קבלו פרק
חזרה לי קצת ההשראה, ואני חושבת גם על לשנות עיצוב. אז מי ש...במקרה עוד יכנס לפה, ויודע על מעצב/ת טובים, או שהוא מעצב בעצמו, בבקשה שיודיע לי.
תהנו
- - - - - - - - - -
"פלאשבק"
(שיר לפרק)
פרק 21;
השעה כבר התקרבה לאחת בלילה כשאמא של ג'יי עצרה מול הדלת הקדמית שלנו. פתחתי את דלת המכונית ויצאתי, בקושי, אל המדרכה. ג'יי יצא מיד אחריי ורץ לתמוך בי.
"תודה," חייכתי אליו וכרכתי את ידי השמאלית סביב מותניו, הוא הניח את ידו על כתפי. התקדמנו אל הדלת לאט, שוכחים מאמו של ג'יי שעוד הייתה מאחורינו. כשהגענו לשטיחון מול הדלת ג'יי הוריד את ידו מעל כתפי ועצר אותי עם שתי ידיו, מסובב אותי ללא מאמץ כך שכל גופי פנה אליו. הבטנו אחד לשנייה בעיניים, הצלחתי לראות שג'יי מפחד להשאיר אותי פה לבד.
"אני בסדר, אל תדאג," הבטחתי לו.
"אני דואג." הוא עיווה את שפתיו למין חצי-חיוך ומשך אותי קרוב אליו. עיניי מיד נעצמו והרשיתי לעצמי להיצמד אל החזה שלו, מחבקת יותר חזק.
"תודה על הכל," לחשתי אל תוך חולצת הפלנל שלבש, "נתראה מחר, אם כן." התנתקתי ממנו, עוד אוחזת חזק בכתפיו, וחייכתי חיוך אחרון. מבלי להסתכל הושטתי את ידי וגיששתי בתוך התיק אחר המפתחות, וכשמצאתי שנינו פנינו כל אחד לכיוונו.
"נתראה מחר." הוא הסכים איתי וטרק אחריו את הדלת. לא הספקתי לסובב את המנעול והמכונית הכסופה כבר נעלמה מאחורי הפינה.
"אני בבית!" צעקתי משנכנסתי אל הסלון, הדלקתי את האור ותליתי את המפתחות במקומם. אבא היה שרוע על הספה, איבריו פשוקים, ונחר.
"נהדר.." מלמלתי, נאנחתי והתקרבתי אליו. אחרי עשרות ניסיונות כושלים להעיר אותו, התייאשתי וכיסיתי אותו בשמיכה. עליתי בריצה לחדרי, זרקתי את התיק הקטן שהיה לי בפינה ונשכבתי על המיטה באפיסת כוחות. אלוהים עד לכמה שהייתי מותשת מחוסר מעש באותו יום. ומגעגועים, אלוהים, כמה געגועים. הייתי מוכנה לתת את כל ההון שבעולם כדי לקבל את המשפחה שלי חזרה. רגשות האשמה הציפו אותי בכל פעם שחשבתי על המשפחה המדהימה שהייתה לי לפני כמה חודשים, על כמה שהייתי מאושרת עם אבא שלי בבית ודוד שלי במרחק הליכה, עם החברה הכי טובה שלי שכל-כך חסרה לי ברגעים הכי קשים. החור הכל-כך גדול, ושחור, ובלתי מוסבר הזה שנפער בתוך הלב שלי ואף אחד, גם לא ג'יי שנהיה יקר לי יותר מיום ליום, יכול למלא מחדש. נעשיתי... רדומה. אדישה, לאנשים שסבבו אותי ולכל החיים הצבעוניים שהתקדמו בלעדיי. החודשים האחרונים נראו לי כאילו נלקחו מתוך סיוט של אדם זר.
די, צוויתי על עצמי. את בוחשת בזה יותר מדי, יום אחד תקומי עם קמטים.
