היי אנשים (:
איך עובר סוף השבוע?
אז ככה, אני עובדת על הפרק הזה כבר משעה עשר בבוקר, כלומר - שבע שעות כמעט.
אני מקווה שתעריכו אותו, כי לדעתי אי אפשר לכתוב אותו טוב יותר.
פרק שכולו פלאשבקים. 
~*~
פלאשבק
מהפרקים הקודמים:
ביילי מתקבלת למגמת המוסיקה בהנהגתו של ג'יי ונפגעת
מחוסר-הפרגון של חברתה סאמי.
גוסטב מגיע לבקר את התאומים בהמבורג ומתווכח עם ביל על לונה.
טום נכנס לצרות עם עסקי המירוצים שלו אבל מצליח להתחמק מזה.
גיאורג וליסה מודיעים שליסה בהיריון.
-
פרק 16;
עליתי לחדרי בסוף היום מאושרת פי שלוש משקמתי בבוקר.
החלפתי את הסריג והג'ינס לחליפת פיג'מה צמרירית ונשכבתי במיטה עם חיוך מאוזן לאוזן. הדלקתי את מנורת הלילה שלי והוצאתי מתחת לכרית את היומן של אמא. פתחתי אותו בסימון שהשארתי מהקריאה הקודמת.
"יום שבת, ה-19 לאפריל 2003. זה היום של התחרות!" נזכרתי. הצמדתי את האצבע לעט הכחולה ועקבתי אחריה עם עיניי.
"רבתי עם אמא," היא כתבה, "היא ראתה אותי במדי הרכיבה כשחזרתי אתמול מאוחר הביתה מהאימון...."
אחרי שאמרתי לה שיצאתי ללמוד עם מקס.
היא אמרה שהיא כועסת רק כי דאגה לי וביקשה שאפסיק ללכת לשיעורים מאחורי גבה. היא בכלל
לא יודעת שיש לי היום תחרות.
יש לי תחושה שקצת פגעתי בה כשצעקתי עליה –"את סמרטוט חסר אונים רק בגלל שזה מה שנוח לך להיות." האמת היא שבעצם ממש ראיתי את הדמעות מציפות את העיניים הכחולות שלה. אבל אני לא מצטערת.
אז נעלתי את עצמי בחדרי במעלה המדרגות וחיכיתי עד שזרם הדמעות ישכך ואוכל לחשוב בצלילות.
הפלאפון שלי צלצל. הרמתי אותו ביד רועדת משולחן הכתיבה שלי, מושכת את עצמי עוד קצת עם כל צעד שלקחתי, והבטתי בצג. "מקס" היה כתוב באותיות גדולות, שחורות.
'כאילו שאני באמת צריכה לשמוע את מה שיש לו להגיד עכשיו..' חשבתי וכיביתי את הפלאפון, חושבת כמה כועס מקס המסכן יהיה אם אבריז לו.
במחשבה שאני לא מתכננת להתחרות למחרת, גררתי את עצמי אל המיטה ואילצתי את עצמי להירדם.
לא לקח זמן רב עד שרשרוש מוכר על החלון הקים אותי שנית מהמיטה. הסטתי את הוילון ופתחתי את החלון הרעוע, מזמינה רוח פרצים להקפיא את פניי, והבטתי למטה אל מקס שעמד מתחת לחלון המטבח עם מאגר של אבנים בחולצתו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" נלחצתי מיד, אבל לא הייתי אמיצה מספיק בשביל לצעוק.
"היית אמורה להיות אצלי לפני חצי שעה! את לא עונה לטלפונים, קרה משהו?" הייתי צריכה לנחש שניתוק שיחת טלפון אחת לא הייתה מונעת ממקס למצוא את הבעיה שבדבר.
"אני לא אבוא היום, גם לא מחר. ואני גם לא מתכוונת להתחרות." הבהרתי לו והשענתי את מרפקי על אדן החלון,
"מה? למה?" הוא שאל בפליאה,
"כי פשוט לא, אוקי?" התעצבנתי מעט, "יצא לי החשק.." הוספתי בלחישה ומשכתי באפי בניסיון להסתיר את כל המסכנות שנזלה ממני.
