החיים הם במקום אחר

עצוב כל כך מה שקורה פה.

כבר שבועיים אני מתכונן להופעה, כולי התרגשות.  

התרגשות מעורבת בחששות: ייתכן שהם פשוט יבואו, לא יבטלו?  למרות המצב?

הרגיעו אותנו: הודיעו לנו שלא רק שהם לא מבטלים -  הם אפילו מוסיפים עוד הופעה..

וכמובן ברגע האחרון - ביטול.

שנים ייחלנו שיהיו שראש ממשלה ושר ביטחון שאינם קשורים בטבורם למערכת הביטחון.

והנה מה שקורה כשהציפיות מתגשמות - הגנרלים גוררים את "קברניטי המשק" ואותנו להרפתקה מטורפת ואכזרית במיוחד, ומפיקים מופע סבל המוני במקום מופעי הפופ שמתבטלים .

והכל בגלל שלושה חיילים שנחטפו.

מישהי שאלה השבוע שאלה שמנקרת בגרוני כבר המון זמן:

אם שני חיילים שלנו שוים אלף חיילים שלהם - מה זה אומר עלינו? מה זה אומר עליהם? ומי קבע את תורת הגזע הזו? "אנחנו" או "הם"?

ביום רביעי, שעה שאכלתי במסעדונת האיטלקית ליד העבודה, שמעתי אנשים מלחשים בקול רם במיוחד, השמור לארועים מסעירים וסודיים: "שמעת? כתבו באינטרנט.. חיזבאללה חטפו שני חיילים.. ".  היה לי יום עמוס , והמשכתי לאכול מבלי להרהר יותר מדי על העניין.  כשעה אחרי כבר הייתי בדרך הארוכה לקבוץ תובל, אי שם מעל כרמיאל. הנסיעה היתה למטרות ריטריט עם רינפוצ'ה (דרגת נזירות נעלה בבודהיזם הטיבטי) טיבטי בן שמונים, שהיה המורה של הדלאי לאמה (אבל את זה אומרים על כל הרינפוצ'אים הקשישים שהעמותה מביאה מדי פעם לארץ, במבצעים לוגיסטיים מסובכים שלא היו מביישים את אגףהתכנון בצה"ל).

במהלך הנסיעה התברר לנו שהמצב בצפון מחריף, ונזכרתי לפתע שחברי חאוויר נמצא במילואים בדיוק באזור בו נחטפו החיילים. צלצלתי אליו, ולא היתה תשובה. כמובן. השארתי לו הודעה.

כשהגעתי לתובל התברר שעקב מיעוט המשתתפים וריבוי התורנויות בקורס, הוטלה עלי הפעם משימה מיוחדת, שהרצון לבצעה כיאה, והחרדה שמא אכשל, הטרידו את מנוחתי והיו מדירים שינה  מעיני, אלמלא הודרה שנתי מלכתחילה, כשהוגרלתי לחדר עם שותף אחד נחרן-על, ושותף שני שהתהפך ונאנח כל הלילה בשל הנחירות של הראשון. משימתי כללה אחריות על התרמוסים של צוות המורים, שכלל את הרינפוצ'ה הקשיש (עם תרמוס גדול ונוצץ), את עוזרו הרינפוצ'ה בן השישים (תרמוס קטן ונוצץ), נזירה אמריקאית נאה ביותר (תרמוס קטן ונוצץ, זהה לזה של העוזר), ומתורגמנית יווניה נאה אף יותר (תרמוס אדום ורחב).  בנוסף לטיפול בתרמוסים, שכלל רחיצתם ומילויים במים חמים בלי כלום (זה מה שהם נוהגים לשתות), הייתי צריך לטפל בכוסות שלהם, ארבע כוסות זהות שמוספרו בהתאם (הרינפוצ'ה הקשיש ללא מספר – מעבר לכל מספר).  אבל כל זה אינו אלא כלום , לעומת החלק האחרון של תפקידי:  לרינפוצ'ה הקשיש הוקצו שרותים מיוחדים (אחד מתוך ארבע חדרי שרותים באולם המדיטציה); הוסבר לי ע"י ידידת הדהרמה החיננית נ', מנהלת הקורס, שבמידה וברצונו לעשות את צרכיו במהלך שהותו באולם המדיטציה – דבר שלא קרה כלל בקורס הקודם, הרגיעה אותי נ' – עלי לרוץ קדימה, לבדוק שאין אף אחד בשרותים הסמוכים, ולפתוח את השרותים באמצעות מטבע של חצי שקל. "אבל אין לי מטבע של חצי שקל" ניסיתי דרך מילוט מהמשימה הטובענית (כמקובל בריטריטים, הפקדתי את ארנקי). נ' הושיטה לי בחיוך מטבע של חצי שקל. מאותו רגע רדפו אותי דמיונות זוועה בהם הרינפוצ'ה חש במעיו, וכולם מחפשים את אחראי השרותים שלו, בעוד אני ישן על הכיסא באולם, נוחר וריר נוזל מפי הפתוח.