התהפכתי על בטני באיטיות ושלחתי את ידי להדליק את מנורת הקריאה שמעל דופן המיטה. ברגע שעיניי הסתגלו לאור החדש, שלפתי מתחת לכר את היומן של אמא, כתמיד ממהרת לשחרר את המנעול ולדפדף לעמוד הארון שקראתי. לא העזתי לקפל את הדף כדי להשאיר סימן למקום אליו הגעתי פעם קודמת. היומן הזה נראה לי בעל ערך רב מדי כדי להרוס אותו ככה. אבל זכרתי במדויק תמיד איפה עצרתי, אפילו את המשפט האחרון שקראתי בפעם הקודמת.
אז הפעם, כשפתחתי את היומן בעמוד חדש והבטתי בו, הייתי בטוחה שטעיתי. דפדפתי עמוד אחורה, שניים, שלושה, חמישה עמודים. הכל נראה נורמאלי, ושם גם עצרתי פעם קודמת, את זה זכרתי במפורש. אז משום מה, כנראה, הפעם הראשונה שאמא כתבה מאז התאונה הייתה ארבע שנים לאחר מכן.
"יומן יקר שלי," היא כתבה בכתב המעודן והעט הכחולה שלה,
"מצאתי אותך בין הארגזים היום, נטוש וישן, ואשקר אם אומר שלא התגעגעתי. ויש לנו פער גדול להשלים, ללא ספק..."
-
בפעם האחרונה שראיתי את קאוליץ לא זכרתי מי משניהם זה היה, אבל ידעתי שהמספר והכתובת שלי נמצאים אצלם ושאחד מארבעת המוסקטרים הנקראים 'טוקיו הוטל' יתקשר שבועיים לאחר מכן, בפעם הבאה שהם יהיו בגרמניה. רק כדי "לבדוק מה קורה".
ואכן, במשך כל השבועיים האחרונים עמדתי על המשמר ליד כל טלפון שהיה בהישג יד, בלחץ והתרגשות. מה שגם מקס, מקסים, מקסימיליאן החבר היקר שלי לא עזר המון. דווקא כשהתחלתי להבין שאנחנו כבר לא בכיתה א', הוא שר במחרוזות שירים מעצבנים, בכל פעם אני ומישהו אחד מהלהקה. לפעמים אולי גם שניים מהם, כי אחרי הכל, זה הקטע שלו.
אבל אחרי כל שיחה שעניתי לה בשבועיים האחרונים באכזבה הפסקתי לקוות. אז עכשיו, כשישבתי בחדר השינה הכחול, החדש, ופרקתי את הארגזים האחרונים של ספרים ואלבומים שנשארו מהמעבר, אין ספק שהייתי מופתעת כשהטלפון צלצל ומצידו השני של הקו הזמין אותי קול רך לכוס קפה בקונדיטוריה הקטנה מתחת לבניין המגורים החדש שלי במרכז העיר.
"ביל? מה אתה עושה פה? חשבתי ש... הייתם אמורים לחזור רק עוד יומיים, לא?" שאלתי בפליאה, מתקשה לכווץ את עיניי חזרה למצב הטבעי. כנראה שלא באמת האמנתי שאחד מהם יתקשר עד שהוא באמת עשה את זה.
"שינוי בתכניות," הוא ענה בפשטות, "אז את באה או לא?"
"אמ, אה- כן, אני מניחה שאני יכולה לבוא.. אה.. " העפתי מבט בחדרי המבולגן, "עכשיו."
לקחו לי בדיוק חמש דקות בשביל להתארגן ואחריהן כבר הייתי בתוך חדר המדרגות בדרכי למטה. ליד הדלת, שעון עם רגל אחת על הקיר, שיערו מפוזר על כתפיו בשלמות נוראית וכובע גרב שמכסה מחצית מראשו, חיכה לי ביל. והוא נראה מושלם. אלוהים, כל-כך מושלם. ואני מוכנה להישבע שהוא גבה לפחות בחצי סנטימטר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. או לפחות, זכרתי שראיתי אותו.
ברגע שהגעתי למטה ראשו התרומם בחדות, כאילו הופתע, והוא חייך מן חיוך לחוץ שכזה. כאילו אין לו זמן, והוא לא באמת אמור להיות פה.
ובכל זאת, הוא הושיט לי את ידו במחווה ג'נטלמנית לחלוטין והתקדם אליי צעד-צעד באיטיות.
"שלום לך," אמר.
