החיים הם במקום אחר

בעקבות דרור ב, פסטיש (תאמינו לי שאני לא יודע מה זאת המילה הזאת, ובעקבות הפעם הקודמת בה השתמשתי במילה לועזית מפוצצת, הרשו לי להוסיף בצנעה, למען הסר ספק, שאיני יודע גם כמה חלקים יש לזה) לתומס ברנהרד, הסופר הנערץ עלי בשנים האחרונות.

ברנהרד ברגע רגוע יחסית

מוקדש באהבה לבית הספר לקולנוע הטוב ביותר באירופה. 

 להגביר קונטרסט בפריים, הר פיהרר? או שזה מניח את דעתו?

.. אלא שאז, בחודש מאי, תוכניותי בתחום התסריטאות ירדו לטימיון מוחלט, כפי שתומס ברנהרד היה אולי אומר, נהרסו, כפי שאולי היה ממשיך ואומר, בגלל קטנוניותם המרושעת של מורי בית הספר לקולנוע, אנשים שכשלונם האמנותי המוחלט והגמור הוביל אותם לקריירה בתחום הפדגוגי, אם אפשר לקרוא כך למשרת ההוראה, שאותם חדלי אישים ניצלו ככל יכולתם כדי לרטש ולקעקע ולמחוק מעל פני האדמה כל שביב של יצירה, ברגע שזיהו אותו אצל תלמידיהם, שבימים הראשונים עדיין פעמה בהם איזו התלהבות ראשונית, ועוד קרה שהיו שוקעים בהקיץ בחלום מתוק על איזה שוט נמוך זוית נוסח הבמאי הפיני המהולל אקי קריסמאקי. אבל מהר מאד הושמדו אותם חולמים נאיביים, מיטב הנוער כמו שאומרים, סוכלו באופן ממוקד, כמו שאומרים, על ידי אותו חדל אישים שמונה באופן שערוריתי למורה הראשי בתחום התסריטאות, וחיסל אותם כבר מן השיעור הראשון, כאשר היה מדבר איתם על הסרט האהוב עליו ביותר, "הטיטאניק", והיה מאלץ אותם לצפות בסרט שוב ושוב, כופה עליהם את עולמו התרבותי הנחות והדוחה כל כך, עד שהיו נאנחים ותמהים כיצד מונה לתפקידו הרם, ונענו, מה לא ידעתם, הרי מונה בזכות ליקוקיו וקשריו האפלים עם מר "שורו הביטו וראו", הלא הוא הדיקטטור הגדול השולט ביד רמה ואכזרית בבית הספר, ומטיל עונשים חינוכיים כגון ניקוי הכיתות והשרותים בשעה שבע בבוקר, ומאיים על התלמידים המפוחדים בהדחה, מאיים ומאיים שוב ושוב, ואף מדיח תלמידים, לא לפני שהוא מעמיד אותם לפני ועדת קלון בת שבעה חברים, כולם אינקויזיטורים נאמנים לו כנאמנות ברְייה ראש הנ.ק.ו.ד לסטאלין, ואנשי הועדה מכפישים ומבזים כל מילימטר באישיותו של הסורח האומלל, שכל חטאו שלא הופיע לשיעור אחד של המורה הראשי לתסריטאות, וועדת משמעת אחרת, בת שישה יֵסְמנים, הטילה עליו להתרחק לשבועיים מתחומי בית הספר, ולמרות זאת הוא, החבר, התעקש לביים את הסרט שלו, וחברתו התעקשה לצלם את הסרט כפי שקבעו בינהם וכפי שחלמו יחדיו את תנועות המצלמה, אבל אנשי הועדה, אותם צנזורים של חלומות, שלחו מצידם מכתבים מאיימים להוריהם של הבמאי הצעיר וחברתו הצלמת, והכריזו קבל עם ועדה שמדובר בפושעים ובמועלים באמון, ושמחר אם חס וחלילה יתנו להם מצלמה וציוד צילום ב"תעשייה" מי יודע אילו פשעים הם עלולים לבצע, הדימיון מסרב להעלות, ולבסוף, בתום ההכפשות והקללות, סילק חבר המושבעים את זוג האוהבים הצעירים, שאמורים היו להיות ברגעים הכי יפים של