ואו, נגמר לי מלאי הכפתורים... >_>
אני מתקדמת מהר.. ^^
אני מקווה שאתן מספיקות עם הזמן גם להבין קצת את מה שלא הבנתן בפרקים הקודמים,
אבל באמת שזה נהייה יותר ברור. 
תיהנו 
- - - - - - - - - -
"פלאשבק"
פרק 11;
בחור גבוה ובלונדיני חלף על פניי ממש לפני הפנייה לרחוב שלי.
הוא התהלך בהתנשאות ובין זרועותיו התכרבלה בחורה שנראתה מבוגרת ממנו, גבוהה ואדמונית.
היטבתי את אחיזתי בתיק ואת הז'קט תליתי על הכתף והגברתי את קצב צעדיי. הרמתי את ראשי להביט באותו בחור וקלטתי אותו מביט בי חזרה.
הוא חייך אליי חיוך תמים, ואני אליו בלית ברירה.
הוא הזכיר לי מישהו והרגשתי שכבר ראיתי אותו פעם, ניסיתי לשחזר את האירועים האחרונים שעברו עליי בכדי למצוא שם מתאים לפניו אבל לא הצלחתי.
הגעתי לחצר הקדמית הקטנה של הבית, פתחתי בחריקה את השער החלוד והתהלכתי בכבדות על השביל המרוצף לבנים. התכוננתי נפשית למה שמחכה לי בבית.
"תודה לאל! את מוכנה להסביר לי איפה היית?" אמא צעקה עליי ברגע שנכנסתי הביתה,
"את לא יכולה ככה ללכת בלי לומר כלום! יש לך מושג כמה זה הדאיג אותי?!" היא צווחה שוב בקול מודאג. חלוק המשי שעל גופה התרופף ומתחתיו בצבצה פיג'מת החורף שלה. שערה עוד היה פרוע ובית החזה שלה עלה וירד במהירות.
"מצטערת, הייתי... הייתי אצל מקס. התכוננו למבחן באלגברה ביחד." שיקרתי במצח נחושה, מבלי להניד עפעף.
"אצל מקס? טוב. ומה עם שיעור הרכיבה שלך? ומה עם התחרות שבעוד שלושה ימים? את עוד לא מוכנה, את צריכה להתאמן." היא הרעיפה עליי שאלות בלי סוף, וכבר אזלו לי התשובות.
"אני.. אני לא בטוחה שכדאי שאתחרה, אם לומר את האמת." עניתי בהיסוס וסידרתי את דבריי על הקולבים.
"מה זאת אומרת, לא כדאי שתתחרי?" אמא שאלה בחרדה וחזרה לסלון.
"זאת אומרת שאני חושבת שבמצב שלך כדאי מאוד שאני אשאר איתך בבית כמה שאפשר במקום ללכת להתחרות. אין לי סיכוי לזכות בכל מקרה, כך שזה לא משנה הרבה." עניתי בייאוש ונפלתי על הספה.
"במצבי, פפף, אפשר לחשוב שאני תלויה על חוט בין חיים למוות. אין שום סיבה שלא תתחרי. למעשה, אני מוכנה אפילו לבוא לצפות בתחרות-"
"-אם מצבך ישתפר, כמובן." קטעתי אותה בחיוך. הרגשתי שהכל מסתדר, שהאחריות באמת הוסרה ממני.
אבל כמו תמיד, השקיעה באמבטיית הבועות המרגיעה נותנת זמן לחשוב ולערער על כל ההחלטות של היום, והרגשתי שאני גורמת לאמא להתאמץ יותר מדיי. 'אני לא אתחרה וזהו, נקודה.' חשבתי בהחלטיות ויצאתי מהאמבטיה, שולפת את הפקק ומתעטפת במגבת חמימה.
הפעלתי את החימום בחדר והוצאתי מהארון בגדי שינה נקיים. עטפתי את שיערי במגבת והתלבשתי מהר.
הברשתי את שיערי, מרחתי כל קרם שנחוץ לי לפני השינה,
ונכנסתי למיטה מלאת מחשבות.
עצמתי את עיניי והשתדלתי להירגע, אבל להירדם לא הצלחתי כל הלילה.
