רגעי שעמום
גורמים להוציא הכל החוצה.
להקיא הכל, כאילו שאני אוגרת ולא יכולה יותר.
משהו בפנים מנסה להגיד משהו
ואני לא מבינה מה.
לא ברור לי אם זה כאב
או סתם רגש פנימי שיעבור תוך כמה רגעים.
אבל עצבים פנימיים בטוח שקימיים
רק חסר הדלקה קטנה
ואני אבער. כי נמאס.
וזה ששם בטח מדבר עליך
וההוא מהצד השני בטח מעביר ביקורת על מה לדעתו לא עשית כראוי
וההוא שמסתתר ולא מגיב בטח גם הוא, חושב שרק אתה זה כל מה שלא בסדר כרגע
ולא מבין שהגיע הזמן שכל אחד יסתכל במראה ויבין שהוא צריך להתאפס.
לא להתחיל דף חלק, פשוט לחשוב שלא רק הוא צודק.
אבל זה קשה, הרי כולנו גאונים וחכמים גדולים, והרי
"אני תמיד יודע מה אני עושה, ואתה לא יכול להגיד לי מה כאילו שאני לא יודע"
אלו אנחנו.
ובגלל זה נמאס מהמשחקי כבוד האלה.
נמאס מהעקיצות וכל הדיבורים שלא תורמים לא לאוירה ולא לי.
אבל למי אכפת?
מה אכפת לאדם לרוץ לו לשם
מה אם אכפת לו אם שם ירוץ לו עוד אדם
מה אכפת לראשון אם יפול השני
הוא ימשיך בדרכו כמו תמהוני.
מה הסבירות שתבוא כשאפול
תבוא כשתצטרך ממני לגזול
אנוכי ואינו מתחשב האדם
ככה זה אצלינו בעולם.
אחד הולך אחד קם
נופל ורץ לשם
ראש עגול עם קודקודים
בני-האדם כאלה מרובעים.
עולם- דשא, שמיים אדמה
אישה- גוף וישר למיטה
זה עליך זה לא עלי
שלא נהיה כאלה.
הלוואי.
באמת הלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
