סליחה על העיכוב העצום, קצת יצאה לי המוזה
ולא היה לי הרבה זמן לשבת לכתוב..
אני יודעת שזה לא תירוץ, אבל זו האמת. שוב, מצטערת. 3>
יצא פרק יחסית ארוך וחמוד ביותר, בעיניי לפחות. אנג'וי (:
שיר לפרק
- - - - - - -
"פלאשבק"
פרק 15;
צלצול מטריד צורם, זה שקיוויתי שיידום רק לכמה דקות כדי שיהיה לי עוד קצת זמן עם עצמי, ניגן מעל ראשי והפציר בי לחזור לכיתה. חשפתי את עיניי הרטובות וקמתי בעזרת ידיי שהתלכלכו באבק.
התנערתי, הכתמתי את פניי כשניסיתי לנגב אותם מדמעות וחזרתי לכיתה ממורמרת. "סליחה על האיחור," התנצלתי בפני המורה המחליף והתיישבתי במקומי ליד שרה.
המורה, כך התברר לי רק מאוחר יותר, היה בעיצומו של הסבר על אמצעי מניעה וקיום יחסי מין מוגנים. איבדתי אותו כבר אחרי המשפט השלישי ושקעתי במחשבות משלי.
אם לעזוב את כל מה שהשגתי ולא להצטרף למגמה בגלל הדברים ששמעתי מסמנת'ה, הבנתי כבר מההתחלה שדבר כזה לא יבוא בחשבון. לא על חשבון ג'יי שכל-כך רציתי.
גם אם בסתר ליבי ידעתי שיש שמץ של אמת במה שאמרה לי, העדפתי לבחור בדרך הקלה מלהתמודד – להדחיק ולהכחיש.
השעתיים עברו מהר משחשבתי, ולפני שהספקתי לומר "אופס" כבר ישבתי בין אנדי ולאונרד ליד שולחן האוכל של מי שהיו, כביכול, "המקובלים", נאבקת כמו תולעת בתפוח המסכן שמצאתי בתיקי ובוהה בריק.
שתי החברות היחידות שלי היו במרחק חצי חדר ממני בלי אפשרות להתקרב. השניים היחידים שהצלחתי לתקשר איתם כמו בני-אדם היו, מי אם לא, לאון ואנדי.
מה שכן, גם הם היו עסוקים בדיבורים על ההכנות למופע הרבעון למגמה.
צדתי בעיניי את סאם. מבטי נח עליה, וקלטי אותה בדיוק מפנה את ראשה ממני, כאילו מתחמקת מפניי.
אז עקבתי אחרי שרה. היא הסתכלה עליי, שלחה חיוך תמים והבהוב בעיניים שמוסר בהצלחה, ואז נופפה לי וחזרה לשוחח עם חברותיה החדשות האחרות.
"ביילי!" שמי צף ובמקרה ממש הגיע לאוזניי. תשומת לבי הוסבה חזרה לשולחן, ג'יי וחברתו כחולת השפתיים נראו כמחכים לתשובה כלשהי.
"אמרתם משהו?" שאלתי בתמיהה,
"שאלתי," הילדה עם הקוקיות הסגולות פנתה אליי שוב בקול איטי וברור, "אם הכל בסדר? משהו חסר לך?" היא שאלה וכולם פרצו בצחוק אכזרי.
הסתכלתי שוב לכיוון שתי הבנות, כל אחת עסוקה בשלה, ונאנחתי בכבדות.
"צאי מזה." קול פקד עליי. מישהו לחש לתוך אוזני, "כולנו שילמנו בחברים שלנו, אפילו ג'יי בעצמו. זה המחיר. אז תנשמי עמוק, תמרחי חיוך שובה על הפרצוף היפה שלך.. וצאי מזה." הוא נשף עליי בפעם האחרונה, ואני הסתובבתי. לאונרד חייך אליי חיוך מרגיע ובמהירות מבלבלת השתלב שוב בשיחה עם השאר.
אני חזרתי לתפוח שלי.
-
"גוסטב שפר, באתי לאסוף את היגואר של שתיים. היא מוכנה לתזוזה?" טום נכנס בצעדים בטוחים למשרד הצדדי של המוסך הקרוב למלון בו שכן גוסטב ונעמד מול הפקידה שישבה מאחורי שולחן מאורך.
"אני מייד אברר, חכה כאן." היא אמרה לו ויצאה מהחדר.
