אני כל כך, כל כך מצטערת.. 
בקושי היה לי זמן לעצמי השבוע, ממש ככה. אני עמוסה מהרגע שאני קמה ועד הרגע שאני הולכת לישון,
וזאת הפעם הראשונה השבוע שאני נכנסת לבלוג.
טוב לדעת לפחות שנוספו עוד שני מנויים וכמות הכניסות לא אפסית.. XD
תודה, בנות, שאתן כאלה סבלניות.
או לפחות אלו מכן שעוד ממשיכות לקרוא פה.. ><
פרק 12;
"בוקר טוב, זמן לקום." קולו של אבא הופיע וקטע את חלומי המטושטש. אור חזק של שמש סנוור אותי וגרם לי לפקוח את עיניי בלית ברירה.
"קדימה," הוא אמר וטפח על רגלי, "שלא תאחרי לבית הספר." הוסיף ויצא מהחדר עוד לפני שראשי שקע שוב בתרדמת בכר.
ברגע שאחרי כבר נעמדתי על רגליי בסהרוריות, נעלתי את נעלי הבית והתקדמתי בהליכת זיג-זג לכיוון השירותים מבלי לשים לב לרגלי שהכאב בה שכך.
אספתי את שערי הזהוב לפקעת עגולה ומרושלת במרכז הראש, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, כמו בכל בוקר.
הרמתי את ראשי אל השתקפותי במראה ובחנתי כל סנטימטר מפניי; עיני הדבש המלוכסנות שקיבלתי מאבא, שסביבן עיגולים גדולים ושחורים שהשאיר המחסור בשינה; השפתיים הדקות הקטנות שצבע הוורדרד דעך והעור עליהן התקמט והתקלף; האף המכופתר של אמא שהאדים והלחיים העגולות שדרשו צביטה, אך כבר קפאו.
לא השקעתי הרבה מאמץ על להיראות טוב יותר, היה לי ברור כבר מהרגע שהתעוררתי שביום קר כזה אני בטח אתחבא מאחורי המעילים והכובעים והצעיפים שאסחב איתי לבית-הספר.
פתחתי את הזרם החם של המים והשפרצתי על עצמי מעט. צמרמורת עברה בי ושערותיי סמרו. ניגבתי את פניי וידיי בזריזות ונכנסתי לחדר המחומם.
פתחתי את הארון והוצאתי ממנו ג'ינס גדול, חולצה שחורה ומחממת וסווטשירט שחור, עבה וגדול מספיק בשביל להכיל עוד חמש שכבות של בגדים מתחתיו.
נעלתי לרגליי זוג גרביים עבות ואת נעלי הספורט הראשונות שנתקלתי בהן. הסתרקתי ברישול, רק שהשיער לא יתנפח לי, הוצאתי לי צעיף וכובע מהארון ומשכתי אחריי את התיק לסלון.
"אתה פה." נתקלתי באבא במעבר המסדרון הצר, מלמלתי בקושי ועקפתי את זרועותיו הפרושות,
"הכל בסדר?" הוא שאל, נעצר והביט בי.
"הכל מעולה. קצת קר, זה הכל." חייכתי בקושי, דחפתי בקבוק מים ואת המפתחות לתיק והרמתי מהשיש ספל קפה חם,
"הי, זה שלי!" אבא קרא,
-"כבר לא." חרצתי לו לשון ושאבתי את כל הקפה החם בלי לחשוש מכוויות בלשון, כאלה שצורבות כל היום.
נפרדתי מאבא בקריאות דרך דלת השירותים ויצאתי מהבית.
בחוץ ירד מבול ואת הקור לא ניתן היה להגדיר גם כקור כלבים. שכבת כפור כיסתה את הכביש ולאורך כל המדרכה שבדרך לתחנה שלי ניצבו שלטים שמזהירים מהחלקה.
שפתיי יבשו ולחיי ואפי האדימו. הנחתי את הכובע על ראשי וכיסיתי אותו עם הברדס הצמרירי של הסווטשירט. הגעתי מטרים ספורים מהתחנה, וכשראיתי דמות רעולת פנים יושבת על הספסל נצמדתי לקיר החיצוני ונשענתי עליו עם אחת מרגליי.
