הלו צ'יקאס. (:
מצטערת על העיכוב. שבועיים. פשיי, הזמן עובר בטיל.
טוב, אז עם כמה שזה ישמע אירוני - סוףסוף יש לי כמעט חודש של מנוחה בין סוף לתחילת סמסטר,
ואני די מנצלת אותו בלעשות דברים שהם קצת.. מחוץ לארבע קירות האלה.
אז מצטערת על המחסור העדכונים ועל זה שקשה לכן לעקוב, אבל אני בטוחה שאם תתאמצו וביחד עם ה-"בפרקים הקודמים" החדש שלי אתן תצליחו XD
אז יאללה, לפרק. מרחתי אתכן מספיק. (:
~*~
פלאשבק
בפרקים הקודמים:
יום התחרות הגיע ומקס הצליח לשכנע את לונה להשתתף בתחרות,
למרות הריב שהיה לה עם אמה.
היא משאירה לה פתק ויוצאת ללא ידיעתה לתחרות.
לונה מתכוננת ועולה עם ג'וני לבצע את התרגיל שלהם כשפתאום היא שמה לב
לאמא שלה בקהל ולכלב שחור גדול שהתפרץ למגרש וגרם לסוס להתהפך מעליה.
פרק 17;
הדבר הבא ששמעתי היה בכייה של אמי ורשרוש חרישי של עט על דף נייר.
ברגע שחזרתי להכרה מלאה גלים של כאב הכו בי כאילו הייתי מיועדת לשבור אותם. אבל לא היה לי הקול בשביל לצעוק.
פקחתי את אחת מעיניי, זו שכאבה פחות ונפתחה יותר, והבטתי סביב. בהתחלה כל שראיתי היה מסך לבן, אחר-כך הופיעו גושים כהים ואחרי מספר שניות התחדדה ראייתי והצלחתי לראות בבירור קבוצה של זרים, אמא ביניהם, מקיפים את מיטתי וכותבים על גבי גיליונות, גיליונות של דפים.
"איפה.. א-איפה אני?" גמגמתי בקושי בקול חלוש. ברגע אחד כל זוגות העיניים בחדר הופנו לכיווני. בלעתי את רוקי בכאב. הייתי בטוחה שהיה קטע זמן כלשהו אחרי שג'וני התהפך מעליי, שצרחתי בו כמו מטורפת והרסתי לעצמי את מיתרי הקול, אבל הדבר האחרון שהצלחתי לזכור מאותו ערב היה אותו רועה גרמני שחור רץ בין הרגליים של הסוס שלי, בין הרגליים שלי.
"את בחדר מיון, מתוקה." אמי - בקול מרגיע ומנחם למרות ההתרגשות הניכרת על פניה - התקרבה ואחזה את כף ידי קרוב לליבה.
"מה קרה? איפה ג'וני?" מייד שאלתי את שתי השאלות הראשונות שצצו במוחי.
"אוי יקירה שלי.. זאת לא הייתה אשמתך, הוא איבד שליטה כשראה את הכלב ו-"
"לא הייתה אשמתי?" נדהמתי. איזה אסון קרה שהיה כל-כך נוראי שכביכול לא היה באשמתי? "למה? אמא, מה קרה לג'וני שלי?" ניסיתי בכוח להוציא ממנה משפט שיענה על השאלה שלי.
היא נשמה עמוק ואז נאנחה, מסירה את מבטה התכול מעיניי ופוזלת לכיוון הצוות הרפואי שהקיף את מיטתי, "אחרי שאת.. איבדת את ההכרה, ונשארת על האדמה, פצועה, הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אלייך. הוא כאילו ניסה להגן עלייך.." היא הסבירה. אוי, ג'וני שלי, חשבתי.
"שני כולאים ושופט ניסו להחזיר אותו לשליטה, להרגיע אותו.. הוא נכנס לסוג של.. טירוף," היא שוב נשמה עמוק, "והכלב, הו, הכלב שרץ שם לא עזר בהרבה. הוא קפץ עליו ונשך אותו מתחת ללסת, אני חושבת שגם הבטן שלו נפצעה. שני כולאים ושופט הצליחו להשתלט עליהם בסוף, הכניסו את שניהם לתרדמת זמנית ואת.. טוב, את הגעת לפה. פחדתי כל-כך." עיניה חזרו לחדור לשלי, שבאותו רגע אחרי אותו המשפט בדיוק התמלאו בדמעות מלוחות , דביקות ושחורות מלכלוך.
לא הצלחתי לעצור את הרעד והבכי ונשברתי בין זרועותיה של אמי כשאני מרגישה את שרירי ידיה מתכווצים מסביבי.
"הוא יהיה בסדר?" שאלתי בלחש. היא לא ענתה, אבל אחרי כמה רגעים של שקט הנידה בראשה באובדן עצות מוחלט.