"חכי פה, אני כבר עולה." הוא אמר ונעלם מתחת למרפסת.
"כאילו שבאמת יש לי לאן ללכת." דממתי.
סגרתי את החלון בטריקה שכמעט פירקה אותו לחלוטין ואת התריסים סגרתי עד שהחדר היה אפל מספיק כדי שמקס לא יצליח לראות אותי כשיכנס אלא אם כן באמת יחפש.
"תודה מיס גרין," שמעתי בבירור לפני שקול השחיקה של נעליו של מקס הדהד במוחי, הדלת נפתחה.
"מיס? אל תגזים.." גערתי בו.
עיניו נפערו מיד כשסגר את הדלת והוא שלח את ידיו לפניו כדי לגשש את דרכו עד אליי, "הנה את." הוא אמר ותפס את רגלי ואז, באנחה כבדה של שחרור, זחל ונשען כנגד הקיר בצמוד אליי.
השקט והחשכה שהיו בחדר הספיקו כדי ליצור אשליה של חדר ריק מבחוץ, אבל מבפנים הייתה תחושה שרק דרשה מאחד מאיתנו לומר משהו, רק כדי שלא יהיה שקט מדי.
"אז..." פתחתי בחוסר עניין ובהיתי באפלה ובמה שנראה, כביכול, כמו מתלה הקולבים שלי שעל הקיר. עכשיו הוא היה בסך-הכל פיסת עץ תלויה על מסמרים.
"את רוצה להתחיל לדבר, או שאני אצטרך להוציא את זה ממך בכוח?" מקס שאל בחביבות,
"איזה כוח?" גיחכתי, "תכריח אותי ללבוש את הגופיות הנשיות שלך?"
"זה לא מצחיק!" הוא רטן.
"טוב, אז רבתי קצת עם אמא.. זה הכל. רואה? שום דבר רציני." נוכחתי לדעת שלא נולדתי לשקר כבר מזמן, ובכל זאת לא היססתי לעשות זאת ולהישמע לגמרי לא משכנעת.
"את צוחקת, נכון?" הוא אמר בעוקצניות, "מזה את כל-כך מתרגשת, ריב קטן עם אמא שלך? אפשר לחשוב שזו הפעם הראשונה שהתווכחתן-"
-"זה לא היה וויכוח," קטעתי אותו, "זה היה ריב, רציני מאוד. היא ביקשה שאפסיק לרכב, אני קראתי לה סמרטוט."
"אוקי, מצטער, אני חוזר בי. את צריכה לגמרי להתרגש מזה. מה לעזאזל חשבת לעצמך?!" מקס נזף בי,
"נו, זה היה להט של רגע.. והי, באיזה צד אתה חושב שאתה?" הפניתי אליו אצבע מזהירה, שוכחת לרגע שהוא לא יכול לראות אותה במילא, ואז הנמכתי אותה והרגשתי את אוזניי בוערות.
"צודקת." ראיתי את צלליתו, בקושי רב, מהנהנת. "ובכל זאת, מה חשבת לעצמך? את מתחרה מחר, אם היא לא תיתן לך לצאת לא רק שתפסידי את המקום שלך, אלא גם המאמן רייכטר יאבד את המתמודדת היחידה שהוא שולח השנה. נכון שזה יאכל אותך מבפנים?"
"אני שונאת אותך." סיננתי אליו מבין לסתותיי שהפעילו יותר ויותר כוח אחת על השנייה עד שיכולתי להישבע שאחת משיניי כמעט נתלשה ועפה ממקומה.
"בחייך, ריבים עם אמא שלך מעולם לא מנעו ממך ללכת לשיעור רכיבה בכל זאת. הפעם זה יותר חשוב, אני בטוח שהיא תבין." מקס ניסה לעודד אותי.
"תחשבי על זה, ואנחנו ניפגש כבר מחר." הוא קם על שתי רגליו והשתחל דרך החריץ הדק שיצר בדלת כשנכנס.
