Tokio Tales - Tommy.

קבלו פרק

חזרה לי קצת ההשראה, ואני חושבת גם על לשנות עיצוב. אז מי ש...במקרה עוד יכנס לפה, ויודע על מעצב/ת טובים, או שהוא מעצב בעצמו, בבקשה שיודיע לי.

תהנו

- - - - - - - - - -

"פלאשבק"

(שיר לפרק)

פרק 21;

השעה כבר התקרבה לאחת בלילה כשאמא של ג'יי עצרה מול הדלת הקדמית שלנו. פתחתי את דלת המכונית ויצאתי, בקושי, אל המדרכה. ג'יי יצא מיד אחריי ורץ לתמוך בי.

"תודה," חייכתי אליו וכרכתי את ידי השמאלית סביב מותניו, הוא הניח את ידו על כתפי. התקדמנו אל הדלת לאט, שוכחים מאמו של ג'יי שעוד הייתה מאחורינו. כשהגענו לשטיחון מול הדלת ג'יי הוריד את ידו מעל כתפי ועצר אותי עם שתי ידיו, מסובב אותי ללא מאמץ כך שכל גופי פנה אליו. הבטנו אחד לשנייה בעיניים, הצלחתי לראות שג'יי מפחד להשאיר אותי פה לבד.

"אני בסדר, אל תדאג," הבטחתי לו.

"אני דואג." הוא עיווה את שפתיו למין חצי-חיוך ומשך אותי קרוב אליו. עיניי מיד נעצמו והרשיתי לעצמי להיצמד אל החזה שלו, מחבקת יותר חזק.

"תודה על הכל," לחשתי אל תוך חולצת הפלנל שלבש, "נתראה מחר, אם כן." התנתקתי ממנו, עוד אוחזת חזק בכתפיו, וחייכתי חיוך אחרון. מבלי להסתכל הושטתי את ידי וגיששתי בתוך התיק אחר המפתחות, וכשמצאתי שנינו פנינו כל אחד לכיוונו.

"נתראה מחר." הוא הסכים איתי וטרק אחריו את הדלת. לא הספקתי לסובב את המנעול והמכונית הכסופה כבר נעלמה מאחורי הפינה.

"אני בבית!" צעקתי משנכנסתי אל הסלון, הדלקתי את האור ותליתי את המפתחות במקומם. אבא היה שרוע על הספה, איבריו פשוקים, ונחר.

"נהדר.." מלמלתי, נאנחתי והתקרבתי אליו. אחרי עשרות ניסיונות כושלים להעיר אותו, התייאשתי וכיסיתי אותו בשמיכה. עליתי בריצה לחדרי, זרקתי את התיק הקטן שהיה לי בפינה ונשכבתי על המיטה באפיסת כוחות. אלוהים עד לכמה שהייתי מותשת מחוסר מעש באותו יום. ומגעגועים, אלוהים, כמה געגועים. הייתי מוכנה לתת את כל ההון שבעולם כדי לקבל את המשפחה שלי חזרה. רגשות האשמה הציפו אותי בכל פעם שחשבתי על המשפחה המדהימה שהייתה לי לפני כמה חודשים, על כמה שהייתי מאושרת עם אבא שלי בבית ודוד שלי במרחק הליכה, עם החברה הכי טובה שלי שכל-כך חסרה לי ברגעים הכי קשים. החור הכל-כך גדול, ושחור, ובלתי מוסבר הזה שנפער בתוך הלב שלי ואף אחד, גם לא ג'יי שנהיה יקר לי יותר מיום ליום, יכול למלא מחדש. נעשיתי... רדומה. אדישה, לאנשים שסבבו אותי ולכל החיים הצבעוניים שהתקדמו בלעדיי. החודשים האחרונים נראו לי כאילו נלקחו מתוך סיוט של אדם זר.

די, צוויתי על עצמי. את בוחשת בזה יותר מדי, יום אחד תקומי עם קמטים.

התהפכתי על בטני באיטיות ושלחתי את ידי להדליק את מנורת הקריאה שמעל דופן המיטה. ברגע שעיניי הסתגלו לאור החדש, שלפתי מתחת לכר את היומן של אמא, כתמיד ממהרת לשחרר את המנעול ולדפדף לעמוד הארון שקראתי. לא העזתי לקפל את הדף כדי להשאיר סימן למקום אליו הגעתי פעם קודמת. היומן הזה נראה לי בעל ערך רב מדי כדי להרוס אותו ככה. אבל זכרתי במדויק תמיד איפה עצרתי, אפילו את המשפט האחרון שקראתי בפעם הקודמת.