"אני גאה בך כל-כך, ילדה שלי," היא אמרה וחיבקה אותי קרוב יותר אליה.
"על מה?" נאנקתי מכאב והתחמקתי בקרירות, "על שהצלחתי להרוס למאמן רייכטר את הסיכוי האחרון שלו לראות תלמיד שלו בטורניר הארצי, או על שגרמתי לסוס שלי לאבד שליטה ולהביא עליו את הסוף שלו?" שאלתי בנימה רטורית.
היא הביטה בי בשתיקה בוערת, עיניה שוב מתמלאות בים של מים מלוחים. אבל היא לא נתנה לעצמה להישבר ובהתה בי בלי לאפשר לדמעות להכתים את הבעתה הרצינית.
"סליחה.." מלמלתי, "אני מצטערת, בבקשה תסלחי לי," התרוממתי, ואחרי ששמתי לב גם לגבס הלבן שעטף חצי מרגלי מיהרתי לחזור לשכב והשתדלתי לא לזוז.
"חזרי מתחת לשמיכה, שלא יהיה לך קר. אני אבקש מהאחות שתכניס לחדר את המגש מארוחת הצהריים." היא התעלמה מדבריי ויצאה מהחדר בטקטוקי עקבים רועשים על רצפת הפרקט החיוורת.
"אני נאלץ לבקש ממך לא לזוז לכמה רגעים," אמר פתאום הרופא –בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שבקושי נשמתי בין כה וכה- והזכיר לי שכל הזמן הזה בעצם לא היינו לבד, "בדיקות שגרתיות, רק לוודא שמצבך עוד יציב."
-
הייתי נלהבת להמשיך לקרוא, רק עוד עמוד או שניים, אבל עיניי מרדו בי והחלו כבר להראות סימני עייפות.
אז סגרתי בזהירות את היומן, העפתי מבט אחרון בכריכתו הצבעונית ודחפתי מתחת לכרית.
לא הרבה מחשבות הציפו אותי, לשם שינוי. רק כמה הרהורים על האחיין-לעתיד, על איך אשרוד את מחר. לא עבר זמן רב עד שמחשבותיי הובילו אותי לעולם מלא חלומות ואני שקעתי בשנת דובים עמוקה.
-
"זה נהדר," טום פלט ללא הקשר למילה שנאמרה בקול אלא למחשבותיו, "כלומר, שיהיה לכם ילד סוף-סוף. זאת תעסוקה טובה, תחליף טוב לכל דבר אחר." לכולם היה ברור ששלב הדיבורים הסתיים, טום לא חשב כך. מסתבר.
"אומר אחד עם ניסיון, כן?" לעג לו ביל.
"הי, אני גידלתי את הבת שלך בדיוק כמוך, אם לא יותר," השיב הבוגר בעוקצנות וחזר להביט בריקנות במסך הטלוויזיה, לא באמת צופה. רק מביט.
"אבל היית צריך את העזרה הזאת כשהייתה קטנה, אני לא יכול להאשים אותך. אמנם עכשיו..." הוא ניסה לרמוז.
"אני עסוק, יש לי עבודה. שירים להקליט. זה שאתה מעדיף לשרוץ בדירה המסריחה שלך כל היום-"
-"בחייך, ביל! לקחת היום יום חופש, לא? למה אני הייתי צריך להוציא אותה מבית הספר? גם לי יש חיים, אתה יודע. אני לא תמיד אוכל לבוא כשהיא תצטרך דמות-אבא בסביבה-"
"היא ילדה גדולה, יש לה את החברים שלה, יש לה אותי, כך שטובות ממך לא נחוצות לנו. וחוץ מזה, הגיע הזמן שהיא תהיה קצת עצמאית!"
"הי, ואו, תירגעו!" גוסטב נעמד והרים את שתי ידיו בכניעה, מנסה להרגיע את האווירה הפתאומית. "בבקשה, תפסיקו עם זה. ואם לא – לפחות תעשו את זה בשקט. הבת שלך-" הוא פנה בעוקצנות לביל, "-צריכה לישון."
הם התמתחו מעט, העבירו בין אחד לשני מבטים רושפים אחרונים ונשענו לאחור בלית ברירה, חוזרים להביט במסך הטלוויזיה. לא לצפות, רק להביט.
לכל אחד מהם היה ברור שיש משהו בדבריו של השני, אבל הוויכוח הזה לא מתכוון להסתיים כאן.
~*~
יצא קצר ו..חסר תועלת. ><
אבל זה מה יש..
אני מקווה להתחיל להתקרב לסוף, הכל כדי לא למרוח את הסיפור יותר ממה שהוא עכשיו, כך שהוא לא יימשך עוד הרבה. 
שיהיה שבוע נפלא, יום שלישי כיפי וחסר גשמים ותעודות טובות [לאלה שלא קיבלו, כמוני. תאחלו בהצלחה.
]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
