אולה (:
הסבר קצר לפני הפרק-
החלק שכתוב באנגלית הוא חלק שכתבתי כדי שיהיה לי יותר נוח לכתוב אחרי זה גם בעברית. הוא כמעט בדיוק אותו דבר כמו הקטע שבא אחריו, כך שמי שאין לה כוח להתבלבל עם האנגלית יכולה לדלג על זה.
מי שאין לה בעיה עם אנגלית, אני אשמח אם תוכלו לתת הערות/הארות, זה חשוב לי. וזה ממש לא קשה, אין לי אנגלית כ'כ טובה ><
תודה 
~*~
פלאשבק
פרק 20;
חודשיים עברו מאז השיחה האחרונה שלי עם דוד טום. זה היה באמצע הלילה, אבא ישן, וברגע שהתעורר וראה אותי בטלפון לא הייתי בטוחה אם זה הראש שלו או הטלפון עצמו שהולך להתפוצץ קודם.
לא העזתי להתקשר יותר. הייתי בטוחה שאם הוא ירצה לדבר איתי, הוא לא יפחד מאבא. הוא מעולם לא פחד ממנו. אבל טעיתי, וככל שעברו הימים כבר הפסקתי לצפות שיחזור, רק נתתי לגעגועים לפעפע בתוכי בשקט, בלי לתת לאף אחד לראות מה קורה לי מבפנים.
בינתיים מצאתי תחליף נחמה בג'יי. הצלחתי, להערכתי, לחדור לראשו יותר מכל אחד אחר, ודווקא זה עשה לי טוב. הוא ואני בילינו את רוב הזמן אחרי בית הספר ביחד בגינה הציבורית מול הבניין בו הוא גר, לרוב על חשבון הזמן הפנוי שעכשיו היה לי היות ולא יהיה לי שיעור גיטרה לשלושת השבועות הבאים לפחות. הופתעתי לגלות באיזו פתיחות הצלחתי לדבר איתו, אחרי שבוע כבר בלי להתבייש, גם אם השיחות שלנו לא גלשו לנושאים אישיים במיוחד. הוא, כמובן, לא נתן לַדבר לקרות. בכל פעם שהרגיש שהשיחה סוטה לכיוון הלא נכון הוא מיהר לשנות נושא, אבל זה פגם שעם הזמן למדתי להתגבר עליו. החלטתי שיבוא יום, והוא ירצה לספר לי את כל מה שעוד לא ידעתי. גם אם זה ייקח ימים, שבועות, שנים. אבל זה יקרה, ובינתיים יש לי זמן לחכות לו.
את אותה מחויבות חשבתי שהוא מרגיש כלפיי. טוב, לא בדיוק מחויבות, אלא יותר הצורך להעביר אחד עם השנייה את הזמן, את הקושי, בידיעה שהקושי לעולם לא יעלם והשיחות המודחקות שמעולם לא נאמרו נמצאות על סף התפוצצות ממש מול הפנים שלי.
הזמן שלנו ביחד בא גם על חשבון הזמן עם חברתי הטובה, בדימוס כפי הנראה, סמנת'ה. לעיתים גם במקום ימים ששרה רצתה שאבלה איתה. התכוונתי להתקשר, לומר שאני מצטערת שאין לי זמן אליהן, ושאני מוכנה לפצות אותן בכל דרך שתעלה בראשן. אבל לא רק שזה היה שקר, אלא שגם לא היה לי האומץ בכלל להרים את השפופרת או לגשת ולדבר איתן.
אז המשכתי להתעלם מהמבטים המיוגעים של שרה בכל בוקר בתחנת האוטובוס, עברתי לשבת קדימה בכיתה עם מגמת המוסיקה, התחמקתי מסאם כשבאה לעיתים רחוקות לחפש אותי בהפסקות. הפחד הכי גדול היה, אני חושבת, שהן לא יקבלו אותי בחזרה. הפחד להיות דחויה, או מושפלת. וזה הפך לעוד נטל בלתי נראה בשיחות שלי ושל ג'יי.
"תגידי, ביילי, את תרצי אולי לבוא לאכול אצלי ארוחת ערב היום? כלומר, עם המשפחה שלי והכל.." הוא שאל באחד מערבי שישי בודדים כשאבא היה מחוץ לעיר בענייני עסקים ואנחנו שוב התמקמנו כל אחר הצהריים בנוחות על נדנדות הילדים.
