עכשיו הם ישנים.

תקופה מסוימת בילדותי, ככל הנראה בכיתה ו', הייתי נשאר לבדי בבית הילדים. ה"הקמה" היתה הזמן היחיד בסדר היום הקיבוצי, שבו היינו אמורים להיות עם ההורים, בשלוש שעות נקובות: מארבע אחרי הצהריים, אז יצאנו מבית הילדים לחדרי ההורים,  עד שבע בערב, עת חזרנו לארוחת ערב בבית הילדים. 

בארבע בית הילדים היה מתרוקן לגמרי. החדרים הלכו והחשיכו ככל שהשמש שקעה, מעל צמרות הברושים והצפצפה והאזדרכת, שנשקפו מהחלונות הגדולים של חדר האוכל והכיתה של בית הילדים.  

במבט מלמעלה, אפשר היה לראות את בית הילדים כעשוי בצורת צלב.  מרכז הצלב, המקום בו נפגשים שתי הקורות המרכיבות אותו, היה גם מרכז בית הילדים, המבואה בה נכנסים אליו, בין המסדרון של חדרי הילדים, חדר האוכל, הכיתה, והמקלחות.  במבואה זו יכולת לראות בערבי החורף את מגפי הילדים השחורות מונחים בשורה (הו שלוליות שמחות!) ומעליהם תלויים בשורה מעילי דובונים כחולים קטנים שחולקו לילדים בקומונה, מחסן הבגדים. הקורה הקצרה של הצלב, זו שאליה ממסמרים את ידי הצלוב, היתה עשויה, מצדה האחד, משני חדרי השירותים הגמדיים של בית הילדים, שם ביליתי את רגעי ההתבודדות היחידים בעולם דמיוני עשוי מפלצות (כתמי טיח על הקיר) וספינות ענק (נייר טואלט מקופל). מחוץ לשירותים ניצבו  שני כיורים, קטנים ונמוכים, ושורה של מברשות שיניים.  בהמשך היו שני חדרי המקלחת, הימני לבנים והשמאלי לבנות, בכל חדר ספסל עץ ארוך ומתלים למגבות, ובסופו שני טושים, זה מול זה (הו מקלחות חורף חמות, ניגודיות מענגת בין קור לחום, בית וחוץ, וידידות אמת עם הילד המתקלח מולך).     בצד השני של אותה קורת-צלב היה חדר האוכל של בית הילדים, עם שולחנות הפורמאייקה הירוקים, והרדיו טרנזיסטור (הו רשת ג', שעה של טוני פיין, מצעד הפיזמונים, ובין תקליט לתקליט, רויטל עמית) ששכן בתיבת עץ ליד כיור השיש, ממלכתה של המטפלת.    בראש הקורה הארוכה של הצלב היתה הכיתה, עם אותם שולחנות פורמאיקה ירוקים, עשויים הפעם עבור לימודים ולא לאכילה, והחלונות הרבים מהם נשקפו העצים והמשחקים.  המשך הקורה היה המסדרון הארוך ממנו נפרשו החדרים שלנו.       המגפיים, הדובונים, השירותים, הכיורים, מברשות השיניים, המקלחות, שולחנות הפורמאייקה והכסאות בחדר האוכל ובכיתה – הכל היה עשוי בקטן, כמו בבית גמדים.  
והכל בשעה זאת היה נטוש, מונח במקומו ללא שימוש, ולכן מסתורי.

אני תוהה מי בכלל יכל להסתכל מלמעלה ולראות את צורת הצלב. אלהים היה מחוץ לחוק בקיבוץ הזה, ולכן היה פטור מלהתבונן מלמעלה.  אולי ראו אותו טייסי חיל האויר, של הפאנטומים ושל המסוקים, בעוברים מדי יום מעל הקיבוץ.

הייתי פוסע לחדר של שלומי, שהיה החדר האחרון במסדרון הארוך (בתחתית הצלב, היכן שקשורות או ממוסמרות רגלי הצלוב, והצלב תקוע באדמה). בצד ימין של המסדרון נפרשו הדלתות לחדרים שלנו זו אחרי זו. היו אלו דלתות עץ לבנות, שבמרכזן קבוע חלון ולו תריסים של עץ, שאת שלביהם ניתן לפתוח ולסגור. וכמובן שהיתה בחלון רשת, כנגד חרקים ויתושים, כפי שהיתה רשת על כל החלונות בקיבוץ. 

נכנס הייתי כגנב במחתרת לחדר של שלומי, מרים את המזרון שלו, ומוציא החוצה ממחבואו את משחק הגֵיימְבּוֹי שהוריו המפנקים קנו לו.  היה זה משחק אלקטרוני קטן, שהמסך שלו הוקף במסגרת פלסטיק כחולה.  מאחור היה המכסה של הבטריות, והייתי שולף אותו, באצבעות למודות שידעו בעל פה את התנועות.  עשיתי זאת בזמן שהתחלתי לצאת מהחדר וללכת לכיוון חדרי. אחרי שליפת המכסה, הייתי  הופך את הבטריות העגולות, ואז שוב סוגר את המכסה.   

על המסך היה מופיע טבח כושי, ששערו המקורזל אסוף בקוקו על ידי עצם. הטבח צריך היה להקפיץ במחבת שבידו, בו זמנית, נקניקיה, סטייק, וחביתה. על המְשַחֶק הוטל לנווט (באמצעות כפתורי פלסטיק אפורים) את הכושי האומלל ימינה ושמאלה,  במרדפו הסיזיפי אחרי הנקניק, הסטייק והחביתה. אם אחד מהתבשילים נפל חלילה לארץ, איבד המשַחֶק חיים, ואולי את המשחק כולו.    הקצב בו עלו וירדו הנקניק, החביתה והסטייק – הלך וגבר ככל שהתקדמת במשחק.