הוא נשאר עומד באמצע החדר, מביט ובוחן את קירותיו הצחורים ואת תעודות ההסמכה שנתלו מעל משענת הכסא של הפקידה. קולות רועמים של מנוע חבול צרמו לאוזניו והוא הסב את מבטו אל מחוץ לחדר הדומם. מכונית ספורט כתומה יפהפייה בדיוק חנתה מול שביל הגישה. הדלת התרוממה כמו בסרטי המדע הבדיוני וממושב הנהג קם אותו אחד שאתמול בערב כמעט דרס. אותו אחד שהוא חייב לו עשרות-אלפי, אם לא מיליוני אירו.
"הולי פאק!" טום מייד נכנס לפאניקה ורגליו החלו לרעוד. הוא תפס יוזמה, הפעיל קצת כוח וקפץ מעל השולחן אל צידו השני.
"הם יסיימו עם המכונית שלך עוד רבע שעה פחות או יותר, אתה רוצה אולי... –אדוני?" פקידת הקבלה נכנסה שוב לחדר וחיפשה את טום בעיניה,
"אה, כן. אני פה למטה." הוא הציץ אליה והתרומם בעזרת שתי ידיו, "מה אמרת?"
"תסלח לי, אבל מה בדיוק אתה עושה שם למטה?" תחקרה הבחורה,
"אה, אני.. המ.. מתקן לך את המחשב. כן! הוא עשה מן.. קולות כאלה.. אז תיקנתי לך אותו." טום אמר והתיישר לעמידה, כשהוא מותח את קפלי חולצתו ומבריש את שיערו עם אצבעותיו.
"או..קיי..." היא צמצמה את עיניה וסקרה אותו מכף רגל ועד ראש, "אז כמו שאמרתי, היגואר שלך תהיה מוכנה עוד כמה דקות. אתה רוצה לחכות פה?" היא שאלה,
"כן, תודה." הוא ענה והנהן, קם ולקח לעצמו כוס מים מהקולר. הוא התיישב על הכורסא הבלויה, המחוררת, והרשה לעצמו להתרווח מעט. הוא הוציא את המכשיר הסלולארי שלו מהכיס, וכשראה שהלימודים היו אמורים להסתיים באותם רגעים הוא מיהר לחייג אליי.
"הלו?" עניתי לו בקול אפלולי,
"ביילי, הכל בסדר בובה?" הוא שאל בעדינות,
"כן. אתה בא לקחת אותי?" שאלתי כמובן מאליו, התשובה הייתה ברורה,
"אני ב..סידורים. אני עוד מעט מסיים פה. תחכי לי עשר דקות בחוץ?" הוא החזיר בשאלה,
"בסדר. נתראה." סיימתי את השיחה וניתקתי בלי להוסיף מילה.
-
דוד טום הגיע ואסף אותי מבית הספר באיחור של כמעט עשרים דקות. נשארתי לבדי בחברת המנקה והציפורים בלבד ברחבת הכניסה של בית הספר. כשהמכונית האפורה נעצרה מול השער, פתחתי את הדלת והתיישבתי בלי מילים.
ככה עברה הנסיעה כולה הביתה, נעלם לי החשק לדבר, וגם ככה לא היו לי מילים.
רק ממש לפני הפנייה לרחוב בו אני ואבא גרנו טום פצה את פיו ושבר את השתיקה בינינו, "אז איך היה לך היום?" הוא שאל,
"חרא."
-"מוזר, גם לי." הוא אמר, וחייכתי.
הגענו הביתה. דוד טום החנה את המכונית המצועצעת של אבא בחנייה המקורה, ורק אז באמת שמתי לב –"למה אתה נוהג באוטו של אבא?" שאלתי בפליאה,
"הו, זה.. המכונית שלי לא התניעה בבוקר, ונורא מיהרתי, אז הרשיתי לעצמי להשאיל מביל את המכונית. אני בטוח שהוא לא ימות מזה." טום אמר וגיחך,
הוא הוריד מכתפיי את התיק הכבד וזרק אותו בכל הכj מאחורי גבו כשרק שתי אצבעות עוד אוחזות בו. נעמדתי מול דלת הכניסה לסטודיו, ניגבתי את רגליי על השטיחון ופתחתי את הדלת.
"-אתה לא בסדר ואתה יודע את זה. היא חסרה לנו בדיוק כמו שהיא חסרה לך, אבל באמת הגיע הזמן שתעבור הלאה."
לפני שהספקתי לומר מילה קול מוכר עצר אותי והזמין אותי להישאר במקומי ולהקשיב, טום נעמד מאחוריי.
