שלומות! ^^
איך עבר החופש? קצר מדי, הא?
ניצלתי את רוב השבוע הזה בבילוי מקניון לקניון וישיבה מול הוורד והמחברות.
ואני עובדת עכשיו על שוט חדש שאני אעלה במקביל פה, יחד עם פלאשבק, ובבלוג של ענבר ושלי D:
אז אתן מוזמנות לקפוץ להציץ, אלו שעוד לא עשו זאת, ולקרוא גם קטעים ישנים בבלוג 
לשוט קוראים "המשאלה",
קבלו את החלק הראשון;
~*~
"אחת-שתיים, אחת-שתיים, בדיקה! שומעים אותי?"
-"מה? מ-מה... מה קורה פה? מי את?" אני מתעוררת מקולות המיקרופון וחריקת המגברים לכלום. אוויר, חלל ריק, כל שסובב אותי הוא טפט אחד לבן וגדול שמכסה כל כיוון ואישה שחומת עור עטופה בהילה מסנוורת.
"אני הפיה הטובה שלך, אלא מה?" היא עונה ומרפרפת בכנפיה השקופות. אבק נוצצים מתפזר לכל מקום.
"פיה טובה, ט'חח.. בת כמה אני נראית לך? חמש?" אני עונה בזלזול ומפנה לה את גבי.
"מה זאת אומרת? איך את חושבת שההורים שלך לא התגרשו? איך לדעתך הממוצע שלך נשמר כל-כך גבוה? מי לדעתך מוסר לסנטה את רשימת המתנות שלך לפני חג המולד?" היא פותחת במגננה, ועם קצה השרביט הכדורי שלה נוקשת פעמיים באוויר ולפתע אני מאבדת את שיווי משקלי ונופלת למטה.
"תעצרי את זה!" אני צועקת, "תעצרי את זה עכשיו!"
-"או ש..?"
"אני לא יודעת! פשוט תעצרי את זה, אני עוד רגע מקיאה!" רגליי וידיי מתפרשות לכל עבר ולא נראה שגופי קרוב לנחיתה על קרקע מוצקה. האישה מרפרפת שוב בכנפיה ועפה אליי למטה כשבהונותיה מותחות את שמלתה.
"נעים מאוד, שמי סופיה." היא דואה לידי ושולחת את ידה. אני מרימה את ידי השמאלית בקושי, שולחת אותה מעבר לכתפי ולוחצת את ידה של, ככה הבנתי, סופיה.
"אנחנו פה כי שלחו אותי לעשות איתך עסקה. הבנתי ממק-"
-"פה? מה זאת אומרת, פה? איפה אנחנו בדיוק?" אני קוטעת אותה בנימה עצבנית ומנסה לסובב את גופי כך שאוכל להביט למטה, כמוה.
"החדר הלבן, כמובן. רגע.. אל תגידי לי שאף-פעם לא היית פה, כל ילד בעולם היה בחדר הלבן!" היא זועקת,
"טוב, אז אני לא. ו..החדר הלבן? לא קצת נדוש?" התג הכסוף שמוצמד לקרדיגן הלבן שלה נוצץ וגורם לי לסובב את ראשי בחדות למטה. אין אדמה, אין ים, אין קרקע או כל דבר אחר שאוכל לעמוד עליו.
"הי, החדר הלבן הומצא הרבה לפני שהיה בית לבן, או חדר סגול או כל דבר אחר! הפטנט רשום על שם 'חלומות את סיוטים (ע"ר)', ובגלל שאתם, בני האנוש, לא מכירים בנו כיצורים חיים – לא הייתה לנו את האפשרות לתבוע אתכם." סופיה מתריסה ומשלבת את ידיה.
"שיהיה. את מוכנה לעשות את מה שבאת לעשות כדי שאוכל לצאת מפה כבר?" אני מגלגלת לעברה את עיניי ומשלבת את ידי גם אני בציפייה לתשובה מספקת.
סופיה מוציאה מאחורי גבה בלוק כתיבה ועט, "על המשאלה שלך," היא אומרת ומגישה לי דף, "בשביל שהיא תתגשם, את צריכה לחתום על הספח הזה, והזה.. וראשי תיבות פה." היא מגלגלת דף על גבי דף ומראה לי את הפסים הריקים הממתינים לשמי.
"משאלה?" אני שואלת, "איזו משאלה?"
-"זאת שביקשת לפני שהלכת לישון. נו, את מוכנה להזדרז? יש לי עוד-" היא עוצרת ומביטה בשעונה –"עשרים ושבעה ילדים להגשים להם את החלומות. ורק שלוש שעות להספיק, אז אם לא אכפת לך.."
'משאלה... מה את אומרת..' אני חושבת ומשתדלת להיזכר באירועי אמש.
"כוכב נופל! תבקשי משאלה!" ג'נה צועקת לי ומצביעה אל כיפת השמיים השחורה. שתינו עוצמות את עינינו בחוזקה ולוחשות משפטים חוזרים בליבנו.