במהלך שעות היום והערב, כשבית הילדים היה מלא, המשחק ניתן לפי שרירות ליבו של שלומי, ולפי תור. לכל ילד הותר לשחק רק כמה משחקים, בהתחשב בצרכים של כולם.  אני שנאתי כבר אז לבקש טובות.    מעניין:  למרות שכולם לטשו עינם אל המשחק, מצבו של שלומי נותר בכי רע.  הוא היה מה שהמבוגרים כינו בלחש "מזוכיסט", כלומר אהב שמרביצים לו. היה מתגרה בנו ומעליב, עד שהיינו נשברים ומעיפים לו בעיטה או אגרוף.  הוא היה נשכב על הרצפה או על הדשא בחוץ, ומחכה שנכה בו עוד. אם לא היינו מכים, היה ממשיך להתגרות.

בדממת בית הילדים בהקמה, היה לי שפע זמן פתאומי, זמן גנוב ומרגש, כדי ללמוד את המשחק. הגעתי במהירות לחדרי, סגרתי את הדלת, התיישבתי על מיטתי וגבי אל הקיר, גבי וראשי כפופים אל המסך הקטן.

למדתי להכיר גם את המצבים הלא נורמליים של המשחק, אליהם יכולת להגיע על ידי פתיחת מכסה הפלסטיק של הבטריות, והרחקתו בעדינות, כך שמגע הבטריות יתרופף.

במצב כזה הטבח הכושי היה יכול לעשות דברים על אנושיים: להפוך בו זמנית עשרות נקניקיות וחביתות שהשתכפלו עד פיצוץ אוכלוסין ונעו בקצב מטורף על המסך. הטבח נעזר בכך שגם לו נוצרו כפילים, כושיים ואוחזים במחבתות כמוהו.

כשלא שיחקתי במשחק, הייתי הולך לכיתב ושומע בפטיפון של הקבוצה את התקליט היחיד שהיה שם, הפרברים בשירי סיימון וגרפינקל.

או שהייתי פותח בפעם המיליון את הכרכים עבי הכרס של "אנציקלופדית תרבות". אלו היו נתונים  בכריכה קשה, ירוקה כהה, וכל כרך כבד וגדול. המכובדות היתה עמוד התווך של המהימנות -  צניעות, צבע קשה וחמור סבר.  מאגר גדול, כרכים על גבי כרכים של אמת אוניברסאלית, אוצר הידע הגלובאלי.  

התבוננתי מוקסם בתמונות, בלי להבין ובלי לנסות להבין את מקור הקסם.

חייליו של אלכסנדר מוקדון ניצבים בשורות, כידוניהם מכוונים קדימה, הראשונים כורעים ברך, מאחוריהם שורה כוחנית עוד יותר של חיילים עומדים, לבושים אדום ולבן, ברק המתכת נוצץ בקסדותיהם ובמגיני קרסולייהם.

שלושת סוגי כותרות העמודים: דורי , יוני וקורינתי. את הדורי אני לא אוהב. פשוט מדי. לא מצליח להחליט אם אוהב יותר את היוני או הקורינתי.

פסל מברונזה כהה ונוצצת, מתמיה תמיד מחדש: רומולוס ורמוס יונקים בלי בושה מפיטמתה של הזאבה הענקית, שנראית כמו פרה משונה.

במעבה הג'ונגל, ליווינגסטון שרוע על אפיריון, הנישא בידי ארבעה גברים כושים. הוא נראה חלש, חולה. כיצד ייתכן שכל אותם כושים נושאים את האפיריון שלו בדממה סבלנית, ואינם קמים עליו לשחטו?  האם הם מעריצים אותו כמונו בני המערב והקידמה? האם הם מבינים איזה אדם גדול הם נושאים על גבם? האם הם, הכושים, מודעים לגודל הרגע ההיסטורי? שני מגלי עולם נפגשים בלב הג'ונגל , לבה השחור של היבשת החדשה. מסלולם מסומן במפות גילוי העולם, קו מקוטע צבעוני שצעדו אותם נושאי אפיריון, בעוד ליווינגסטון שוכב באלונקה חסר אונים. הילד שהייתי חיכה שיזנקו עליו, ישספו את גרונו, ולו בשל אופיים הכושוני, כמו הכושונים שהתנכלו לנָדי.  זה לעולם לא קרה, אבל המתח תמיד היה שם.

הנה , אפשר לנשום לרווחה, סטנלי, לבוש במדי מגלי הארצות, בגדי החאקי הבהיר וכובע השעם, כבר אץ לקראת ד"ר ליווינגסטון בצעד מדוד שמסתיר את התרגשותו.

ממציא מכונת הקיטור, ג'יימס וואט, עומד בפאתו ומקטרונו ליד מכונת הקיטור החמודה שלו, שנראית כמו אופניים חסרות גלגל.

העבר נמסר אלי, כבד ותובעני, שרשרת של מעשי גבורה, גילויים והמצאות, שהביאו את האור לעולם.

אני הייתי בצד של השקיעה. לבד בבית הילדים.

השמש היתה שוקעת מעל העצים ומעל הטיל הענק שעמד בחוץ, מתנשא ומקטין עוד יותר את מגרש  הכדורגל הקטן הסמוך, ששימש אותנו בהפסקות.  שוקעת גם מעל בתי הילדים האחרים, ובתי התינוקות, אלו בהם גרנו לפני שהגענו לכאן.

ובאף אחד מבתי הילדים לא היה עוד ילד שנשאר לבדו בהקמה.