החיים הם במקום אחר

...אבל, האם הפרדה כזאת בין המציאות לפנטזיה באמת אפשרית? האם אנחנו יכולים לחיות חיים נפלאים ומלאי התחשבות ואהבה לסובבים אותנו, ובמקביל לטפח פנטזיות אפלות במסתרי מוחנו, בלי להזיק לאיש? ואולי אפילו, יאמרו אחדים, הפרדה זו תהיה הדרך היחידה להפוך אותנו לבני חורין ומאושרים?     אני, אישית, מאמין שהתודעה היא שקובעת את המציאות, הרבה יותר מאשר להפך. אם ניתן למחשבות שליליות לשטוף את הכרתנו, יהיו לכך תוצאות שליליות.  

 אחד הדברים המעציבים והמבלבלים בחיינו (חיי שלי, לפחות) הוא, שהחופש שמאפשרים תנאים היסטוריים ייחודיים של תקופתנו, כגון הרווחה החומרית, ההתפתחות הטכנולוגית המתמדת, והעלמות החברות המסורתיות לטובת מבנים חברתיים חילוניים ודמוקרטיים – חופש זה הופך כמעט מייד לאנרכיה. מול האנרכיה ניצבים החברות המסורתיות, ששוב יש להן מה להציע: משמעות, סדר, מוסר.   אינני כותב הרצאה אקדמאית: אחותי הקטנה חזרה בתשובה, ולמעשה שייכת לפלג מסוים בחברה החרדית.        אני, שנשארתי בשיינקין, חש עצמי מבולבל משפע המסרים הסותרים שבהם מופגזת תודעתי: פמיניזם (?) נוסח "סקס והעיר הגדולה (כלומר אנו הנשים צריכות לזיין גברים ולזרוק כמו שהם זיינו אותנו כל ההיסטוריה (פלוס ריבית)),  מול פורנו המוציא החוצה ואף מפתח את הדחפים החשוכים ביותר של הגברים ביחס לנשים;  דיבורים גלויים ומגנים של מעשי אונס (התורמים אולי למלחמה במעשים אלו), מול הצגה פורנוגרפית של מעשי אונס כאלה בעיתונות היומית (בידקו כיצד מנוסחים הדיווחים על מעשים אלה בצהובונים  - מעריב וידיעות, להבדיל מהארץ-  ובסמוך לאיזה תמונות הם מופיעים); ילדות ונערות צעירות, המפנימות את המסרים בפרסומות, ומתלבשות ומתנהגות כאובייקטים מינייים, מול התביעות הצודקות כל כך (בעיני) של התנועה שחרור האישה. וכו'.

אצטט שוב מספרו של יורם יובל, המצטט את אווה אילוז, בספרה "האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות": "בפרסומות שאנו חשופים אליהן מדי יום נראים בני זוג מאוהבים, צעירים ויפיפיים מעשנים סיגריה, זוללים חטיף, נוסעים במכונית חדשה ונוצצת או מתהדרים בכרטיס אשראי חדש. ראשה של האישה מוטה לעיתים קרובות לאחור, פיה פעור מעט ועיניה עצומות בשיכרון חושים המרמז על ההנאה הגדולה מכולן"

מכסחי הפרסומות האגדיים. ליד התמונה מופיע הטקסט הבא: Nearly 50% of automobile fatalities are linked to alcohol. 10% of North Americans are alcoholics. A teenager sees 100,000 alcohol ads before reaching the legal drinking age.

אפשר גם לתת דוגמא טעונה פחות:

אני אוכל במסעדה ליד הצומת. יש שם חלון זכוכית נחמד וגדול שצופה החוצה. אני רוצה להביט מהורהר החוצה, ולחכות בנחת עשרים נשימות לפני שאתחיל לאכול. אבל העיתונים שוב קורצים לי בכותרותיהם האדומות. שוב, כמדי יום, מתחולל בי מאבק קצר שבסופו אני נכנע ומושיט ידי אל העיתון. עכשיו תהא חווית האכילה מפוצלת ומזוהמת בידיעות על מעשי רצח, אסונות המוניים, מאבקי אגו פוליטיים קטנוניים, מעשי פשע ואונס.