"זה בסדר, אני לא אוכל אותך. את יכולה לשבת לידי, יש פה פחות רוח." אותו אחד דיבר אליי, וכשראיתי את פניו לבסוף גיליתי את הפוני הארוך החלק ואת עיניה הגדולות של שרה מביטות בי.
"אוי, זאת את.. מ-מצטערת, לא זיהיתי עם כל ה..שכבות האלה עלייך." התיישבתי לידה וטפחתי על מעיר הניילון השמנמן שלה.
"כן, נו, כאלה האימהות..." היא אמרה, ואני עיקמתי את אפי ונשענתי אחורה. אבל היא לא הצטערה, לא חזרה בה ולא ניסתה לנחם אותי. זה עודד אותי מעט.
"ביילי," היא לחשה לפתע והסתובבה אליי, "שמעתי על מה שקרה אתמול. את צריכה להתעלם מההערות של ג'יי והחברים שלו, הוא לא טיפוס ידידותי במיוחד, ובטח שהוא לא ירצה שינצחו אותו במשחק שלו." שרה נעה באי נוחות והביטה בי במבט תלותי וממושך. ההערות שלה על ג'יי לא צלצלו לי נחמדות כלל.
"איך את מכירה אותו בכלל?" שאלתי בזלזול והסתובבתי חזרה עם פניי לכביש ושילבתי את ידיי באנחה מיואשת,
"אמא שלי מלמדת אותו מתמטיקה, הוא בא אליה פעם בשבוע." היא הסבירה.
האוטובוס הגיח בפתאומיות מפינת הרחוב ושעט לעברנו במהירות, וכשהגיע לתחנה נעצר בקושי ובחריקה מעל שכבת הכפור המבריקה. הדלת הקדמית נפתחה והנהג ברך אותנו לשלום.
"כשהיא איתו הוא משתדל להיות נחמד, אבל כשהיא לא מסתכלת הוא יכול להיות אידיוט גמור." שרה הוסיפה ועלתה במדרגות הספורות והתיישבה על הספסל הראשון הפנוי שמצאה, אני התיישבתי לידה.
'ג'יי לא יכול להיות כזה נוראי..' חשבתי לעצמי והסרתי את הכובע מראשי. שיערי הריח נורא ונראה נורא אף יותר, אבל כל שעניין אותי באותו רגע היה לדאוג שהפנים והידיים שלי יחזרו לטמפרטורת גוף מעל האפס.
שרה הסירה גם היא את כובעה ואת הפוני תפסה בסיכה קטנה בצמוד לגומייה השחורה שלה.
על המצח שלה, קצת מעל העין הימנית, שתף דם סגול וגדול בלט לעיניי. בהיתי בו, כמה שניות יותר מדי, כי מייד כששרה שמה לב לכך היא מיהרה להגיב –"אה, זה.. נפלתי אתמול. החלקתי, בעצם, על המדרגות בכניסה לבית. אבל זה שום דבר, באמת."
הרמתי זוג אצבעות רועדות וקירבתי לפניה, לנקודה הפגועה על מצחה, ולחצתי עליה קלות. "אווץ'!" זעקה שרה,
אחזה בידי בחזקה מתוך רפלקס ומייד עזבה והניחה את ידה על המכה הכואבת.
"מצטערת.." לחשתי ולחיי האדימו.
האוטובוס עצר שוב בפתח בית הספר ונהר של תלמידים זרם החוצה דרך המעבר הצר. "בואי,"אמרתי לשרה ואחזתי בידה, "זה הזמן להידחף. השיעור הראשון שלנו היום עם פון פאץ', או.. פון באץ'?"
-"פון דאץ', ביילי, וכדאי שתרדי. אנחנו חוסמות את כל המעבר, השמיניסטים עוד ירמסו אותנו." היא תיקנה אותי ודחפה אותי אל מהדרכה. הקפצתי את התיק על הגב ונכנסנו לבית הספר הומה התלמידים.
~
"בוקר טוב גם לך.." טום פיהק והתיישב על הספא, שואף לריאותיו את הריח הנקי של הבוקר, של היום החדש.