"אני.. אני לא יודעת, ג'יי.." מלמלתי,
"נו, בחייך, את לא מתביישת. וחוץ מזה, ההורים שלי מתים לראות אותך כבר."
"הם- באמת?" שאלתי ושתי גבותיי קפצו מעלה בפליאה,
"באמת, באמת." הוא ענה בחיוך שבע-רצון וקם בחריקה חלושה מהנדנדה לידי. עיניו היו נעימות למראה, מזמינות במובן מסוים.
"אוקי, אז אני מניחה שזה בסדר." השבתי בחיוך ואז קמתי אחריו ודידיתי אל קומת הכניסה של הבניין מולי. דבר אחד חיובי לפחות יצא לי מזה – ערב שישי אחד לא אצטרך להישאר לבד, ואולי איכשהו ארגיש אווירה משפחתית.
-
He came back in time for dinner, only this time he wasn't actually hungry. This time he truly looked like he was about to grab something in any moment and throw it against the wall. Both of the others were completely nailed to the floor with fear. The small one took her place between the other one's legs, and never came out.
He shut the door close so loudly the whole house trembled. Again with the blue big bottle, he walked slowly closer to them; one step at a time, until he figured that there was no point in trying to ease their anxiety. So he gave up the bottle, which fell down to the floor with a quiet thud, and one moment later he was already beside the two others, struggling to get his daughter out of his wife's hold.
הוא חזר בזמן לארוחת ערב, אלא שהפעם הוא לא באמת היה רעב. הפעם הוא באמת נראה כאילו הוא עומד לתפוס משהו בכל רגע נתון ולהטיח אותו כנגד הקיר. שתי האחרות היו לחלוטין ממוסמרות לרצפה מפחד. הקטנה תפסה את מקומה בין רגליה של השנייה, ולא העזה לצאת.
הוא טרק את הדלת כל-כך החזקה עד שהתחושה הייתה שכל הבית, הלא גדול, רעד תחת רגליהם. שוב עם הבקבוק הגדול הכחול, הוא התהלך באיטיות קרוב יותר אליהן, צעד אחר צעד, עד שהבין שאין כל טעם לנסות להרגיע אותן. אז הוא עזב את הבקבוק, אשר נפל לרצפה בקול עמום שקט, ורגע אחד אחרי כן הוא כבר היה לצידן, מנסה בכל כוחו לשחרר את ביתו מאחיזתה של אשתו.
-
"תקשיב לי, ותקשיב לי עכשיו טוב, תומאס! לא מעניין אותי כמה ניצחונות הרווחת עד היום. אם לא תבין שמקום שני אחד יהרוס את הכל, אני לא יכול לתת לך להיכנס לרכב. זה ברור? או שאתה לוקח את הסיבוב הזה עכשיו, או שאתה תצטרך לברוח מהאנשים שלי עד היום האחרון בחיים האומללים שלך." ההבעה שהייתה על פניו של זה שהחזיק את טום כל כך גבוה בחולצתו הייתה בלתי-ניתנת לקריאה. אטום לגמרי, אפילו לא זעם נראה על פניו. כאילו כל העניין חזר על משהו שקרה בעבר, והוא אומר, או עושה את הכל מתוך שעמום ושעמום בלבד.
"ברור, ברור..." טום ענה באדישות גמורה, סימן לו להוריד אותו לקרקע ונכנס והתיישב מול ההגה, נינוח ולחלוטין לא לחוץ. הוא היה כמעט בטוח שהוא לוקח את הסיבוב הזה בלי בעיה, אחרי שעבר כבר כל-כך הרבה סיבובים בהצלחה יתרה. לחלוטין לא לחוץ, ובכל זאת היה בו שמץ של ספק, אבל זה ספק שאסור היה לו להראות. אחרת, למילותיו של זה שעמד עכשיו ליד חלונו הפתוח ומלמל לעצמו מילים שכלל לא התחברו יחד בראשו של טום, "הוא יצטרך לברוח מהאנשים שלו עד היום האחרון בחייו האומללים."