החיים, לא סילק כי אם בעט בבעיטה מזלזלת החוצה מבית הספר ומעולם הקולנוע בכלל, והטביע בהם אות קלון לדראון עולם, כמו זה שהוטבע בישבנה של ג'וסטין של המרקיז דה סאד, וקצת כמוה גם גורלם הדרדר מבכי לדחי, ושוב לא יכלו לחיות זה עם זו בצל הטראומה, רגשי אשם הציפו אותם, בייחוד את הבחור שהיה המבוגר והמרדן משניהם, ואף עשה סרט קצר או שניים, בניו יורק, וחשב בהתחלה שמה אכפת לו, יעזוב את עיר הבירה הכבדה והמדכאת ויחזור לעיר הגדולה, ירשם לתואר שני בקולנוע, וכך עשה, והותיר אותה בעיר הבירה, שניהם ידעו שלא יוכלו להמשיך יותר ביחד, היא הלכה ושקעה בדכאון, לא הבינה מדוע קרה מה שקרה, האם באמת היתה חסרת אחריות כפי שרמז אביה. מקולנוע פחדה עכשיו וכל דבר אחר נראה לה חסר טעם, ואילו חברה, או חברה לשעבר, גם הוא התעייף במהרה מלימודי הקולנוע באוניברסיטה, משהו שם היה חסר לו, וסופו שפרש והחל לשקוע יותר ויותר בחנות התקליטים בה עבד, ומדי פעם היה קם ונוטש בפתאומיות את ביתו מפני שלא יכל יותר לסבול את זהום האויר והזוהמה והרעש ברחובות ובכלל בכל מקום, כולל בדירתו, למעשה במיוחד בדירתו, זו הדירה שכינה בליבו "קופסת הגפרורים המטונפת שלי, ב- 450 $ לחודש", ושנא עד מחנק את הניכור בפאבים ובבתי הקפה ואת מה שהיה מכנה "הלכלוך האנושי", והיה קם מן הספה בבולמוס של רגע וחוזר לבית הוריו שבפרברים, אבל גם שם היתה יוצא מדעתו כעבור זמן קצר, שגעו אותו המשפחות החסודות והדודות המתענינות והשממה התרבותית. בייחוד היה יוצא מדעתו כשרצה לראות את וורנר הרצוג וזה כמובן לא נמצא בספרית הוידאו המקומית, וגם לא בזו שבמרכז הפרבר, וגם לא בחמש ספריות וידאו אחרות בערי השינה הסמוכות לפרבר, והוא שוטט עצבני במכוניתו ועצבנותו גברה ככל שהבין שהחיפוש אחר ורנר הרצוג וסרטו "אני ברונו ס." הוא חיפוש אבוד ומטופש, והבין גם שבפריפריה אין אדם תרבותי יכול לחיות כלל, חסר הוא את צרכי היסוד הבסיסיים ביותר, כגון סרטיו של וורנר הרצוג, ולבסוף חזר בזעם אל דירתו המעופשת שבעיר הגדולה, אבל כל זה כבר אינו מענייננו, שהרי הבאתי את סיפורו רק בכדי להראות קבל עם ועדה את קלונו של בית הספר לקולנוע שבעיר הבירה ואת קלונם של הרוצחים המלבלבים בתוכו במעטה של מורים, שכירי חרב ששלחו ידם גם בתוכניות הצנועות שהיו לי בתחום התסריטאות, ואפשר לאמר שקמו ועשו יד אחת על מנת להכשיל את הסרט שלי, ממש כך, וגרמו לי להבין שמקצוע התסריטאי הוא הבזוי שבמקצועות מפני שהתסריטאי תמיד נתון תחת עולם של דיקטטורים קטנים שהשכלתם נחותה בהרבה משלו, וננסים אינטלטואליים אלה הם שקובעים את גורל התסריט שלו, בבת עינו, ויעשו הכל על מנת להערים מכשולים ותרוצים שונים ומשונים ולהרוס מן היסוד את התסריט שהתסריטאי נתן לו את המיטב שבו, את שעותיו היפות ביותר... (וכו' וכו')

 אקי מצלם low angle. חכה חכה מה יעשו לך בבית ספר כשיראו שאתה מעשן ומשחית את הציוד!