אז הפעם, כשפתחתי את היומן בעמוד חדש והבטתי בו, הייתי בטוחה שטעיתי. דפדפתי עמוד אחורה, שניים, שלושה, חמישה עמודים. הכל נראה נורמאלי, ושם גם עצרתי פעם קודמת, את זה זכרתי במפורש. אז משום מה, כנראה, הפעם הראשונה שאמא כתבה מאז התאונה הייתה ארבע שנים לאחר מכן.

"יומן יקר שלי," היא כתבה בכתב המעודן והעט הכחולה שלה,

"מצאתי אותך בין הארגזים היום, נטוש וישן, ואשקר אם אומר שלא התגעגעתי. ויש לנו פער גדול להשלים, ללא ספק..."

-

בפעם האחרונה שראיתי את קאוליץ לא זכרתי מי משניהם זה היה, אבל ידעתי שהמספר והכתובת שלי נמצאים אצלם ושאחד מארבעת המוסקטרים הנקראים 'טוקיו הוטל' יתקשר שבועיים לאחר מכן, בפעם הבאה שהם יהיו בגרמניה. רק כדי "לבדוק מה קורה".

ואכן, במשך כל השבועיים האחרונים עמדתי על המשמר ליד כל טלפון שהיה בהישג יד, בלחץ והתרגשות. מה שגם מקס, מקסים, מקסימיליאן החבר היקר שלי לא עזר המון. דווקא כשהתחלתי להבין שאנחנו כבר לא בכיתה א', הוא שר במחרוזות שירים מעצבנים, בכל פעם אני ומישהו אחד מהלהקה. לפעמים אולי גם שניים מהם, כי אחרי הכל, זה הקטע שלו.

אבל אחרי כל שיחה שעניתי לה בשבועיים האחרונים באכזבה הפסקתי לקוות. אז עכשיו, כשישבתי בחדר השינה הכחול, החדש, ופרקתי את הארגזים האחרונים של ספרים ואלבומים שנשארו מהמעבר, אין ספק שהייתי מופתעת כשהטלפון צלצל ומצידו השני של הקו הזמין אותי קול רך לכוס קפה בקונדיטוריה הקטנה מתחת לבניין המגורים החדש שלי במרכז העיר.

"ביל? מה אתה עושה פה? חשבתי ש... הייתם אמורים לחזור רק עוד יומיים, לא?" שאלתי בפליאה, מתקשה לכווץ את עיניי חזרה למצב הטבעי. כנראה שלא באמת האמנתי שאחד מהם יתקשר עד שהוא באמת עשה את זה.

"שינוי בתכניות," הוא ענה בפשטות, "אז את באה או לא?"

"אמ, אה- כן, אני מניחה שאני יכולה לבוא.. אה.. " העפתי מבט בחדרי המבולגן, "עכשיו."

לקחו לי בדיוק חמש דקות בשביל להתארגן ואחריהן כבר הייתי בתוך חדר המדרגות בדרכי למטה. ליד הדלת, שעון עם רגל אחת על הקיר, שיערו מפוזר על כתפיו בשלמות נוראית וכובע גרב שמכסה מחצית מראשו, חיכה לי ביל. והוא נראה מושלם. אלוהים, כל-כך מושלם. ואני מוכנה להישבע שהוא גבה לפחות בחצי סנטימטר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. או לפחות, זכרתי שראיתי אותו.

ברגע שהגעתי למטה ראשו התרומם בחדות, כאילו הופתע, והוא חייך מן חיוך לחוץ שכזה. כאילו אין לו זמן, והוא לא באמת אמור להיות פה.

ובכל זאת, הוא הושיט לי את ידו במחווה ג'נטלמנית לחלוטין והתקדם אליי צעד-צעד באיטיות.

"שלום לך," אמר.

"הי, אתה," עניתי בחביבות, הנחתי את כף ידי על שלו המושטת ובעדינות לחצתי אותה חזרה למטה. ביל נאנח, אבל לא אמר דבר, ואני הובלתי את הדרך החוצה.