"להתראות מיס גרין, היה נחמד לראות אותך."
-"גם אותך מקס, תמסור דרישת שלום חמה לאמא ואבא." אמי ברכה אותו חזרה וקול של צרור מפתחות סימן לי שהוא כבר לא בבית.
התרוממתי על רגליי באיטיות שלא הייתה מביכה שום צב והתקדמתי רועדת אל חדר האמבטיה הצמוד לחדר שלי. לא טרחתי כלל להסתכל בבבואתי בהנחה שאת המראה יכולתי לנחש לבד, רק שטפתי את פניי ואספתי מחדש את שיערי לפקעת מוזהבת.
שאפתי כמות נכבדת של חמצן ומילאתי בו את ריאותיי. ריבים עם אמא שלך מעולם לא מנעו ממך ללכת לשיעור רכיבה - המאמן רייכטר יאבד את המתמודדת היחידה שהוא שולח השנה.
קולו של מקס הדהד במוחי, ואיפה שהוא בפנים הייתי בטוחה שהוא צודק.
טמנתי את פניי במגבת הפנים הרכה וירדתי בלב מלא במורד המדרגות, מודעת למה שאני מתכוונת לעשות ומסדרת את המשפטים מילה-מילה בראשי.
כשנכנסתי לפינת האוכל אמי ישבה, שפופה, ליד השולחן כשכוס חמה של קפה מהבּיל בין שתי ידיה. היא לא שמעה שנכנסתי ולכן גם לא הסתובבה להביט בי.
התיישבתי על הכיסא לידה ברגליים משׂוכלות ואת ידיי אחזתי אחת בשנייה מתוחות לפנים.
"אני אפסיק לרכב," אמרתי לה והשפלתי את ראשי.
"סליחה?" היא נראתה מופתעת מעט, אולי כלל לא קשובה,
"אמרתי שבסדר, אני מסכימה להפסיק עם הרכיבה." חזרתי שנית,
"אבל?"
"אין אבל. זהו, אמרתי את זה. עכשיו ממשיכים הלאה."
"טוב מאוד." היא הביטה בי בעיני הטורקיז העצובות שלה וחייכה בגאון.
כמעט וקניתי את השקר של עצמי, וטוב שכך. עכשיו משהייתי משוכנעת שאמי חושבת שהפסקתי לרכב, יהיה לי הרבה יותר רגוע ובטוח לחזור לאורווה ולקחת את ג'וני לתחרות.
סיכמתי את השיחה מלאת התוכן בדפיקה חלושה על השולחן עם ידי הקמוצה לאגרוף ועליתי בחזרה לחדר.
'אף אחד לא צריך לדעת בכלל שהתכוונתי לא ללכת.' חשבתי לעצמי בהקלה. הייתי בטוחה שהכל הולך להסתדר בדיוק כמו שאני רוצה.
-
למחרת בבוקר, כשהתארגנתי לבית הספר, אמי עוד הייתה שקועה עמוק בשנתה.
ארזתי תיק ללימודים עם מעט הספרים שיכולתי להרשות לעצמי לסחוב בלי שהמורות ישימו לב שחסר לי ציוד, אוכל ובקבוק מים שיספיק לי עד הערב, ותיק נוסף עם הבגדים, הנעליים וקסדת הרכיבה שלי.
ההתרגשות בעבעה בי עוד מהרגע שפקחתי את עיניי.
ירדתי למטבח וכשראיתי שנשארו לי כמה דקות עד שאצטרך לצאת לכיוון תחנת האוטובוס, הנחתי את התיקים בצד ולקחתי דף ועט מאחת המגירות.
'אמא,
אני לא אחזור היום לפני שמונה בערב.
אני מסיימת ללמוד ובארבע אני ומקס נוסעים עם אדון רייכטר ללייפציג לתחרות הרכיבה הארצית.
היא מתחילה בחמש וחצי, למקרה שתתענייני.
מצטערת ששיקרתי לך, אני מקווה שתביני עד כמה זה חשוב לי.