"בוקר טוב בלונדי." גוסטב גיחך והניח על ברכיו של טום מגש ועליו ארוחת בוקר עשירה,
"אחותך בלונדי!" טום השיב לו בטון מתגונן והכה בראשו עם הכף מקערת הדגנים שלו. "אני צריך להכניס את המכונית של ביל לתיקון," הוא הוסיף בפה מלא, הפעם ניסה להיות רציני יותר.
"בקשר לזה.. אתה תוכל לאסוף את האוטו בשתיים בערך? יש לי כמה דברים לעשות היום בעיר, אני לא אהיה שם בזמן להוציא אותו מהמוסך ו-"
"הכנסת אותו? גוסט, אתה גדול! תודה!" טום צעק באושר וקם ממקומו, משפריץ מעט חלב על הפרקט הבהיר בדרך, ונכנס לשירותים עם סט של בגדים נקיים. "אני חייב לך!" הוא צעק מבעד לדלת.
"הו, אתה בהחלט חייב לי! שמע, אני יוצא לכמה שעות, תדאג שהחדר יישאר מסודר ואל תיגע בשום דבר ששייך לי, הבנת?" גוסטב ארז את המכשיר הנייד שלו, קלסר וכמה מעטפות בתוך תיק צד והתכונן ליציאה.
"אגב, מה... מה עשית אתמול בלילה? חזרת מאוחר, הדאגת אותי," הוא פתח את דלת השירותים והפתיע את טום שעמד חצי-עירום מול המראה,
"אני? כלום. ישנתי." טום ענה לא בפליאה והעביר את ידו בשיערו המשיי,
"לא, ברצינות," גוסטב נשען על המשקוף ופער את עיניו בזדוניות, "מה עשיתם אתמול בלילה?"
"אני קצת מבוגר מדיי בשביל המשחקים האלה, גוסטב, באמת שלא קרה כלום. רק דיברנו, אני אפילו לא זוכר על מה.." טום גיחך ולבש מעליו שלוש חולצות גדולות.
"יהיה טוב.." הוא טפח על שכמו של גוסטב, יצא מחדר האמבטיה הקטן וסגר את הדלת עם הרגל.
"שיהיה, רק תזכור לא לגעת בשום דבר ששייך לי." גוסטב נפרד מטום ויצא כשצעדיו מהדהדים במסדרון דרך הדלת ומצלצלים באוזניו של טום.
עברו כמה דקות אותן טום העביר בשעמום מול מסך הטלוויזיה כשבידיו קערת הדגנים וטוסט חיוור עם פרוסת גבינה, כשלפתע שלוש דפיקות בדלת הפירו את השלווה.
"מי זה?" טום צעק, הניח את כל שבידיו על שולחן העץ הנמוך וניגב את ידיו בחולצתו. אף תשובה לא נשמעה.
הוא קם, הרים את המכסה מעל העינית שבדלת והביט דרכה.
במסדרון עמדו שני גברים גבוהים, ובריוניים לבושים שחור ועיניהם מכוסות משקפי שמש כהים. "הולי, שיט!" הוא כיסה את פיו עם ידיו והסתובב במקומו באובדן עצות.
הוא ידע שיגיע הרגע וידרשו ממנו לשלם את המחיר ולהחזיר את מה שלקח, אבל לפי הספירה שלו... "נשארו לי עוד שלושים ימים! מה הם עושים פה?!" הוא השתנק, לבסוף לקח נשימה עמוקה ופתח את הדלת.
"הפתעה!" צעק אחד מהם, אחד בחולצתו של טום והצמיד אותו בחבטה לקיר.
- - - - - - - -
מקווה שסיפק אתכן וההמתנה הייתה שווה את הפרק הזה.. ^^"
אני מקווה שעכשיו, בתקופה הרגועה יותר, יהיה לי קצת זמן לכתוב ואני אגביר את הקצב.
אבל אני לא מבטיחה כלום.
כמו שאומרים - כשנגיע לגשר, נחצה אותו.
כרגע נשארו לנו עוד כמה ק"מ.. D:
לי יהיה.. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
