החיים הם במקום אחר

 תודה, זאב, על הטלפון שהרמת אלי (מין מטאפורה שלאו דווקא רחוקה מהמציאות, שהרי את הטלפון באמת מניפים כלפי מעלה, אל האוזן והפה, אחרי שמחייגים), בזכותו הגעתי לסרט החדש של דוקי דרור, "מעבר לנהר".

דוקי דרור

הסרט מביא את סיפורו של משה רחמים, שעלה לארץ כתייר מאתיופיה כבר ב- 1973. המצלמה מלווה אותו כשהוא חוזר לאתיופיה, לנופים המדהימים (הו, שטחים פתוחים שאין לנו בישראל!) של הכפר אותו עזב בגיל 13 בחצותו את הנהר, שהיום הוא כמעט יבש. הוא לא חזר אל הכפר מאז, קרוב לארבעים שנה. באתיופיה הוא גם מנסה למצוא תרופה למחלה שהפכה לעבודתו ולמרכז חייו – מחלת האיידס שמכה בעדה האתיופית. משה רחמים עובד במשרד הבריאות, האויב משכבר הימים,  בניסיון למנוע את התפשטות המחלה בעדה, לקרוע את פרגוד הבושה והפחד שמונע מאנשים להבדק, ומונע מנשאים לקחת את קוקטייל התרופות שהפך את האיידס למחלה שאפשר להמשיך לחיות איתה.

בסרטים , ספרים, לילות, שיעורי ריקוד וציורים שאני אוהב, יש איזה רגע כזה, כמו מערבולת בים או מפל בנהר, רגע ששואב אותך כל כולך, כמעט בניגוד לרצונך, אל תוך הסערה, עד שאתה טובל כולך במים. וכשאתה יוצא מהמערבולת, כל ההתבוננות שלך בסרט או בחוויה שעברת, צבועה בצבעי הסערה הזאת (שיכולה להיות מאד עדינה).   סערה כזו אירעה לי בסרט כאשר היינו עם רחמים בעיר גונדר, ונפגשנו עם ילד אתיופי, כבן 12. רחמים דיבר עם הילד בזמן שזה, מתוך מבוכה אולי, העביר את אצבעו , הלוך וחזור, על ידית הפתיחה המתכתית של המכונית בה נסע רחמים. בתשובה לשאלות ששואל אותו  רחמים מתברר שאביו ואימו של הילד מתו (כנראה מאיידס. לפי הנאמר בסרט, יש כמיליון יתומי איידס באתיופיה). הילד נראה בדכאון כבד, כפוף ומבוייש ועצוב, ופגיע מאד.  רחמים נותן לו בגדים, ולוקח אותו למסעדה.  ואז, ליד השולחן במסעדה, שקרני שמש מפלחות אותה בין אור לחושך,  מאיר לפתע חיוך קטן את פניו של הילד, והוא מחייך ומחייך, אין סוף לחיוך הזה שהולך וגדל ומאיר עכשיו את כל פניו. ואני, באפלולית הסינמטק, דווקא ברגע הזה של החיוך, דומע. 

מאוחר יותר רחמים מאבד את עקבות הילד, ונתקף חרטה: איך נתתי לו ללכת ככה, בלי לקבוע איתו מקום ושעה? יכולתי להציל ילד אחד, כמו להציל את העולם כולו.

רחמים בתמונה מהסרט  

זה סרט עצוב מאד, מלא רגעים הזויים, החושף בפני הצופה עולם לא ידוע. למשל, אלפים מיהודי אתיופיה שנטשו את הכפרים, ומחכים במין מחנה פליטים בעיר לכרטיס עליה לישראל. כמה זמן הם מחכים? חלקם 15 שנה. לא מעטים נפטרו במהלך הציפיה, במחנה המעבר.  אנשים שעבדו וחיו חיי כפר שלוים על פי רוב, מובטלים ונחשפים לפשע ולעוני. סצינה בסרט מראה עשרות ואולי מאות מהם הם מכונסים צפופים סביב שולחנות לא אוכל, במין סדר פסח משונה, ושרים יחד שירי געגועים לירושלים. 