החתול דהרמה 

או למשל, סרטיו של טראנטינו. כשראיתי את "ספרות זולה" התפעלתי מהאופן בו הוא מהתל בצופה, בהפקה נוצצת ומהממת מחד, ואירוניה נוקבת שאינה לוקחת דבר ברצינות מצד שני. אבל סרטיו האחרונים מעוררים בי גועל. באמריקה הצבועה תמיד קל יותר להשתמש בפורנוגרפיה של אלימות מאשר בפורנוגרפיה מינית (שגם היא כמובן קיימת בשפע, אך בדרך כלל לא בצד הממוסד). "באולינג לקולומביה" דיבר על התוצאות של אותה חשיפת יתר לאלימות. אבל רגע, טרנטינו? הוא אמן! הוא אלילם של כל  תלמידי הקולנוע הצעירים. הוא משחרר הבנות הגדול.    לא לטעמי. החופש שהוא נותן לכוכבות סרטיו להרביץ ולחסל אנשים במגוון צורות אינו הופך את טרנטינו לפמיניסט, אלא להפך, מקבע שלל סטראוטיפים על האישה המכשפה, הרוצחת וכו'.

ולמה כל זה קורה? אני מאמין שאם נבדוק לעומק, כמו שעשו אווה אילוז ואחרים, נמצא שהמניע היחידי של רכבת השדים הפורנו-אלימה, הוא עשיית כסף, עשייה שאין לה גבולות כלשהם, ודאי לא גבולות מוסריים. זה המניע של יצרני הפורנו, כמו של עורכי "ידיעות" ו"מעריב", כמו של יצרני הפרסומות הפדופיליות, כמו של טרנטינו.      אני מאמין שעלי לשמור את תודעתי מפני כל הזיהום הזה. עדיין לא מאוחר מדי. 

רציתי לכתוב רק כמה מילים על הבלוג הזה. אבל אז ראיתי שאני מסתבך והולך [זה קורה הרבה לאלו שנערות אומרות להם: "לֵך!". או שהחוקיות כאן הפוכה?]. קודם כל, אני לא רוצה שיצא לי משהו "אקדמי" או "סמי אקדמי". אני רוצה לכתוב מהלב, על עצמי הקטן ועל מה שאני מכיר. אבל זה יחייב לדבר בפתיחות  על משהו שקשה לי. בקיצור, להתוודות. זוש יעצה לי בזמנו לכתוב על הסודות שלי בבלוג כדי לשחרר עצמי מהם, כפי שהיא עצמה עשתה. (ככה לפחות הבנתי, וסליחה אם לא הבנתי נכון). אז היום אולי אעשה את הצעד הראשון, שהוא הקשה ביותר, בכיוון.  

העמדה שלי כלפי הבלוג הזה איננה אקדמית ואיננה מרוחקת.   למעשה, הייתי עד לא מכבר צרכן אובססיבי למדי של פורנוגרפיה. להרגשתי , הייתי עד לא מכבר מכור. הרגשה זו אינה נכונה, לדעת גורמים שונים, כגון חברים ופסיכולוגיות. השאלה המענינת בעניין ההתמכרות אינה שאלה כמותית (כמות כזו או כזו, או פגיעה כזו וכזו בתפקוד היומיומי – שמעבר להן אתה "מכור". אגב, הגדרות כאלה כנראה אינן קיימות עדיין בהתמכרויות חדשות שכאלה). השאלה המענינת, בעצם, היא שאלת האשמה. מה שמבלבל במצב כזה, הוא הספק שמא הבעיה קיימת בראשי בלבד. כלומר, שאם היה יורד ממני נטל האשמה, והייתי צופה בפורנו בכיף, לא היתה כאן שום בעיה. האפשרות המנוגדת היא שהצפייה בפורנו מזיקה, ויש להוריד אותה למינימום, ורצוי  לאפס. אז איך נכון לנהוג? אין לי תשובה מוחלטת על שאלה זו, גם אחרי טיפול שהוקדש ספציפית לעניין. מה שברור, הוא שלאשמה לא היה תפקיד פרודוקטיבי במקרה שלי.  עם זאת, אני גם סבור שהגישה הפסיכולוגית מוטה לרעה לכיוון של הסרת האשמה מצרכני הפורנו. זה תהליך מובן, קונטר-ראקציה למאות שנים בהן הילכו אימים על מאוננים וגרמו להם תסביכי אשמה ופחדים נוראים ומיותרים. אבל הממסד הפסיכולוגי – כך נראה לי – מתקשה באופן טבעי להסתגל אל המהירות שבה הטכנולוגיה משפיעה על התרבות ועל התודעה.  רק השתחררנו מהפחד הנורא והלא מוצדק מהאוננות – וכבר מגיע האינטרנט ושוטף אותנו בכמויות אינסופיות של החומרים הקשים ביותר, שניתנים להשגה כמעט ע"י כל אחד.  [לפי מחקר המצוטט בספרו המרתק של יורם יובל, "מה זאת אהבה", 81% מהגברים ולא פחות מ- 53% מהנשים גלשו לאתרים פורנוגרפיים].  