'הלוואי שביל קאוליץ יהיה שלי, ורק שלי.' אני לוחשת ומניעה את שפתיי שוב ושוב.
הכוכב הנופל נעלם ומותיר אחריו רק שובל זוהר של אבק כוכבים.
"אז זה אומר ש...שאני אראה אותו? את ביל?" אני שואלת את סופיה בהתרגשות והיא מהנהנת כבדך אגב. אני מרגישה איך עיניי נוצצות ורועדות כמו בסרטי אנימציה יפניים.
בלי לחשוב פעמיים אני נוטלת את העט מידה וחותמת במקומות הדרושים.
"נהדר." סופיה מסכמת את שיחתנו המרתקת ובשלוש נקישות נוספות עם שרביטה היא נעלמת במין "פוּף" רך, הטפט הלבן הבוהק מתעמעם ופתאום אני שוב מוצאת את עצמי בעולם הירוק החלומי שלי, רצה יד ביד עם ביל קאוליץ ונעלמת יחד איתו מאחורי הגבעות לאור השקיעה.
-
אומרים שהאדם חולם עד מיליון חלומות בלילה, ומתוכם הוא מתעורר וזוכר רק אחד. וגם החלום הבודד הזה, אם לא חושבים עליו למשך יותר מחמש שניות, נעלם.
אני בדיוק ההפך. אני מסוגלת לחלום רק חלום אחד, אם בכלל, וכשאני מתעוררת אני מוצאת במוחי עולם ומלואו. חלומות שמעולם לא חלמתי. אז אני מנסה בכוח לחזור לישון ולשקוע שוב בחלומות הוורודים שלי ולשכתב את התסריט שלהם, אבל זה אבוד. אני לא מצליחה.
"אוי, איזה חלום.." אני מתמתחת בחיוך מתוק ומשפשפת את עיניי. חדרי עוד אפל, זה אמצע יולי והשעה היא חצות היום ורבע. "ואו, ישנתי טוב." אני נדהמת מהשעה, שכן לא הלכתי לישון כל-כך מאוחר. כך אני חושבת.
אני מושיטה יד, מדליקה את המנורה שמעל לראשי וכמעט שמתגלגלת אל השטיח.
האור מסנוור אותי, אמנם, אבל לא לוקח זמן עד שהחדר מתבהר ולעיניי נגלה בחור אפוף יושב על הכיסא ליד שולחן הכתיבה שלי, כשהוא מביט בי בעיניו העייפות ונראה כמשתדל שלא לקום ולנער אותי.
"ב-ביל? ביל קאוליץ?" עיניי נפערות ואני לוחשת, ספק אליו ספק לעצמי, ואז נפלטת מפי צרחה חנוקה ואני מכסה את פי בשרוולי הפיג'מה.
הוא מלחך בלשונו כאילו גרונו התייבש, ואז מהנהן באילוץ ועוצם את עיניו. "כן, ביל קאוליץ. תשמעי, אני מוכן לשתף פעולה בחטיפה הזאת, אשלם כמה כסף שצריך, אני רק רוצה קצת מים. אז אם לא אכפת לך לנטרל את החומה הבלתי נראית הזאת שלך, אני-"
"מה?" אני מגחכת, "חומה בלתי נראית? חטיפה? איפה אתה חושב שאתה, מר בונד?" אני מתחילה לצחוק.
הוא נעמד על רגליו בקושי וסוחב את עצמו עד הדלת, מניח את ידו על הידית, ופתאום מבזיק מין ברק סגול ומושך אותו חזרה לכסא. הוא נראה מותש וסובל, אבל נאנח כאילו דבר לא קרה.
"ניסיתי את זה לפחות שבע פעמים בזמן שישנת, ובכל זאת לא התעוררת." הוא אומר לבסוף, ואז נאנח שוב, "התעוררתי על הכסא הזה בשלוש בבוקר, מופתע לא פחות ממך, ומאז אני תקוע פה. איפה אני בכלל?" ביל מגרד את ראשו ומביט סביב בחדר המואר. אני קמה ופותחת את התריסים ומותירה למעט אוויר נקי לטהר את החדר.
פתאום אני נזכרת בסופיה, בחדר הלבן, במשאלה שלי ובחוזה שאותו לא קראתי. "ו-ו-א-ו" מוכת הלם, אני חוזרת למיטתי ומביטה בעיניו של ביל תוך כדי ניסוח רשימת הדברים שאני צריכה להזכיר בפניו.
"אז ככה,"
~*~
המשך בקרוב. (:
ועכשיו, מישהי הייתה במפגש? [חוץ מעמית ותמרי..]
רוצות לספר חוויות? D:
לצערי לא הצלחתי לבוא, גם לא לכל המפגשים שהיו ביום חמישי,
אבל בפעם הבאה אני אבוא ואני מצפה לאיזה "היי" נחמד כזה.. 
שיהיה המשך שבוע נפלא,
ושנה טובה לחוגגים 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