בערב חיכתה לי הודעה מהפלאפון של חאוויר. תחילה היתה הודעה ריקה, והייתי בטוח שאלו החיזבאללה שמנסים להתקשר לקרוביו של החטוף כדי לשאת ולתת עימם (יכולתי להשבע ששמעתי את צחוקו הזדוני של נסראללה בקו השני). אבל בהודעה השניה זה כבר היה חאוויר.  כשצלצלתי אליו הוא סיפר שהחיילים שנהרגו היו מפלוגה אחרת בגדוד שלו, ושהם שוחררו לביתם כדי להשתתף בהלוויות. ביום ראשון נאמר להם לחזור עם בגדי ים ליום כיף. בצבא כמו בצבא, לא ברור מה בדיחה ומה ברצינות.

למחרת, בבוקר הצלחתי להגיע מוקדם במיוחד, לפני תחילת המדיטציה, על מנת לבצע תורנות אחרת. אבל משום מה האחראי על התורנות , שהבטיח שיעיר אותי במיוחד, לא היה שם, וכמוהו נעדרו כמה אנשים מרכזיים אחרים.    אחרי המדיטציה הודיעו לנו שבמהלך הלילה הובהל הרינפוצ'ה הקשיש לבית החולים, אחרי שחש רע בביטנו. עכשיו הבנתי מדוע לא נעשה שימוש בחצי השקל עד אותו רגע.  

את הרינפוצ'ה החליפה האמריקאית החמודה, שכמו חלק גדול  מאנשי הדהרמה במערב, הינה ממוצא יהודי. יש לה, כך סיפרה לנו,  דוד פנאט בירושלים, כזה שתמיד חושב שצריך "להראות להם".    היא ייחדה חלק נכבד מדבריה למלחמה המתרחשת לא רחוק מאיתנו. מעשי האלימות האלה היו קשורים ספציפית לנושא הקורס, הבּוֹדִיסָאטְוָוה.  למונח זה יש פרושים רבים, אבל הנפוץ שבהם הוא אידאל בבודהיזם של המָאהָיאנה (זרם בודהיסטי שהתפצל מתוך הבודהיזם המוקדם, אל מול זרם הקרוי היום תֶרָאוָודה.  המאהיאנה כוללת בין השאר את הבודהיזם הטיבטי, בעוד התראוודה נפוצה בעיקר בדרום מזרח אסיה). האידאל הזה מדבר על אדם שהגיע להארה, אבל ויתר על השתחררות ממעגל הסמסרה (מוות ולידה מחדש בגלגול נוסף), ובחר להשאר בעולם סמסרי זה, כדי לפעול לשחרור כל בני האדם מסבל.  בבודהיזם הטיבטי הבודיסאטווה -  ולא האָרְהָנט (המואר) -  מהווה את האידאל העליון. התבקשנו לפתוח את ליבנו לכל בני האדם הסובלים בלבנון ובצפון ישראל, ולבקש עבורם שחרור מסבל.

