החיים הם במקום אחר

רציתי לכתוב משהו על פסטיבל האנימציה, וכרגיל אני באיחור פטאלי. נשארו רק עוד יומיים. לפני שנה היתה לי חוויה מאד חזקה שם. אולי כדאי לכם גם לקחת גראס או מה שעושה לכם את זה, ללכת לסינמטק ולראות את אחת האסופות או הסרטים באורך מלא. יש משהו בסרט אנימציה שלוקח אותך all the way, למעלה, למטה או לצדדים. בגלל זה גם ידוע שקשה לראות אפילו שעה של אנימציה. ההסבר המדעי לזה (יחי המדע! תחי הקידמה מגרשת החושך של ימי הביניים!) הוא שבכל פריים בסרט האנימציה יש חדות מלאה בכל שטח הפריים (אם יש טשטוש הוא מכוון), בניגוד לסרט רגיל, שבו רק חלק מהפריים חד. כך שבסרט האנימציה הצופה מופגז באינפורמציה חזותית, שהיא כידוע סוג האינפורמציה שגם כך מועדף על האדם (לעומת אינפורמציה מחושים אחרים).   אגב, החלק הראשון בפוסט מתייחס לדודו גבע, שכתב פעם מאמר בגנות האנימציה, והכריז, נדמה לי, שלעולם לא ייצור יותר אנימציה, כי היא מאפשרת לשטוף את מוחו של הצופה לחלוטין. מסתבר עם זאת שדודו גבע המשיך ליצור אנימציה – שאותה הראו בערב ההוקרה לזכרו, ערב שהתקיים כבר, הלילה (לא הייתי, וכרגיל אני באיחור פטאלי (מחר אני צריך לקום בבוקר מוקדם כדי לעבוד במחלקת המים של העיריה!)).  

בפעם הראשונה שראיתי אותה, סולפרינה הגיעה לסדנת התאטרון רק בהפסקה, מלווה בכלבה הגדולה המשוגעת שלה, דניאלה. היא שירבבה את שפתיה במחווה של שחקנית טלנובלות, וביקשה אלף סליחות מרפאל, המורה. "אני יודעת שאמרת שאני לא אגיע אחרי ההפסקה, ושאגיע בלי דניאלה, אבל הייתי חייבת, כי אריאלה [הילדה שלה] פשוט לא נתנה לי לנוח ודניאלה פשוט שיגעה אותי, she literally drove me mad, ו.." המשיכה לדבר ולדבר ואני איבדתי את הרצף. רפאל קטע אותה, ביקש ממנה לשבת כי היא מפריעה, והיא התיישבה, ועשתה פרצוף של מי שמנסה להיות בשקט ונורא קשה לו, אבל רק לשניה אחת, ומייד התפרצה החוצה, "רגע רגע רגע אני חייבת להגיד עוד משהו! תקשיבו, למה אתם לא מקשיבים לי?! למה אף אחד אף פעם לא מקשיב לי?! אוף!" וככה מדי כמה רגעים הרעש הפנימי שלה היה מתפרץ החוצה, כמו אצל הכלבה המשוגעת שלה, דניאלה, שבכל פעם ששניים מהמשתתפים עשו אימפרוביזציה, התרוצצה נרגשת ותזיזיתית ונעמדה לידם ונבחה בלי הפסקה, וסולפרינה לא יכלה להשתלט עליה, והתנצלה, ואני חשבתי, יא אללה, לאיזה סדנה נפלתי, מסכן רפאל. הכלבה פשוט לא הבינה שהאנשים על הבמה לא רבים ברצינות, וכשסולפרינה הופיעה היא התפרצה שוב ושוב בנביחות נרגשות ונעמדה בינה ובין הפרטנר.  בסוף השעור סולפרינה הזמינה אותנו חזור והזמן למסיבה שהיא ארגנה, מסיבת סילבסטר שהיא גם קצת יום נישואין שלה ושל מוליק, ו"תקשיבו, תקשיבו כולם, אתם פשוט חייבים לבוא", חזרה והזכירה כל שיעור, עד שכולם באו, ועמדו נבוכים בתוך ים של כיבוד עילי, בשרי איכות וגבינות צרפתיות וגביע זכוכית ענק ממולא גלידה בשני צבעים, וגביע קטן יותר ממולא בג'וינטים, כיד המלך היה שם הכל, רק שמשהו נבוך היה באוירה, וחשבתי אז לראשונה "בלי רפאל אנחנו כקבוצה לא שוים כלום, הכל פיקציה". הרקבון היה בבית עצמו, במוליק הג'ינג'י שללא הרף הסתובב ונעלם במטבח וחזר עם איזה קוקטייל שהכין לך במיוחד, ודחק בך לשתות במין אלימות אפלה, אירונית, שרומזת שהוא השה התמים המועלה לעולה על מזבח שיגיונותיה של אישתו, והוא יודע יפה מאד שכולנו, אנשי הסדנאות המפוקפקות, בוגדים בו מאחורי גבו עם אישתו ההפכפכה, אבל הוא דווקא יכין לנו עוד קוקטייל ודווקא ידחוק בנו לעוד פרוסת עוגת קצפת.    אצלי הסָטְלַה של הג'וינטים שעישנתי לא ידעה לאן ללכת, והלכה בלית ברירה לאכילה, ועמדתי ליד גביע הגלידה העצום והמשכתי לזלול בכפית גדולה ישר ממנו, למרות שזה כבר הגעיל אותי, אבל לא יכולתי להפסיק, האנרגיה של הגראס היתה חייבת ללכת לאנשהו, ולא היה עם מי לדבר, ולא היה לי מה לעשות שם, חוץ מלחנוק את עצמי עם עוד כף ממולאת במתוק קר.  