"הי, אתה," עניתי בחביבות, הנחתי את כף ידי על שלו המושטת ובעדינות לחצתי אותה חזרה למטה. ביל נאנח, אבל לא אמר דבר, ואני הובלתי את הדרך החוצה.
"איך זה שאתה פה לבד?" שאלתי, בערך סקרנית,
"מה...מה זאת אומרת?" הוא שאל חזרה, מעט מבולבל, כשעיניו לא עוזבות לרגע את לבנות המדרכה האפורות.
"התכוונתי, איך זה שלא עקבו אחריך מאות מעריצות ואלפי צלמי פפראצי? זה לא אמור להיות חלק מהג'וב?"
-"אה, כזה לבד. כן, אני לא יודע באתרים של איזו מדינה את חוקרת עלינו, אבל גרמניה כבר לא מאוד מתלהבת מאיתנו. כלומר, כמובן, תמיד יהיו כאן המעריצים, ועוד יש צלמי פפראצי, אבל אני חושב שהם הבינו שאנחנו לא כזו אטרקציה."
גיחכתי, וביל נראה מרוצה מחוש ההומור שלו. "טוב, אז... שאלה אחרת, למה התקשרת?" חייכתי בלבי כששאלתי את השאלה הזו.
"אמרתי שאתקשר, לא? מילה שלי זאת מילה." הוא פתח בפניי את הדלת והפעמון המוזהב צלצל ברכות מעל ראשי כשרגלי דרכה על המרבד הקטן. המקום היה חמים יחסית לקרירות האפרורית ששררה ברחוב והאורות המעומעמים הקנו לפונדק הקטן אווירה ביתית. מה גם שהריחות שבקעו מהמטבח עוררו את האף והדמיון.
בחורה צעירה, נראית אפילו מעט צעירה ממני, נגשה אלינו עם זוג תפריטים והושיבה אותנו מול שולחן לשניים עם נוף להולכים והשבים ברחוב. ביל לא העמיק בתוכן ומיד הזמין לאטה חזק ופרוסת עוגת גבינה. אני לקחתי את הזמן לחשוב.
"לא חשבתי שתבואי." הוא אמר לפתע אחרי שהעמיק בלהביט אל תוך עיניי, "חשבתי שתמצאי תירוץ ולא תרצי לפגוש אותי, את האמת." הוא הסביר.
'אם זה הרושם שהשארתי בפעם הקודמת,' חשבתי, 'כדאי שאהפוך את הפעם לחוויה מתקנת..' –"שמחתי שהתקשרת." הודיתי, וסימנתי בשתי אצבעות לבחורה עם פנקס בהזדמנות הראשונה.
"לאטה חזק ועוגת גבינה." הנחתי את התפריט בין ידיה, והיא חייכה וברחה משם למטבח. ביל חייך בראש מושפל.
"ביל, אל תטעה,"נאנחתי והנחתי את ידיי המשולבות על השולחן, "אני לא אחת המעריצות שלכם ובטח שלא אחת הגרופיות שלכם. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לחבב את מי שאתם מאחורי הקלעים.." ניסיתי לחייך חיוך מעודד, מה שיצא בטח נראה כאילו מהלכות לי נמלים בקיבה.
"אז את בעצם אומרת ש...את מחבבת אותי?" ביל חייך בגאון והרים את סנטרו גבוה למעלה בלחיים סמוקות,
"זאת בסך-הכל פעם שנייה שאנחנו מתראים," התרסתי,
"אז מה? את לא מאמינה באהבה ממבט ראשון?" הוא שאל בטון נעלב והחזיר את ראשו כך שעיניו היו שוב בגובה עיניי. היה בהן ברק, מן ניצוץ תמידי שכזה, שנתן להן חיים.
"לא." עניתי בהחלטיות, "אבל אני פה בשביל להכיר אותך, לא? לך תדע, אולי החלום שלך להתאהב עוד יתגשם בעקבות זה." חרצתי לו לשון, הטבעתי את הכפית המיניאטורית בעוגה ודחפתי לפה בחיוך מאוזן לאוזן.
- - - - - - - - - -
עד הפעם הבאה,
שאני מקווה שתיקח פחות זמן,
תומי.
Michael J. Jackson
1958-2009
R.I.P.