אוהבת,
לונה.'
חתמתי את המכתב והנחתי אותו במקום שהייתי בטוחה שהיא תשים לב אליו – ליד ארון התרופות בשירותי האורחים בקומה הראשונה.
שלחתי מבט מיואש אחרון לכיוון חדר השינה שלה ויצאתי בשקט מהבית, נועלת אותה בפנים.
-
הלימודים הסתיימו מהר משצפיתי והשעה ארבע הלכה וקרבה יותר ויותר.
אני ומקס נפגשנו במסדרון אחרי שיעור ביולוגיה שלי וטריגונומטריה שלו, וביחד חכינו למאמן וג'וני על הספסלים בקפיטריה.
לא עבר זמן רב עד שטנדר לבן ועגלה גדולה עצרו בפתח בית הספר בחריקה ואדון רייכטר קפץ החוצה והזמין אותנו להיכנס למכונית.
הוא נראה נרגש אפילו יותר ממני, ילדה קטנה ורועדת במדיה השחורים בדרך לטורניר הגרמני הארצי לנוער ברכיבה על סוסים.
הוא סיפר על הפעם האחרונה בה שלח מתמודד לתחרות בסדר גודל כזה, לפני ארבע שנים. אותו מתמודד, כך אמר, זכה במקום החמישי מתוך עשרים.
מתוך פחד שהמאמן רייכטר יצפה ממני למקום גבוה יותר, עלו בי חששות ורגשות החרטה יחד עם הרצון להסתובב ולחזור הביתה לאמא. ידעתי שכבר אין דרך חזרה מפה, והתחלתי להכין את עצמי נפשית למה שמחכה לי בלב-ליבה של העיר לייפציג.
-
השעה הייתה כמעט שש ואף אחד מהרוכבים עוד לא ביצע את התרגיל שלו. מסיבה מסוימת שלא הייתה ברורה לאיש, התחרות התעכבה בכמעט חצי שעה – כלומר, אני אאחר הביתה בכמעט חצי שעה, וזה רק בינתיים.
מקס עזר לי ככל שיכל להתגבר על הפחדים ביציאה למגרש החולי שחיכה לי בחוץ ואחרי שהניח שהייתי מוכנה מספיק הוא יצא מחדר ההלבשה ותפס את מקומו בשורה הראשונה על הטריבונות.
סוף-סוף, אחד מצוות השופטים הודיע במיקרופון שהמתחרה הראשון עומד לצאת ולעשות את מה שהוא צריך לעשות.
אני הייתי מספר ארבע ברשימת המתמודדים. דקה אחרי דקה, ביצוע אחרי ביצוע, ישבתי עם המאמן שלי ליד ג'וני באזור המכלאות, הברשתי את פרוותו והנחתי את הסרט האדום על צווארו.
"מתחרה מספר ארבע, נא להתכונן." הכריז השופט.
"זאת אני," קמתי ברעד ועליתי על גבו של ג'וני. לאחר בדיקה אחרונה שלח אותי המאמן והצליף באחוריו של הסוס, "תני את כל מה שאת יכולה!" הוא צעק לי מרחוק.
הולכתי את ג'וני במעגלים ליד שער העץ הגדול שעליו שלט "הכניסה למתחרים ולמאמניהם בלבד". מזל באמת.
על פנינו חלף, כאילו משום מקום, קשיש עם משקפי שמש כהים ובידו האחת רצועת הצוואר של כלב רועים גדול. חששתי לרגע שהכלב ישתולל ואני אאבד שליטה על ג'וני, אך לפני שזה קרה אותו זקן כבר הספיק להתרחק. הוא נראה לי מעט חשוד.
'עיוור בטח,' חשבתי לעצמי ומשכתי בכתפיי.
"המתמודדת הבאה בתור – לונה גרין וג'וני, מספר ארבע!" הכרוז הודיע והשער נפתח בפניי. מולי יצאה המתחרה שלפניי, שנראתה מותשת ומאוד לא מרוצה. היא חייכה אליי בנימוס ואני חזרה אליה, ואז יצאנו אני וג'וני בראש מורם אל הרחבה החולית. את פעימות ליבי המתחזקות הצלחתי לשמוע גם בלי שאטמתי את אוזניי.