"אתה לא הכרת אותה כמוני. אתה לא מבין איך זה לאבד מישהו אהוב-"
-"ביל," פסעתי עוד צעד אחד קדימה והבטתי באבא וגוסטב דרך קיר הזכוכית. גוסטב נעץ בי מבט מופתע ואילו אבא רק ישב על השרפרף והביט בו בריכוז.
"גוסטב!" קראתי, כאילו כל מה שנאמר עד אותו רגע לגמרי חסר משמעות. רצתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק אוהב, אחד שהייתי זקוקה לו כל-כך.
"היי! מה שלום הילדה הכי יפה בגן?" הוא הסיר מראשי את הכובע השחור ופרע את כל שיערי בכף ידו הגדולה,
"דיי, תמשיך..." הסמקתי, "אז על מי דיברתם? על אמא?" שאלתי בתמימות, כזאת שאני מניחה שגרמה לאבא להתנדנד במקום בלי יכולת לשבת בשקט, לטום להשתעל בקול ולגוסטב רק להביט בעיניי ולחייך באטימות.
-
"ביילי, בואי לערוך את השולחן!" אבא קרא לי מלמטה.
יצאתי רועדת ורטובה מהמקלחת, עטופה במגבת דקה, קטנה וורודה. מייד הדלקתי את החימום בחדר והתיישבתי על המיטה, משתדלת לגרום לשיניים להפסיק לנקוש זו בזו ולהבריש את השערות בידיי שסמרו בחזרה למצבן הנורמאלי.
"אני כבר יורדת!" קראתי חזרה.
השחלתי את כפות רגליי לנעלי הבית הצמריריות וקמתי אל הארון. זרקתי מספר פריטי לבוש שלא עניינו אותי אותו רגע על הרצפה, ובסוף בחרתי ללבוש את הבגדים הכי חגיגיים שהיו לי בארון – סריג גולף סגול וג'ינס ישר, פשוט.
ייבשתי את שיערי בזהירות עם המגבת, הברשתי אותו בקפידה עד אחרון הקשרים, התלבשתי ונעלתי לרגליי את הסניקרס השחורים הקרועים שלי.
קפצתי במורד המדרגות, שתיים בכל פעם, כשריח משכר של יין ותבשילים אופף את אפי וחוש הריח שלי מתחדד.
"תעזרי לטום להוציא את התבניות מהתנור ותניחי אותן על התחתיות על השולחן," אבא פקד עליי ואני, בחיוך, מלאתי את בקשתו.
גוסטב נסע כמה שעות לפני ארוחת הערב חזרה למלון בו שכן כדי להתרענן ולנוח קצת והוא, ליסה וגיאורג היו אמורים להגיע שוב לקראת הערב. 'הארוחה עלינו,' אבא אמר לליסה כשזאת התעקשה שעליה להכין לפחות את הקינוח לארוחה.
פעמון הדלת צלצל. אבא הניח מייד את כל הכפפות והמגבות שהחזיק ורץ להכניס פנימה את האורחים. גיאורג, ליסה וגוסטב נכנסו וטום מייד הושיב את כולם לשולחן.
מפה לבנה מעוטרת רקמות פרחים כיסתה אותו, ומעליה ואזה יפה עם זר הפרחים הלבן שגוסטב הביא, סירים וקערות וכלי חרסינה שבריריים.
אבא מילא לכולם את הכוסות ביין והרמנו לחיים לכבוד יום ההולדת של גוסטב, שלשמו הרשמיות כולה.
"ו..לפני שנאכל, יש לנו משהו לספר לכם." גיאורג אמר, רגע לפני שטום הכניס לפיו ערימה של תפוחי אדמה מוקרמים.
הם אחזו ידיים בין צלחותיהם והביטו אחד בשנייה נרגשים, "אנחנו בהריון." ליסה הכריזה בפנים קורנות וחייכה חיוך רחב.
- - - - - - -
לפני שאני הולכת,
אני רוצה להגיד לכל הדרומיות שקוראות פה ולכל התושבים בדרום בכלל,
כל עם ישראל מאחוריכם.
אני תמיד פה אם מישהי מרגישה שהיא צריכה תמיכה, המסנ' והאימייל שלי נמצאים בצד.
אני תמיד שמחה לדבר ולהרים ת'מורל. (:
אז אל תתביישו, ותהיו חזקות 3>
יאללה, אני צריכה ללכת להתארגן לי.
אז אה, מקווה שנהניתן, ו...
תגיבו? 
שישי שקט ושבת שלום 33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