'זו בטח סבתא אווה' חשבתי. לעומת ילדים אחרים, שלא זכו להכיר את הורי-הוריהם כי מתו, אני את סבתא שלי לא זכיתי להכיר כי לא רצו בכך. כי ביום שנולדתי ואמא מתה היא עזבה והכחישה כל קשר שהיה לה איתי ועם אבא שלי, ומאז לא שמענו ממנה לעולם.
וזה לפי מה שידעתי, לפחות. זה כל המידע שאי-פעם נידבו לי.
סגרתי בזהירות את היומן והנחתי אותו על השידה שליד ראשי. קמתי, הסטתי את הוילון כך שהסתיר אפילו את אור הירח, השתחלתי והתכרבלתי תחת שמיכת הפוך ועצמתי את עיניי.
אבל להירדם לא הצלחתי כל הלילה.
-
"אתה בטוח שזו לא טרחה בשבילך? רק הגעת, ו..-" טום אמר בהיסוס, אך עם זאת התרווח בנינוחות על הספה והדליק את הטלוויזיה בחדר במלון של גוסטב.
"-על מי אתה עובד?" גוסטב קטע אותו, "אתה הרי מת להישאר פה והדבר האחרון שאתה רוצה זה שביל יגלה שעשית תאונה והרסת לו ת'אוטו." הוא הוסיף בגיחוך וחטף מידו של טום את השלט, מעביר לערוץ המוזיקה האהוב עליו.
טום צחק יחד איתו, חטף חזרה את השלט והחטיף לו מכה בדרך. כמו פעם, כשהם עוד היו להקה צעירה מתפקדת.
"למה אתה מתחרה בכלל?" גוסטב שאל לפתע, ושאלתו השתיקה את הצחוק שבקע מפיו של טום. הוא נשען לאחור והתמתח, הוא לא היה מוכן לשאלה הזאת.
"כי... אני לא יודע," הוא מלמל בשקט, וגוסטב הנמיך את הווליום של הטלוויזיה, "כי אני אוהב את זה, אני מניח." ענה טום וחייך חיוך תמים.
"אם אתה אומר.." גוסטב לחש וקם ממקומו, "אני מזמין לי צ'יפס, רוצה משהו?" הוא שאל וטום הניד בראשו לשלילה.
הוא פתח את הארון והוציא כרית ושמיכה והניח אותם על הספה המוצעת.
"הו, אתה עייף? למה לא אמרת? הייתי יורד ואוכל בעצמי למטה.." גוסטב החזיר את הטלפון למקומו ואמר בטון מתנצל,
"לא, לא זה בסדר. אני אראה טלוויזיה עד שאירדם." טום חלץ את נעליו והחליק מתחת לשמיכה, פורע את הראסטות שלו על הכרית והגביר חזרה את הווליום של הטלוויזיה.
שלוש דפיקות עדינות נשמעו מבעד לקולות הירייה מסרט הפעולה בו טום צפה, וגוסטב קם לפתוח את הדלת לנערה עם מגש בידיה, שעמדה בפתח החדר.
"תודה," הוא אמר בקצרה, לקח מידיה את המגש והיא עזבה את המקום.
טום שלח מבט שובב לגוסטב, שהניח בזריזות את המגש על השולחן ורץ לחסום בפניו את הדלת, "לא! שלא תעז!" הוא צעק על טום, "אני צריך לישון היום כמו שצריך! ואני לא-אצליח-אם-אתה -אוף!אני לא נותן לך ללכת אליה, וזהו." הוא קבע נמרצות ונאבק בטום שקם וניסה לצאת מהחדר ולרדוף אחר הנערה משירות החדרים.
"חה! תאכל את זה!" טום הצליח לבסוף לברוח מהחדר והרים מול פניו של חברו אצבע משולשת.
הוא רץ לאורך כל המסדרון וחסם בידו את המעלית רגע לפני שנסגרה. הוא נכנס פנימה, בדק שהכפתור לקומת הכניסה לחוץ, ונעמד בשקט בצמוד לראי הגדול על הדופן האחורי של המעלית.
"היי," הוא אמר והתמתח,
"היי.." השיבה הבחורה, חייכה חצי חיוך והשפילה את ראשה באי-נוחות.
- - - - - - - - - -
חמוד... 
בן 35 ועדיין רודף אחרי בחורות, שיהיה בריא.
מקווה שנהניתן,
שתגיבו בהמוניכן, כי זה פשוט אושר לקרוא! D:
הלכתי לחדש את מלאי הכפתורים שלי.
סופ"ש מעולה 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