הוא שם את הקסדה לראשו, דופק עליה פעם אחת לבדיקה שאין בה נזק, והוביל את המכונית לקו הזינוק. לחיצה קצרה על הגז, האור הירוק מהבהב לו מעל הראש, והוא שעט יחד עם המכונית הכסופה קדימה. זה הרגיש כמו לעוף. אין שום דבר שמחזיק אותך לקרקע, אתה לגמרי חופשי לעשות מה שאתה רוצה. אבל הוא לא עף, וכרגע הידיים שלו אחזו חזק עד כאב בהגה ורגלו לחצה את דוושת הגז בזווית של 180 מעלות.לא היה לא הרבה זמן לחשוב על דבר אחר חוץ ממשטח האספלט השחור עליו נסע והדגל המשובץ שמתנופף אי-שם במרחק לא קטן ממנו. משני צדדיו בצבצו כעת חזיתות של המכוניות שהיו מאחוריו; זה הלחיץ אותו אפילו יותר. הוא חייב להגיע ראשון, נמאס לו לחיות בפחד. הוא לא צריך היה לחיות בפחד.
המכונית האדומה מימינו החלה להשיג את הקצב ולהתקדם הלאה ממנו, אבל הוא לא היה מוכן לוותר ללא מאבק. אז הוא הטה את ההגה בתנועה חדה לימין ומחץ את המכונית האדומה לחומת הבטון. עכשיו הסיכויים שלו היו טובים יותר. הוא לא פחד ללכלך את הידיים, ואם היה חייב להוציא את כל המתחרים שלו אחד אחרי השני בכוח, הוא היה מוציא אותם בכוח ויהי מה. הוא לא יאפשר עוד מכה מתחת לחגורה.
טום לחץ שוב על דוושת הגז ובחריקה מצמררת חזר למסלול. הוא עקף חזרה את כל אלו שהספיקו לעבור אותו והשתחל בכבוד שוב במקום השני, מתקרב-מתרחק מזה שלפניו. הוא לא ראה בעיניים, לא הייתה לא אפשרות אחרת. הוא דאג לחיים שלו, לחיים של המשפחה שהייתה לו, ובכל מחיר רצה להחזיר את הכל לאיך שהיה לפני. וכל מחיר זה.. כל מחיר.
טום שלח מבט חטוף במראה כדי לוודא שהמרחק בינו לבין שאר המכוניות גדול מספיק כדי לתת לו די והותר זמן.
זה מספיק, אבל אני אצטרך למהר. הוא חשב.
הוא עקף את הנהג האחרון שהצליח להישאר לפניו, שעט קדימה יותר ויותר ונעצר 20 מטרים ממנו כאשר צידו עמד מנגד לחזית של המכונית השנייה. הוא עשה את זה במחשבה שהאדם שישב מאחורי ההגה השני הוא אדם, שכרגע, היה יותר הגון, יותר אנושי ממנו. בידיעה שיכול להיות שהוא שם בזאת קץ לחייו, אבל קיווה לַהיפך.
ותקוותיו לא נישאו לשווא. הנהג שכעת הלך והתקרב אליו לחץ על הבלמים במבט מלא אימה, מכוניתו בשניות מתרוממת מן הקרקע ומתהפכת מספר פעמים הרחק מטום.
משחק זה משחק, ובמשחקים משחקים מלוכלך. טום הוריד את רגלו מהבלמים והמשיך בכל המהירות לעבר קו הסיום, כשמאחוריו כבר מתחזקים קולות הסירנה של האמבולנסים.
השמחה הגדולה שסבבה אותו כשחצה ראשון את קו הסיום לא שוותה כלום. הוא ראה מאחורי ההמון הצוהל צוות של פרמדיקים קופץ מאמבולנס ובידיהם תיקים גדולים. הוא ראה אותם מורידים אלונקה וזורקים עליה גוף, שלרווחתו של טום עוד היה שלם, וסחבו אותו משם פנימה והלאה לבית חולים. הוא ראה את זה, ולא יכול היה שלא להיזכר בפנים של הבחור המסכן שבמקרה חייו הצטלבו עם החיים האומללים של טום. את עיניו פעורות לרווחה בפחד, את כל הגוף שלו קופא מאחורי ההגה, מלבין.
טום הסב את מבטו מהרכב המתרחק, לא מעוניין לצפות בזה. הוא צריך היה לשמוח, הוא השיג לעצמו עוד מעט זמן. ובאמת, איפשהו שם בפנים, הוא היה מרוצה מעצמו על שהצליח להגיע שוב ראשון. הוא היה גאה שזה אותו אחד שגסס שם על הכביש, ולא הוא בעצמו.
~*~
הסיום קצת מוזר, אבל לא נורא. אני די מרוצה מהפרק הזה.
אשמח אם תגיבו (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