אחרי כמה חודשים, כשאילי עזבה את הקבוצה, אני וסולפרינה התקרבנו. היא תמיד רצתה לעשות איתי אימפרוביזציות, ולשחק כאילו אנחנו מזדיינים, "ואז – תקשיב – אז אני אוריד את החולצה?כן? כן? מה אתה אומר ? פליז!" ולתדהמתי היתה באמת פושטת את החולצה, או מכניסה לי יד לתוך המכנסיים. כשהיא באה אלי הביתה לילה אחד, כל החבר'ה מהסדנה בטח חשבו שהזדיינו, כי היא תמיד היתה מתיישבת לי על הברכיים ונותנת לי נשיקות צרפתיות מול כולם. אבל האמת היא שבאותו לילה סולפרינה, בניגוד להרגלה, אפילו לא לקחה ממני  ג'וינט. היא התיעצה עם מוליק בפלאפון אם כדאי לה לקחת, והוא אמר לה שתעשה מה שמתאים לה. היא ישבה לידי על הספה, והסתכלה עלי במבט ארוך, וחשבתי שהיא עומדת לנשק אותי צרפתיה שהפעם אין ממנה דרך חזרה, אבל היא אמרה "אתה תהיה בסדר, תראה. בסוף תמצא מישהי" ואני הנהנתי בעייפות ואמרתי לעצמי בטח, אפילו את הנימפומנית הזאת אני לא מצליח להשכיב, ואולי עדיף ככה, מי יודע לאיזה צרות הייתי נכנס איתה. כי באותו זמן כבר ידעתי שהיא לא שפויה; ושבניגוד ליחסי הרגיל כלפי שגעון נשי, יחס של סגידה, את אי השפיות שלה, שמנעה ממנה כל אפשרות להתרכז במה שהזולת אומר לה, אני לא מחבב בכלל. אבל להימשך אליה נמשכתי, ונעם לי המגע התמיד איתה. שערה הקצר מחמיא לעיניה הגדולות, ויש לה חזה מזדקר, למרות שתי הלידות ולמרות שהיא מבכה תמיד את החזה שהיה לה פעם, הולכת ברחוב אחד העם ביני ובין בנחמין וקוראת בקול גדול "לפני הלידה היה לי זוג שדייים ענקיים, כל הגברים היו משתגעים אחריו".

בהתחלה חשבתי שהיא עשויה להיות מענינת, עם הסיפורים על המשפחה הבל תאמן שלה, משפחה של עשירים מהאגדות, שנוסעים כל שנה לדאבוס, ואמא צלמת וסבא צייר מצליח, איטלקים ואמריקאים שחיים רוב הזמן באירופה, אבל יש להם גם דירות פה, ועכשיו סבא וסבתא יקנו לה ולמוליק דירה במיליון דולר, בגולדה על הפארק. הדירה תהיה רשומה רק על שמה, כי מוליק  הסתבך בעסקים לפני שהתחתן איתה, והבנקים מחרימים לו כל רכוש שיצבור.   ואת אמא שלה היא שונאת, מעולם לא אמרה לה מילה חמה, "רק מילה אמא, זה כל מה שאני רוצה!". ומה היא רצתה, בסך הכל, רגע אחד של אהבה אינסופית, ואם אי אפשר, אז לפחות הכרה בקיומה, כי היי, אני פה, הנה אני רואה את עצמי בראי כדי להיות בטוחה,  ומרגישה את הדם שלי זורם מבפנים.  אז למה סבא וסבתא אף פעם לא מסתכלים עלי? ובשביל זה היא ניסתה הכל, מגיל ארבע עשרה, סקס ("אני עם סקס גמרתי. היו לי את השבעים ושניים גברים וחמש נשים שלי. מספיק אני חושבת") קוקאין והרואין והמון טריפים וספידים ואקסטה, ועל גראס אנחנו לא מדברים, הוא הולך בלי לדבר. והיתה מסתובבת יחפה ברחובות תל אביב וניו יורק, רק כדי להרגיש, ומתחילה לדבר עם זרים גמורים, רק כדי לראות את הבעות הפנים שלהם כשהם עונים לה, ומזדיינת איתם בשביל רגע של תשומת לב, רגע של נגיעה שאף פעם לא הגיע, כי את הסערה מבפנים שום דבר לא יכל להרגיע.