רחמים אינו הגיבור הקולנועי השגור, גם לא כ"אָחֵר": כיפה גדולה על ראשו, עברית עילגת בפיו. הוא אינו איש מוחצן ולא מנסה לסחוף בכריזמה שלו אף אחד.  להפך, הוא מתלבט, הוא עייף, מבוגר, על סף יאוש, ואינו יודע אם להמשיך במאבק שנראה לעתים חסר תקווה.  ודווקא כאן ההישג של הסרט, בהבאת הדרמה כפי שהיא מתרחשת במציאות, בתוך חדרי הלב, במטבח עם האישה.   הרחק מגיבורי על הנמלטים מה"רעים" או רודפים אחריהם במרדפי מכוניות, קופצים מבינינים בוערים  הישר לזרועות בחורות יפיפיות ומקסימות, וכל שאר החרה-פָּרַה (נא לקרוא חרה במלרע) ההוליבודי הזה, שקולנוע איכותי ומוסרי כדאי שיצא כנגדו, ויפעל בידיעה שהוא מתקיים כסוג של נס, וכאנטיתזה לקולנוע המסחרי ששוטף בשטויות את מוחם של ההמונים (ושל מבקרי הקולנוע שמוכנים להכנע לו ולהלל אותו, בין השאר מסיבות של נוחות אישית, כגון שפרנסתם מכתיבה בעיתונים כמו  "רייטינג" או "פנאי פלוס").

הדיון אחרי הסרט

העבודה הקולנועית ראויה כאן לכל שבח.  דוקי דרור משתמש באופן זהיר ומושכל בנשק יום הדין של הבמאי, הוויס אובר. בתחילה הוא משתמש בו מעט יותר, כדי להכניס אותנו לאוירה. הטקסט של הוויס אובר מדוד ושקול ומרגש ונעשתה הרבה מחשבה בחיבורו ובשיבוצו מול התמונה.  אין בסרט, עד כמה שאני זוכר, מוזיקת רקע, זו שאמורה – במסורת הסרט ההוליבודי - לסמן לצופה מתי ליבו צריך להתכווץ בצער או להסחף בהתרגשות. על פי רוב, התמונות מדברות בעד עצמן (וצריך לדעת – לא רק ע"י פריימינג ומיזסצינה  וכלי הצילום - איך לתת לתמונה לדבר בעד עצמה. לתת לה זמן, למשל. לא לדחוף לה מוזיקה, לא לדחוף לה צילום תזזיתי סתם, או עריכה מהירה כדי להמם את הצופה ולקחת ממנו את שיקול דעתו; לא לדחוף לה וויס אובר מיותר).     למשל, רחמים שמסתובב בגמלוניות ובדידות במועדון ריקודים בארץ, בשעת לילה בה הוא הומה צעירים וצעירות אתיופיים, ומנסה לשכנע מישהו להגביר את המודעות לשימוש בקונדום.  או רחמים שמצולם ליד מצבה גדולה עם מגן דוד בבית הקברות בכפרו (שרוב הקברים בו מסומנים דווקא על ידי עץ מסוים שניטע ליד הגופה), ואומר:  "כאן לפחות לא מתנו מבושה".

אחרי הסרט התקיים דיון טעון,  בחלקו הזוי. אישה אחת צעקה למנחה שהיא נורא "אגרסיבית ולבנה", ושהקונדום לא מתאים לאפריקה, שיש אנשים שמעדיפים למות ולא להשתמש בו, אלא להנות. "תנו לאפריקאים להזדיין כמו שהם רוצים!" צעקה.  אמרה שהנושא נוגע לה אישית, אך לא פירטה איך.   הסיפור הבא תמיד ממתין מעבר לפינה.

משהו בשביל מישהו שעומד בדשא, או עם הגב לים, מעוטר הילת תלתלים וחיוך, וניצוץ של ילדות נצחית בעיניים.