אקדים ואומר שאישית, אני חושב שהפורנו האינטרנטי שוטף את תודעתנו בשליליות, ויש להילחם בגולם זה שקם על יוצרו הישר מהאיד (מקום הדחפים לפי פרויד).  לפי המחקרים, וגם לפי ניסיוני, תאורים מיניים בפורנו מלווים כמעט תמיד בהקצנה של פנטזיות, באלימות ובהשפלה של נשים. ניקח למשל פוסט מייצג מהבלוג של סווידריגאילוב: בסיפור נלכדת נערה, בתולה בת  15 , נקשרת, מוכה באכזריות, ונאנסת ע"י חבורת גברים מבוגרים אונס ארוך ואכזרי המלווה בהשפלה ואלימות.

 התיזה המקובלת הן בפסיכולוגיה והן אצל "הקהל הרחב" מדברת על הפרדה: אדם הצורך פורנו מסוגל וחייב להבין את ההבדל בין הפנטזיה למציאות. בפנטזיה הכל מותר. במציאות להתחשב באופן המקסימלי בפרטנר/ית. פנטזיות על מין אלים, יאמרו לנו, שכיחות הן אצל גברים והן אצל נשים (המפנטזות על עצמן בדרך כלל כקורבנות. בהקשר זה, מפתיע לראות תגובות של נשים לבלוג של סווידריגאילוב. נערות בנות 17 מגיבות בהתלהבות לסיפורים בהן נערות-ילדות בנות 15 עוברות אונס קבוצתי אכזרי). זו "דרכו של הטבע". יורם יובל מזכיר בספרו תאוריה מרתקת, לפיה קיימת במוחנו שכבה קדומה של "מוח זוחלי" (של הזוחלים, אבות היונקים). אצל הזוחלים, לפי תאוריה זו, המין קר ואכזרי, כיוון שאין אצלם טיפול אימהי או משפחתי בצאצאים. צאצאי הזוחלים, שדמם קר (כלומר בעל טמפרטורה קבועה), מסוגלים, לפי תאוריה זו, להסתדר בכוחות עצמם מהרגע שנולדו, והם נעזבים לנפשם ע"י הוריהם. בניגוד אליהם, צאצאי היונקים (צורה אבלוציונית מאוחרת יותר שאנו, תודה לאל, שייכים אליה), אינם מסוגלים להסתדר בעצמם, בשל דמם החם, הצורך משאבי מזון גדולים, ובגלל שמערכת ויסות החום בגופם אינה פועלת היטב בראשית החיים. לכן המציאה האבולוציה את אהבת האם, שלפי מה שסיפרו לי (אהמ אהמ..) היא האהבה הגדולה מכולם. אהבת האם לצאצאיה מאפשרת ליונקים את הלוקסוס של חוסר הישע של הצאצאים בראשיתם, והיא גם זו שגרמה לפיתוח עולם הרגשות העשיר שלנו (שלפי התאוריה לא קיים אצל הזוחלים).    לפי תאוריה זו, הפורנוגרפיה פונה אל שכבת "המוח הזוחלי" במוחנו, ושם מקושר מין עם אלימות.   [אני לא הייתי ממהר לקשר אלימות מינית עם "דחפים פרימיטיביים". במין הסאדיסטי, למשל, יש כמה נקודות מורכבות ומענינות מאד, שטרם פגשתי התייחסות אליהם. אני מתכוון בעיקר למה שהייתי מכנה "איון המקרבן". הכוונה לכך שמי שקיומו מתאיין בסיטואציה הסאדיסטית אינו – כפי שהיה אפשר לצפות – הקורבן. דווקא המקרבן הוא זה שמצומצם לכלל שוט, או יד, או אבר מין, או אביזר מיני אחר. תשומת הלב של הצופה מרוכזת כולה בקורבן, גם כשההזדהות שלו היא אך ורק עם המקרבן.]

 לא צריך את אמא?

נחזור לתאוריה: למרבה המזל קימות מעל לשכבת המוח הזוחלי שתי שכבות הגוברות עליו: (2) "המוח היונקי הקדום", המאפשר לבני האדם רגשות כמו אהבה;  (3) "המוח היונקי החדש", המאפשר  את האינטילגנציה (שפה, הגיון וכו').   שני אלו, מרגיע יורם יובל, מביאים למצב הנוח בו "גברים המאוננים בעזרת תמונות וסרטים פורנוגרפיים אלימים, חוזרים לאחר מכן הביתה לאישה ולילדים, ומתייחסים למשפחתם בדרך כלל בעדינות ואהבה".   זהו עיקרון ההפרדה בין הפנטזיה והמציאות עליו דיברתי קודם.

אבל, האם הפרדה כזאת בין המציאות לפנטזיה באמת אפשרית?

[חלק ראשון]