תפסנו את עמדת הפתיחה שלנו מול רף הקפיצה הראשון, וברגע שהייתי מוכנה יצאנו לדרך;
הקפיצה הראשונה עברה יחסית בסדר, בשביל הקפיצה הראשונה. השנייה כבר הייתה קלה יותר ועברה חלק, וכך גם השלישית והרביעית.
אחרי שפרסותיו של ג'וני נחתו בשלום על האדמה אחרי הקפיצה החמישית הגיע תורן של הקפיצות הגבוהות יותר. ג'וני רץ בקלילות ודילג בלי בעיה מעל הרף הגבוה. לאט-לאט כל דאגותיי נעלמו ושקעתי עמוק בקול נקישות פרסותיו של ג'וני ובמשב הרוח על פניי עם כל קפיצה.
נשענתי קדימה וכך עברנו יחד גם את הרף השביעי. אחריו הרף עלה עוד מעט, ומוט הקפיצה מיקם אותנו בדיוק לפני הזרקור המכוון לקהל. חיפשתי בעיניי את מקס, ובמקומו מאתי מישהו אחר.
אמי היקרה והחולנית ישבה במרחק שני מטרים בודדים מהגדר ונופפה אליי לשלום. כמות האושר שהציפה אותי בו-ברגע בלתי ניתנת לתיאור, היא סוף-סוף באה לראות אותי רוכבת, באה לראות אותי מנצחת.
הבטתי בחיוך וברוב טיפשותי, כשאני אמורה לאחוז חזק ולהישען קדימה, הרמתי יד ונופפתי לה חזרה.
פתאום התפרץ לרחבה אותו כלב רועים של הקשיש העיוור ורץ בין רגליו ג'וני. הוא נבהל כל-כך שכשחזרתי לעצמי פשוט לא הצלחתי להחזיר אותו לשליטתי.
"שמישהו יעשה משהו!" קול נשי צרח, ידעתי שזאת הייתה אמא שלי.
רגליו הקדמיות של ג'וני התרוממו גבוה באוויר, מעט גבוה מדי משיכול היה להחזיק, והוא נפל על גבו, נפל עליי.
~*~
פיו, זה היה ארוך. :|
פרק של שניים וחצי עמודים בוורד, אני מבקשת הערכה XD
מקווה שאהבתן 
ודבר אחרון..
לפני שני פוסטים העבירו לי את השרביט, ומרוב שמיהרתי פעם קודמת קצת שכחתי מזה.. ^^"
דיאנה העבירה לי את השרביט לפרויקט "מה שבע?"
כללי הפרויקט:
1. לתת קישור למי שהפנה אתכם.
2. לציין 7 דברים שקוראי הבלוג לא יודעים עליכם.
3. לתת 7 קישורים לבלוגים אחרים.
4. להודיע ל-7 הבלוגרים/ות על הקישור שעשיתם אליהם ע"י תגובה בבלוג שלהם,
5. לכתוב פוסט בנושא ולציין בו את הכללים הנ"ל אצלכם
7 דברים, הא?
-ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה ה'
-נולדתי וגדלתי באילת עד גיל 9
-הייתי שנתיים בחוג סטפס, שנה בג'אז ושלוש במחול פולקלורי [מודרני]
-יש לי שתי אחיות קטנות, אחת משני ההורים ואחת רק של אבא.
-אני מנגנת על פסנתר כבר 3 וחצי שנים ועל גיטרה כמעט 3 חודשים.
-כשהייתי בכיתה ג' עשו לי מבחן לרמת ה-IQ וגילו שאני מחוננת.
-יש לי דרכון גרמני [יאיי D:].
מי שממש מתעקשת וממש רוצה יכולה לכתוב שהעברתי לה את השרביט 
שיהיה שבוע מעולה ורגוע לכולם 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
