אוי, חתיך. 3>
טוב, שוב, מצטערת על העיכוב. שלחתי הודעה למנויים עם הסיבה והבטחתי שאעלה עוד היום פרק,
והנה, פרק 
תהנו 
"פלאשבק"
פרק 14;
אורות אדומים של זריחה יצרו פסים בהירים על פניהם של טום ומקס שישבו מולי. עוד מעט בוקר.
לונה חזרה עם כוס גבוהה ובתוכה נוזל צמיגי, אדום שמריח כמו זפת. היא הניחה אותו על השולחן כך שהסתיר בדיוק את פניי, ובלי לומר מילה, אפילו בלי להכריח אותי לשתות, התיישבה לידי.
הבטתי בה בבלבול והתיישרתי על כיסאי. טום משך בכתפיו וגוסטב וגיאורג השמיעה נחרה קולנית.
"אני לא מתכוונת להכריח אותך, קאוליץ, אני לא זו שאצטרך להתמודד איתך אחר כך." לונה אמרה בפשטות וחייכה חיוך קליל. בלעתי גוש רוק כבד ושלחתי יד אל הכוס המצחינה.
הרמתי אותה אל פי, סתמתי עם שתי אצבעות את האף ועם קצה הלשון רק ליקקתי את הזכוכית.
"איייכס!" מיד הנְחתִּי את הכוס על השולחן וכל תכולתה השפריצה לכל עבר והכתימה את החלון.
"בחייך, אחי, זה לא יכול להיות כזה נורא. הנה, אם אני אשתה קצת לפניך, אתה תגמור את השאר?" טום שאל ואני הנהנתי, מבריש את הלשון על חולצתי בגועל.
"אלוהים, זה פשוט דוחה! מאיפה השגת את הדבר הזה, מהרפת?!" טום, בדיוק כמוני, הטיח את הכוס בשולחן.
הפעם בקושי נשאר משהו בכוס. לפתי אותה שוב בין שתי ידיי וקירבתי אותה אל פי. סתמתי את האף, ובכל האומץ שהיה לי שתיתי הכל.
"רואה? זה לא היה נורא כל-כך." לונה אמרה בקול מעודד וחיוך רחב ותמים על פניה.
החזרתי לה את אותו חיוך, "בואי ותצילי אותי - אני לא יכול להמשיך בלעדייך" אני אומר לה כשידיי פרושות לצדדים וכולנו צוחקים, רק היא מסמיקה ומשפילה את ראשה.
אני מבין שאמרתי מילה לא במקום, מכחכח קלות בגרוני ומתיישר אל גב הכיסא.
-
"תודה, ביל, זה היה נהדר." הלנה וביל עמדו בחדר העורך והאזינו לשיר הנקי. בלי אפקטים, בלי קולות רקע – רק שניהם והגיטרה, ותוצאות שמעידות על הכל. "נשמור את זה בצד, לעת עתה, עד שנחליט מה לעשות עם זה." היא חייכה ברכות, התעטפה בז'קט העור הכהה שלה ופנתה אל חדר הכניסה,
"אז נתראה מחר, ביל?" היא שאלה,
"האמת ש.." הוא התקדם אליה ופתח בפניה את הדלת, "האמת היא שאני חושב לקחת יום חופש, ברשותך. להיות קצת עם הבת שלי."
"טוב," הלנה נראתה מופתעת במקצת, "אז אני מניחה שנתראה בעוד יומיים." היא חייכה, נעמדה על השטיח הבלוי על המדרגה הראשונה בפתח הבית, נופפה לו לשלום וסגרה אחריה את הדלת.
הכיס של ביל רטט. הוא שלף מתוכו את הפלאפון שלו והביט בצג –'גוסטב מתקשר אליך'. הוא לחץ על המקש הירוק והצמיד את המכשיר לאוזנו.
"הלו?"
-"בילי!" קולו הצוהל של גוסטב צעק מתוך רעשים צורמים, "מה שלומך, אחי? איפה אתה?" הוא שאל,
"אני בסטודיו," ביל ענה, והרחיק מעט את המכשיר מאוזנו, "אתה נוסע לאן שהוא?" הוא שאל כשהבין שגוסטב נמצא בתוך מכונית נוסעת,
"האמת היא שכן. איפה אתה עכשיו?"
-"בסטודיו, למה?"
"חכה שם עוד כמה דקות, אני בדרך אליך." גוסטב אמר, וניתק.
-
"היי סאמי," פגשתי אותה על חומת האבן מחוץ לכיתתה, יושבת בתנוחה מוזרה ומכינה שיעורים. "נחשי מי הצטרפה למגמת מוסיקה!" צוויתי בהתרגשות וכדי להסב את תשומת ליבה אפילו יותר גם סגרתי את המחברת על ידה.