כל זה נמשך עד סביבות שעה שלוש, עת נשמעו כמה בומים והחשמל פסק. זה לא היה משהו מאד דרמטי – תחילה בכלל לא שמתי לב לזה. אבל במהרה אספו את כולנו והודיעו לנו שנחתו קטיושות במגד'ל כרום הסמוכה. מג'דל כרום הוא כפר מוסלמי רחב ידיים (למעשה עיר), המשתרע מתחת לתובל. לפי דיווחי התקשורת, נפצעו בהתקפה 20 תושבים, אחד מהם בינוני. תחילה שרר בלבול מסוים – נאמר לנו שמי שירצה ישאר, נרד למקלטים יחד, ואחר כך ננסה להמשיך את הריטריט. אבל בסופו של דבר הנזירה – שסיפרה לנו קודם לכן שבסביבות 2002 עמדה להגיע לישראל, אבל המורה שלה אמר לה שחייה בסכנה – החליטה שמוטב לפזר את הריטריט.  ככה נכזבו תקוותי לחדש ימי כקדם ולרדת שוב אל המקלט, דבר שלא עשיתי בערך מגיל שבע. אנחנו הילדים אהבנו מאד (עד כמה שזכור לי) את האקשן של הירידה הלילית אל המקלט. אבל כמו שכתבה לי שלכת בסמס: "העירונים נבהלו". נבהלו ומיהרו לעזוב את המקום. בבהלת העזיבה - איפה כלי התקשורת שיצלמו את הפליט הישראלי אוחז בכרית המדיטציה בידו האחת ובשקית מטלטליו ביד השניה – שכחתי את היפנית שלי, מצלמתי האהובה, בארגז של דגלים טיבטיים.

 בדרך חזרה לתל אביב ניסיתי להרשים את ההורים שלי: "נפלה קטיושה לידנו. אנחנו בדיוק נוסעים עכשיו ליד מג'דל כרום". כמובן שבפעם המיליון לא הצלחתי לעורר בהם דאגה כלשהי.  הם היו טרודים בשלהם – אחרי הכל הקיבוץ היה גם הוא תחת הפגזה, ואבא שלי כנושא תפקיד מרכזי היה עסוק למדי (וחוץ מזה מאז שהם השאירו אותי בבית התינוקות, מייד  אחרי שנולדתי, הם לא דואגים לי). אחותי גרה בצפת, ובלתה את הלילה במקלט  - כך שהחיזבאללה כיסה בהפגזותיו חלק ניכר מהמשפחה שלי (זה בהמשך לחמאס ולג'יהד האיסלאמי שתמיד שולחים את המתאבדים שלהם להתפוצץ קרוב אלי).

בחיים כמו בסיפור גרוע, הסמליות צעקנית מדי : ריטריט בודהיסטי המוקדש לתרגול loving kindness , שמופסק בשל ירי קטיושות  על ישוב מוסלמי סמוך – תודו שזה נשמע קצת מצחיק.

ומה באשר לאיש משופם שחלומו היחיד היה תמיד להיות יושב ראש ההסתדרות, ומצא עצמו יום אחד שר ביטחון, והנה הוא נגרר ע"י הגנרל האקטיביסטי שלו לכל מיני הרפתקאות צבאיות מסמרות שיער?  מזכיר  לי פרופסור אחד להיסטוריה, שחלם אולי להיות שר חוץ, אבל מצא את עצמו שר משטרה שהמשטרה בראשותו טובחת בערבים.   מענין אם יהושע סובול עדיין מאוהב.

משום מה כל המהומה המעציבה הזאת מזכירה לי אנקדוטה שקראתי בספרו הנפלא, לטעמי, של ג'ק קורנפילד, "אחרי האקסטזה" (שאגב, נמכר עכשיו במחיר של 35 ש"ח בלבד בחנויות צומת ספרים):

שמעתי פעם סיפור, מהימים בהם ביל מויירס היה קצין העיתונות של נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון. יום אחד, כאשר שרי הממשלה התיישבו לארוחת צהריים בבית הלבן, התבקש מויירס, שהיה כומר בהכשרתו, לשאת את ברכת המזון. 

"הגבר את קולך, ביל" ציווה ג'ונסון "איני שומע מילה ממה שאתה אומר"

מקצה השולחן ענה מויירס בשקט:

"לא דיברתי אלייך, אדוני הנשיא".