"איך זה שאתה פה לבד?" שאלתי, בערך סקרנית,

"מה...מה זאת אומרת?" הוא שאל חזרה, מעט מבולבל, כשעיניו לא עוזבות לרגע את לבנות המדרכה האפורות.

"התכוונתי, איך זה שלא עקבו אחריך מאות מעריצות ואלפי צלמי פפראצי? זה לא אמור להיות חלק מהג'וב?"

-"אה, כזה לבד. כן, אני לא יודע באתרים של איזו מדינה את חוקרת עלינו, אבל גרמניה כבר לא מאוד מתלהבת מאיתנו. כלומר, כמובן, תמיד יהיו כאן המעריצים, ועוד יש צלמי פפראצי, אבל אני חושב שהם הבינו שאנחנו לא כזו אטרקציה."

גיחכתי, וביל נראה מרוצה מחוש ההומור שלו. "טוב, אז... שאלה אחרת, למה התקשרת?" חייכתי בלבי כששאלתי את השאלה הזו.

"אמרתי שאתקשר, לא? מילה שלי זאת מילה." הוא פתח בפניי את הדלת והפעמון המוזהב צלצל ברכות מעל ראשי כשרגלי דרכה על המרבד הקטן. המקום היה חמים יחסית לקרירות האפרורית ששררה ברחוב והאורות המעומעמים הקנו לפונדק הקטן אווירה ביתית. מה גם שהריחות שבקעו מהמטבח עוררו את האף והדמיון.

בחורה צעירה, נראית אפילו מעט צעירה ממני, נגשה אלינו עם זוג תפריטים והושיבה אותנו מול שולחן לשניים עם נוף להולכים והשבים ברחוב. ביל לא העמיק בתוכן ומיד הזמין לאטה חזק ופרוסת עוגת גבינה. אני לקחתי את הזמן לחשוב.

"לא חשבתי שתבואי." הוא אמר לפתע אחרי שהעמיק בלהביט אל תוך עיניי, "חשבתי שתמצאי תירוץ ולא תרצי לפגוש אותי, את האמת." הוא הסביר.

'אם זה הרושם שהשארתי בפעם הקודמת,' חשבתי, 'כדאי שאהפוך את הפעם לחוויה מתקנת..' –"שמחתי שהתקשרת." הודיתי, וסימנתי בשתי אצבעות לבחורה עם פנקס בהזדמנות הראשונה.

"לאטה חזק ועוגת גבינה." הנחתי את התפריט בין ידיה, והיא חייכה וברחה משם למטבח. ביל חייך בראש מושפל.

"ביל, אל תטעה,"נאנחתי והנחתי את ידיי המשולבות על השולחן, "אני לא אחת המעריצות שלכם ובטח שלא אחת הגרופיות שלכם. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לחבב את מי שאתם מאחורי הקלעים.." ניסיתי לחייך חיוך מעודד, מה שיצא בטח נראה כאילו מהלכות לי נמלים בקיבה.

"אז את בעצם אומרת ש...את מחבבת אותי?" ביל חייך בגאון והרים את סנטרו גבוה למעלה בלחיים סמוקות,

"זאת בסך-הכל פעם שנייה שאנחנו מתראים," התרסתי,

"אז מה? את לא מאמינה באהבה ממבט ראשון?" הוא שאל בטון נעלב והחזיר את ראשו כך שעיניו היו שוב בגובה עיניי. היה בהן ברק, מן ניצוץ תמידי שכזה, שנתן להן חיים.

"לא." עניתי בהחלטיות, "אבל אני פה בשביל להכיר אותך, לא? לך תדע, אולי החלום שלך להתאהב עוד יתגשם בעקבות זה." חרצתי לו לשון, הטבעתי את הכפית המיניאטורית בעוגה ודחפתי לפה בחיוך מאוזן לאוזן.

- - - - - - - - - -

עד הפעם הבאה,

שאני מקווה שתיקח פחות זמן,

תומי.

Michael J. Jackson

1958-2009

R.I.P.

אולה (:

הסבר קצר לפני הפרק-

החלק שכתוב באנגלית הוא חלק שכתבתי כדי שיהיה לי יותר נוח לכתוב אחרי זה גם בעברית. הוא כמעט בדיוק אותו דבר כמו הקטע שבא אחריו, כך שמי שאין לה כוח להתבלבל עם האנגלית יכולה לדלג על זה.