היא הביטה בי במין הלם, ואז, כאילו הייתי בלתי נראית, היא פתחה שוב את המחברת וחזרה לכתוב.
"נו, בחייך, למה את לא יכולה לשמוח בשבילי?" היא נאנחה ושוב סגרה את ספריה, והפעם גם הכניסה אותם לתיקה. היא קמה, השחילה את ידיה בכתפיות התיק ונעמדה לידי כשהיא משלבת את ידי בידה ומובילה אותי ליציאה מהבניין, "ה..בחור הזה, ג'יי," היא פתחה ובדיוק באותו הרגע נפתחה דלת וג'יי יצא מאחוריה. הוא חלף על פנינו בהליכה מסוגננת ואני צפיתי בו עד שיצא מטווח ראייתי.
"כן, הוא," היא המשיכה, "הוא הסיבה היחידה שחשבת על להצטרף לחבורת המפסידנים האלו מלכתחילה."
"אז מה? זה רע?" שאלתי בתמימות והיא עצרה אותי, מחזקת את אחיזתה בידי כאילו מפחדת שאברח.
"אין לך מושג עד כמה." היא הביטה בי בעיניים גדולות ואחזה עם שתי ידיה בכתפיי. המבט שהחזרתי לה התחיל להכאיב עד שלבסוף הסטתי את עיניי ממנה.
"חשבתי שתשמחי בשבילי." יריתי לעברה בעוקצנות והתנערתי מידיה, "חשבתי שאת חברה שלי, חשבתי שתשמחי בשבילי."
-"את מייאשת, ביילס." המשפט הזה הספיק לי בכדי להתמלא במספיק כעס, להשתחרר ממנה לגמרי ולרוץ את כל הדרך עם רגלי הצולעת אל הצד השני והנידח של מתחמי בית הספר, ליפול על קיר טיח, לקבור את פניי בין ידיי ולמרר בבכי.
-
שלוש דפיקות בדלת הכניסה גרמו לביל לאבד את עצמו לרגע ולמחוק בטעות את אחד הקבצים במחשב. 'לא נורא, נתקן את זה אחר-כך' הוא חשב, וקם אל הדלת.
הידית הסתובבה ואל החדר נכנס ברוח וצלצולים גוסטב, כשבידו זר ורדים לבן ובקבוק יין משובח, "מי אתה חושב שאני, אמא שלך?" ביל נטל מידיו את המתנות בצחוק מתגלגל והניח אותן על השולחן.
"מצטער.. אתה יודע שאני לא הכי טוב בכל שנוגע לדברים הקיטצ'ים האלה.." גוסטב גירד בעורפו במבוכה.
"תודה בכל אופן. עכשיו יש לי יין להביא לארוחת ערב." ביל הודה בגיחוך והתיישב מול קיר הזכוכית האטום מעל ללוח העריכה. "דיברת עם טום? הוא ישמח לדעת שהגעת," הוא שאל,
"כן, האמת היא שכן." גוסטב ענה והתמתח. פניו עטו הבעה אטומה, "הוא אסף אותי אתמול משדה התעופה, היו לו כמה עניינים לסדר הבוקר."
-"טוב, כבר התחלתי לדאוג.." ביל קם ונאנח, "אבל הוא ילד גדול, הוא יכול לדאוג לעצמו."
הוא התקדם אל גוסטב, עקף אותו והוביל אותו אל הסטודיו הישן שלהם, "הוא נשאר בדיוק כמו שהיה באלבום האחרון שלנו." ביל אמר והתיישב על השרפרף המרופד,
"אני מתגעגע לתקופה הזאת. הבטחנו שנחזור להקליט ביחד אחרי שהכול יירגע, ביל, עברו חמש-עשרה שנה כמעט," גוסטב התיישב מאחורי מערכת התופים המאובקת, נשף עליה והעביר את ידו על כתובת הכסף המנצנצת –"Tokio Hotel"
"זה לא נכון," ביל סטר אותו והשפיל את ראשו כך שכל הפוני השחור המבריק שלו נפל והסתיר את עיניו, "לא עברה דקה."
האמת היא שכבר אין לי מושג למה הקוראים, אם נשארו קוראים, מצפים.
אני פשוט כותבת.
והעלילה כתובה לי בראש, אני פשוט חוסכת בזמן מול המחשב וכותבת רק כשמתאפשר לי..
אני מקווה שאהבתם, בכל מקרה.
חנוכה שמח לכולם! 
מרי כריסטמס לחוגגים, ושנה טובה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