מויירס וג'ונסון

הייתי מציע לקרוא את הסיפור הזה לא - חס וחלילה - כסיפור על עליונות האל על בני האדם. גם לא כביקורת על פוליטיקאים.  מעניין בעיני להתייחס לסיפור כאילו מאיירס וג'ונסון הם חלקים שונים בתוכנו – החלק הצעקני ורודף המלחמה, והחלק השקט ומחפש השלום.  כאשר המדיה הצעקנית כבר ממילא חדרה לתודעתנו במקומות הכי אינטימיים שלה, וכאשר מציאות מכוערת ואמיתית חוברת לחדירה הזאת, מי ייתן  ונוכל למצוא קצת שקט בלב הסערה.

השקר של המספרים מזכיר לי אשליה אחרת שהשלתה אותי.

נניח שאתה כותב רשימה של מוזיקה שאתה אוהב בצד הבלוג.

וספרים.

וסרטים.

ומקווה שהם יהיו המלאכים  שיעזרו לך למצוא את הנשמה התאומה שלך. או הניגוד המשלים.

ואז, אחרי הרבה זמן, אתה פוגש מישהי.

לא חשוב מאיזו עדה.

והיא לא מתאימה בכלל לרשימות האלו.

היא מעריצה,לדוגמה, את פו שופ בויז  (בלע!!).

אני חושב שהדוגמה הזאת תספיק, ובאמת שאין צורך לספר שהיא אוהבת את מדונה (שקיות הקאה יחולקו בחינם לקוראים האיכותיים שחטפו בחילה).

אבל היא בנאדם מופלא ומפליא ומדהים, ואין לי מילים לתאר את האושר הזה שיכול להיות איתה (עם או בלי סיוע זרזים כימיים).

אבל נניח שאתה גם באמצע הכרות עם מישהי אחרת.

שעונָה לכל הפרמטרים.

דן פגיס עושה לה את זה.

היא מתה על אביתר בנאי.

אפרת בן צור , עם הקול הילדותי, לא מעצבנת אותה בכלל, להפך.

ואתה לא יודע מה לעשות.

אבל הראשונה אומרת לך ללכת לשניה.

וזה נשמע הגיוני.

אז אתה הולך אל השניה.

והשניה מכירה לך להקה מדהימה, "מלכי הנוחיות".

והיא בכלל משהו מיוחד מאד.

 יצירתית, ועדינה, ולא סמכותית.

עושה תאטרון. 

וכותבת שירים. מעולים, אפילו.

ומציירת.

ושרה.

ומתחבקת נהדר. ומלטפת הכי נעים.

אבל,

אבל אבל,

ועוד פעם אבל.

פתאום משהו משתבש.

הכל משתבש.

בדיוק כשנמצאים בקרית שמונה.

בערב חג.

ואין לך איך לחזור.

ואין לך איפה לישון.

וכשחוזרים הביתה, ארבע שעות, שני אנשים במכונית קטנה אחת,

שלום גד שר "...ואדי ברגר, נכנס לתקופה טובה " (והמקהלה שרה "450 קילו צ'יפס"),

והיא אומרת שזה משפט גדול. ממש כמו שאתה חושב.

אבל אחרי כמה דקות מסתבר,

שבעוד אדי ברגר ישאר לנצח בדיוק בכניסה לתקופה הטובה שלו,

התקופה הטובה שלנו היתה קצרה, חלפה עברה לה, ואנחנו בצרה גדולה.

הרשימות האלה בצד?

הן עלולות להביא אתכם רחוק!

למקום רחוק וקר!

ואתם לא תדעו איך לצאת מזה.

אל תאמינו למספרים.

אל תאמינו לפרמטרים.

לא יודע במה כן תאמינו.

לא באינטואיציה שלי, בכל אופן.

ודווקא הבחורה ששומעת את הנורא מכל (בלי שמות), 

זאת שמהתחלה היה ברור לשניכם שזה בלתי אפשרי

היא זו שמתאימה,

ואפשר לעבור איתה הכל.

אילו היא היתה איתי,

ולא עם הבחור החדש שלה.