מי שאין לה בעיה עם אנגלית, אני אשמח אם תוכלו לתת הערות/הארות, זה חשוב לי. וזה ממש לא קשה, אין לי אנגלית כ'כ טובה ><

תודה

~*~

פלאשבק

פרק 20;

חודשיים עברו מאז השיחה האחרונה שלי עם דוד טום. זה היה באמצע הלילה, אבא ישן, וברגע שהתעורר וראה אותי בטלפון לא הייתי בטוחה אם זה הראש שלו או הטלפון עצמו שהולך להתפוצץ קודם.

לא העזתי להתקשר יותר. הייתי בטוחה שאם הוא ירצה לדבר איתי, הוא לא יפחד מאבא. הוא מעולם לא פחד ממנו. אבל טעיתי, וככל שעברו הימים כבר הפסקתי לצפות שיחזור, רק נתתי לגעגועים לפעפע בתוכי בשקט, בלי לתת לאף אחד לראות מה קורה לי מבפנים.

 בינתיים מצאתי תחליף נחמה בג'יי. הצלחתי, להערכתי, לחדור לראשו יותר מכל אחד אחר, ודווקא זה עשה לי טוב. הוא ואני בילינו את רוב הזמן אחרי בית הספר ביחד בגינה הציבורית מול הבניין בו הוא גר, לרוב על חשבון הזמן הפנוי שעכשיו היה לי היות ולא יהיה לי שיעור גיטרה לשלושת השבועות הבאים לפחות. הופתעתי לגלות באיזו פתיחות הצלחתי לדבר איתו, אחרי שבוע כבר בלי להתבייש, גם אם השיחות שלנו לא גלשו לנושאים אישיים במיוחד. הוא, כמובן, לא נתן לַדבר לקרות. בכל פעם שהרגיש שהשיחה סוטה לכיוון הלא נכון הוא מיהר לשנות נושא, אבל זה פגם שעם הזמן למדתי להתגבר עליו. החלטתי שיבוא יום, והוא ירצה לספר לי את כל מה שעוד לא ידעתי. גם אם זה ייקח ימים, שבועות, שנים. אבל זה יקרה, ובינתיים יש לי זמן לחכות לו.

 את אותה מחויבות חשבתי שהוא מרגיש כלפיי. טוב, לא בדיוק מחויבות, אלא יותר הצורך להעביר אחד עם השנייה את הזמן, את הקושי, בידיעה שהקושי לעולם לא יעלם והשיחות המודחקות שמעולם לא נאמרו נמצאות על סף התפוצצות ממש מול הפנים שלי.

 הזמן שלנו ביחד בא גם על חשבון הזמן עם חברתי הטובה, בדימוס כפי הנראה, סמנת'ה. לעיתים גם במקום ימים ששרה רצתה שאבלה איתה. התכוונתי להתקשר, לומר שאני מצטערת שאין לי זמן אליהן, ושאני מוכנה לפצות אותן בכל דרך שתעלה בראשן. אבל לא רק שזה היה שקר, אלא שגם לא היה לי האומץ בכלל להרים את השפופרת או לגשת ולדבר איתן.

 אז המשכתי להתעלם מהמבטים המיוגעים של שרה בכל בוקר בתחנת האוטובוס, עברתי לשבת קדימה בכיתה עם מגמת המוסיקה, התחמקתי מסאם כשבאה לעיתים רחוקות לחפש אותי בהפסקות. הפחד הכי גדול היה, אני חושבת, שהן לא יקבלו אותי בחזרה. הפחד להיות דחויה, או מושפלת. וזה הפך לעוד נטל בלתי נראה בשיחות שלי ושל ג'יי.

 "תגידי, ביילי, את תרצי אולי לבוא לאכול אצלי ארוחת ערב היום? כלומר, עם המשפחה שלי והכל.." הוא שאל באחד מערבי שישי בודדים כשאבא היה מחוץ לעיר בענייני עסקים ואנחנו שוב התמקמנו כל אחר הצהריים בנוחות על נדנדות הילדים.

 "אני.. אני לא יודעת, ג'יי.." מלמלתי,

 "נו, בחייך, את לא מתביישת. וחוץ מזה, ההורים שלי מתים לראות אותך כבר."