מישהו שכבר שנתיים ארבע שנים אני מנסה לכתוב לו משהו, ותמיד מפספס את יום השנה למותו.

מישהו שקצת מביך לכתוב לו משהו, או אפילו להודות שאתה אוהב אותו, מאד.

כי כולם כותבים לו משהו, ומספרים כמה אהבו אותו, במיוחד ביום השנה למותו. והכולם הזה גנבו לך אותו והפקיעו אותו מידך. כולם מפורסמים כאלה, ויש בהם אפילו כמה מכוכבי ערוץ שתיים, שזה בערך ההפך המוחלט שלך, שחי בפלורנטין בסמטה מטונפת ליד שוק, ולא מצליח אפילו את הדברים הכי פשוטים בחיים, כמו להתחתן ולעשות ילדים.

וקצת מוזר, הכולם הזה, במיוחד כשאתה נזכר איך ראית את המישהו הזה הופיע בפני שבעה אנשים במין בית קפה קטנטן, שתוחלת חייו היתה קצרה וכבר מזמן אינו קיים, בקומה השניה במדרחוב בנחלת בינימין. ואיך היו מבטלים, בתנועת יד, את המישהו הזה ואת אהבתך אליו. "הוא לא יודע לשיר" "הוא שובינסט, והומופוב" "ברור שתאהב אותו, כל מי שאוהב את אהוד בנאי אוהב גם אותו" "אחוות הקיבוצניקים, אה?"

והיו גם כאלה שזרקו עליו ביצים, או עגבניות רקובות.  הם צדקו, כמובן. במקום שבו יש צדק תמיד זורקים עגבניות רקובות על מישהו.

וקצת מביך להודות כמה הוא עשה אותך.

ועוד יותר מביך להודות, אחרי אנליזה ארוכה, שהוא נותר רחוק כמו נירוואנה, מתעתע כמו כוכב, נשגב ומטעה אותך שוב ושוב לחשוב שהוא לוזר כמוך. בשעה שלמעשה שהיה בפסגת העולם, עסק באמנות, סקס עם מעריצות, ורוקנרול.

מישהו שנע באיזה זוהר, שמחייך אליך בתמונה קצת מטושטשת מעודף אור, כמו מלאך שירד כדי לאמר משהו. ואתה כל כך מתכָּוונן לשמוע את דבריו, נעשה ונשמע, הוא יסביר לך הכל, ומאותו אותו רגע שידבר – והרי זה יקרה ממש עוד רגע – הכל יתבהר. לא עוד לחץ בחזה ושיתוק אינאונים וגרון חנוק ושפתיים כואבות.

אבל הוא ממשיך לחייך ואינו אומר דבר, וכעבור רגע הוא נמוג ואיננו, ורק אתה נותר לבד –

נו, די...

מתחת לאופוריה מסתתר עצב עמוק

רפי אדר, הבעלים של מסעדת "פרונטו", הגשים חלום והוציא אלבום ובו ביצועים שלו לשירי פאולו קונטה (Paolo Conte), בעברית.  לצערי טרם קניתי את האלבום אבל שמעתי ארבע שירים מלאים,  וקטעים נוספים ממנו, ונשמע לי שהוא נהדר.  רפי אדר, והאנשים שאיתו  (בינהם דני אמיר שלנו) ראויים לכל שבח. בזכות העיבוד המושקע והשווה שלהם, אנחנו – בארץ שמספר דוברי העברית בה זעום בקנה מידה גלובלי, מול עולם כבוש על ידי האנגלית – זוכים להכיר אמן איטלקי מעולה שכזה.

אדר לקח לא מעט חופש בתרגום המלים, והאומץ שלו השתלם כשקיבל את ברכתו של קונטה, במפגש פנים אל פנים. קונטה, לדברי אדר, לא אוהב כשמתרגמים אותו, בדרך כלל.   

אפשר להבין את קונטה, שכן יש דבר מה מטעה בשיריו.   שירו המפורסם ביותר, via con me, הוא ה- upper  האולטימטיבי, וככזה נעשה בו שימוש בסרטים אחדים ובפרסומות.