 "הם- באמת?" שאלתי ושתי גבותיי קפצו מעלה בפליאה,

 "באמת, באמת." הוא ענה בחיוך שבע-רצון וקם בחריקה חלושה מהנדנדה לידי. עיניו היו נעימות למראה, מזמינות במובן מסוים.

 "אוקי, אז אני מניחה שזה בסדר." השבתי בחיוך ואז קמתי אחריו ודידיתי אל קומת הכניסה של הבניין מולי. דבר אחד חיובי לפחות יצא לי מזה – ערב שישי אחד לא אצטרך להישאר לבד, ואולי איכשהו ארגיש אווירה משפחתית.

-

He came back in time for dinner, only this time he wasn't actually hungry. This time he truly looked like he was about to grab something in any moment and throw it against the wall. Both of the others were completely nailed to the floor with fear. The small one took her place between the other one's legs, and never came out.

 He shut the door close so loudly the whole house trembled. Again with the blue big bottle, he walked slowly closer to them; one step at a time, until he figured that there was no point in trying to ease their anxiety. So he gave up the bottle, which fell down to the floor with a quiet thud, and one moment later he was already beside the two others, struggling to get his daughter out of his wife's hold.

הוא חזר בזמן לארוחת ערב, אלא שהפעם הוא לא באמת היה רעב. הפעם הוא באמת נראה כאילו הוא עומד לתפוס משהו בכל רגע נתון ולהטיח אותו כנגד הקיר. שתי האחרות היו לחלוטין ממוסמרות לרצפה מפחד. הקטנה תפסה את מקומה בין רגליה של השנייה, ולא העזה לצאת.

 הוא טרק את הדלת כל-כך החזקה עד שהתחושה הייתה שכל הבית, הלא גדול, רעד תחת רגליהם. שוב עם הבקבוק הגדול הכחול, הוא התהלך באיטיות קרוב יותר אליהן, צעד אחר צעד, עד שהבין שאין כל טעם לנסות להרגיע אותן. אז הוא עזב את הבקבוק, אשר נפל לרצפה בקול עמום שקט, ורגע אחד אחרי כן הוא כבר היה לצידן, מנסה בכל כוחו לשחרר את ביתו מאחיזתה של אשתו.

-

"תקשיב לי, ותקשיב לי עכשיו טוב, תומאס! לא מעניין אותי כמה ניצחונות הרווחת עד היום. אם לא תבין שמקום שני אחד יהרוס את הכל, אני לא יכול לתת לך להיכנס לרכב. זה ברור? או שאתה לוקח את הסיבוב הזה עכשיו, או שאתה תצטרך לברוח מהאנשים שלי עד היום האחרון בחיים האומללים שלך." ההבעה שהייתה על פניו של זה שהחזיק את טום כל כך גבוה בחולצתו הייתה בלתי-ניתנת לקריאה. אטום לגמרי, אפילו לא זעם נראה על פניו. כאילו כל העניין חזר על משהו שקרה בעבר, והוא אומר, או עושה את הכל מתוך שעמום ושעמום בלבד.

 "ברור, ברור..." טום ענה באדישות גמורה, סימן לו להוריד אותו לקרקע ונכנס והתיישב מול ההגה, נינוח ולחלוטין לא לחוץ. הוא היה כמעט בטוח שהוא לוקח את הסיבוב הזה בלי בעיה, אחרי שעבר כבר כל-כך הרבה סיבובים בהצלחה יתרה. לחלוטין לא לחוץ, ובכל זאת היה בו שמץ של ספק, אבל זה ספק שאסור היה לו להראות. אחרת, למילותיו של זה שעמד עכשיו ליד חלונו הפתוח ומלמל לעצמו מילים שכלל לא התחברו יחד בראשו של טום, "הוא יצטרך לברוח מהאנשים שלו עד היום האחרון בחייו האומללים."

 הוא שם את הקסדה לראשו, דופק עליה פעם אחת לבדיקה שאין בה נזק, והוביל את המכונית לקו הזינוק. לחיצה קצרה על הגז, האור הירוק מהבהב לו מעל הראש, והוא שעט יחד עם המכונית הכסופה קדימה. זה הרגיש כמו לעוף. אין שום דבר שמחזיק אותך לקרקע, אתה לגמרי חופשי לעשות מה שאתה רוצה. אבל הוא לא עף, וכרגע הידיים שלו אחזו חזק עד כאב בהגה ורגלו לחצה את דוושת הגז בזווית של 180 מעלות.לא היה לא הרבה זמן לחשוב על דבר אחר חוץ ממשטח האספלט השחור עליו נסע והדגל המשובץ שמתנופף אי-שם במרחק לא קטן ממנו. משני צדדיו בצבצו כעת חזיתות של המכוניות שהיו מאחוריו; זה הלחיץ אותו אפילו יותר. הוא חייב להגיע ראשון, נמאס לו לחיות בפחד. הוא לא צריך היה לחיות בפחד.

 המכונית האדומה מימינו החלה להשיג את הקצב ולהתקדם הלאה ממנו, אבל הוא לא היה מוכן לוותר ללא מאבק. אז הוא הטה את ההגה בתנועה חדה לימין ומחץ את המכונית האדומה לחומת הבטון. עכשיו הסיכויים שלו היו טובים יותר. הוא לא פחד ללכלך את הידיים, ואם היה חייב להוציא את כל המתחרים שלו אחד אחרי השני בכוח, הוא היה מוציא אותם בכוח ויהי מה. הוא לא יאפשר עוד מכה מתחת לחגורה.

 טום לחץ שוב על דוושת הגז ובחריקה מצמררת חזר למסלול. הוא עקף חזרה את כל אלו שהספיקו לעבור אותו והשתחל בכבוד שוב במקום השני, מתקרב-מתרחק מזה שלפניו. הוא לא ראה בעיניים, לא הייתה לא אפשרות אחרת. הוא דאג לחיים שלו, לחיים של המשפחה שהייתה לו, ובכל מחיר רצה להחזיר את הכל לאיך שהיה לפני. וכל מחיר זה.. כל מחיר.

 טום שלח מבט חטוף במראה כדי לוודא שהמרחק בינו לבין שאר המכוניות גדול מספיק כדי לתת לו די והותר זמן.

 זה מספיק, אבל אני אצטרך למהר. הוא חשב.

 הוא עקף את הנהג האחרון שהצליח להישאר לפניו, שעט קדימה יותר ויותר ונעצר 20 מטרים ממנו כאשר צידו עמד מנגד לחזית של המכונית השנייה. הוא עשה את זה במחשבה שהאדם שישב מאחורי ההגה השני הוא אדם, שכרגע, היה יותר הגון, יותר אנושי ממנו. בידיעה שיכול להיות שהוא שם בזאת קץ לחייו, אבל קיווה לַהיפך.

 ותקוותיו לא נישאו לשווא. הנהג שכעת הלך והתקרב אליו לחץ על הבלמים במבט מלא אימה, מכוניתו בשניות מתרוממת מן הקרקע ומתהפכת מספר פעמים הרחק מטום.

משחק זה משחק, ובמשחקים משחקים מלוכלך. טום הוריד את רגלו מהבלמים והמשיך בכל המהירות לעבר קו הסיום, כשמאחוריו כבר מתחזקים קולות הסירנה של האמבולנסים.

 השמחה הגדולה שסבבה אותו כשחצה ראשון את קו הסיום לא שוותה כלום. הוא ראה מאחורי ההמון הצוהל צוות של פרמדיקים קופץ מאמבולנס ובידיהם תיקים גדולים. הוא ראה אותם מורידים אלונקה וזורקים עליה גוף, שלרווחתו של טום עוד היה שלם, וסחבו אותו משם פנימה והלאה לבית חולים. הוא ראה את זה, ולא יכול היה שלא להיזכר בפנים של הבחור המסכן שבמקרה חייו הצטלבו עם החיים האומללים של טום. את עיניו פעורות לרווחה בפחד, את כל הגוף שלו קופא מאחורי ההגה, מלבין.

 טום הסב את מבטו מהרכב המתרחק, לא מעוניין לצפות בזה. הוא צריך היה לשמוח, הוא השיג לעצמו עוד מעט זמן. ובאמת, איפשהו שם בפנים, הוא היה מרוצה מעצמו על שהצליח להגיע שוב ראשון. הוא היה גאה שזה אותו אחד שגסס שם על הכביש, ולא הוא בעצמו.

~*~

הסיום קצת מוזר, אבל לא נורא. אני די מרוצה מהפרק הזה.

אשמח אם תגיבו (: