הלו שוב (:
חזרתי אתמול מטיול שנתי, היה ממש חרא. [לא לגמרי, נו, אבל סתמי לחלוטין..]
והאמת היא שאת רוב השבוע שלי השקעתי בגיטרה והפסנתר.
אני מתה מפחדת שההורים שלי יגידו לי שהם מפסיקים לשלם כי אני לא משקיעה. |:
נהה, אבל זה סיפור ארוך ולגמרי לא קשור לפה.. 
אז הייתה לי היום מוזה מטורפת וסיימתי את הפרק שהתחלתי ביום שני שעבר ><
אני עכשיו אתחיל את הפרק הבא כדי שייקח לי פחות זמן לסיים אותו, וכדי שהמוזה לא תיעלם לי 
אז חלאס חפירות.
אנג'וי ;
~*~
פלאשבק
מהפרקים הקודמים:
לונה נוסעת לתחרות ועוברת תאונה שמובילה אותה,
פצועה ומורדמת, לבית החולים. את ג'וני, הסוס שלה,
מרדימים באופן זמני.
ביל וטום מתווכחים.
פרק 18;
הבוקר שלמחרת עבר ולא הורגש.
לא שמתי לב מה עשיתי, מה הזזתי על השידה ולא זכרתי אם צחצחתי שיניים או אפילו לבשתי את החולצה בכיוון הנכון.
עברתי על פני אבא באדישות כשלקחתי לי את הטוסט שהכין לי ולא טרחתי לענות כשפנה אליי בברכת "בוקר טוב" חמימה כמו תמיד.
יצאתי מהבית בתקווה שכל מה שהייתי צריכה להיום נמצא בתיק שעל גבי, גם את הגיטרה שכחתי לקחת.
לא הגבתי כששרה קמה לקראתי בתחנת האוטובוס, אבל מזווית עיני כן הצלחתי לראות שהיא העדיפה לא לחקור ולעזוב אותי לבדי. עיניי גם לא נכוו לנוכח אור השמש הבוהק, לא היה לי כוח להוריד מעליי את השכבות החמות.
את הכל עשיתי, ולא עשיתי, במחשבה שהיום בבית הספר אני אצטרך שוב לעמוד במבוכה מול הילדים של מגמת המוזיקה בדיוק כשהגרון שלי מתייבש והפה שוכח מה להגיד, במחשבה שסמנת'ה לא תהיה שם לפני שאעשה זאת כדי להגיד לי שאני גדולה והם מתים לאחת כמוני איתם.
לי בעצמי לא היה לגמרי ברור למה כעסתי עליה כל-כך מלכתחילה, זעם של רגע, ניחשתי. אבל היה לי מובן מאליו כבר מהרגע בו פניתי אליה אתמול בבית הספר שמשהו לא בסדר, שהיא לא מרוצה.
דלת האוטובוס נפתחה ואני הייתי הראשונה שרגלה דרכה על מרצפות שביל הכניסה לבית הספר.
דידיתי בכבדות לכיתה, הנחתי את התיק בארונית – לא לפני שהוצאתי מתוכו את הספרים לשעתיים הראשונות – והתיישבתי בכיסא המרוחק שלי עד שנשמע הצלצול.
היום, לשם שינוי, במקום שרה תפס לאונרד אומץ והתיישב בכיסא לידי. חייכתי אליו באדיבות בלי להוציא מילה מהפה בדיוק רגע לפני שהמורה להיסטוריה נכנסה לכיתה.
השעתיים הראשונות עברו מהר, השלישית והרביעית אפילו יותר. לקראת היציאה לקפיטריה אנדי מצא אותי בפתח הכיתה ושאל אם אני מתכוונת להגיע לחזרה היום, בסוף הלימודים במקלט של בית הספר היסודי הצמוד לבית הספר שלנו.
"מזל ששאלת, כמעט שכחתי," עניתי בסהרוריות, "בטח, אני אבוא. רוצה ללכת איתי לקפיטריה?" קצת חברה לא תזיק.
הוא חייך וענה מייד בחיוב, "אני אשמח!" הוא התלהב.
הלכנו בשתיקה מעיקה אל הצד השני של המבנה ונעצרנו ליד הדלת, שם כנראה התור העמוס של הקפיטריה הסתיים.
לקחנו כל אחד מגש, עליו סכום וצלחת. אנדי הערים על צלחתו הרים וגבעות של צ'יפס ושניצלים ולרגע חשדתי שהוא מתכנן להבריח כמויות של אוכל ולתרום הכל לחסרי בית בגן הציבורי או דברים בסגנון, אבל התברר לי שהוא באמת התכוון לאכול את הכל.
אני רק הנחתי על המגש בקבוק קטן של מיץ תפוזים ומעט סלט ירוק, שגם ככה לא התכוונתי לאכול. התיישבנו בשולחן הכי גדול, שעמד הכי במרכז, והיה הכי עמוס. אותו שולחן שישבתי בו אתמול.
אנדי הצליח לפנות לי מקום בין שתי בנות שלא זיהיתי, והוא התיישב בפינה שמולי. הוא חייך באדיבות, ובאותה מהירות מפתיעה כמו תמיד הצליח להשתלב בשיחה הסוערת שהתנהלה בין המי ומו שישבו רחוק משנינו.
הרגשתי לבד ולא בנוח לשבת איתם, הרגשתי לא שייכת. לא התעמקתי בכל המשפטים שחלפו לידי כמו משב רוח מציק, התעסקתי בעצמי, במחשבות שלי ובחתיכות התפוז שבבקבוק.
עד שלחריץ בין עוד שני ילדים שלא זיהיתי השתחל עם המגש שלו ג'יי, בשקט, בלי שאיש מלבדי ישים לב.
הוא הביט מעל השולחן בחיוך עדין, לא מופתע מחוסר תשומת הלב המופגנת שזכה לה. קצות שפתיי התעגלו לחיוך מזערי, כמעט בלתי נראה, ואז, לגמרי במפתיע, הוא חייך אליי חזרה.
-
"שתיים, שלוש ו..." במהלך כל החזרה לא נתנו לי לגעת בגיטרות של חדר המוסיקה אפילו לא פעם אחת. כל שעשיתי במשך שעה שלמה היה לשבת ולהביט בעיניים גדולות באלה שעמדו, שם למעלה, על הבמה הגדולה, וניגנו. גם להביע את דעתי לא יכולתי.
הם ביצעו את אותו שיר שביצעו כמעט בכל טקס; ג'יי היה על הגיטרה, אנדי עם האקוסטית, שמיניסטית גבוהה ורזה כמו מקל, שלא הצלחתי לשייך את שמה לפניה, נגנה בפסנתר השחור המבריק שניצב דומם בפינת החדר, והילדה עם הקוקיות הסגולות, רייצ'ל, לפי מה שהצלחתי להבין – שם מתאים לטיפוס כמוה – עם הקול האגרסיבי ועם זאת מאוד עמוק שלה, אחזה בשתי ידיה במעמד המיקרופון.
זה היה השיר האחרון שהזמן הותיר להם לנגן לפני שהאוטובוסים האחרונים יעזבו את בית הספר, וברגע שהוא נגמר, כשאני הצטרפתי למקהלת מחיאות הכפיים מהצד, יצאנו בעדר מהחדר הקטן. המורה נעל אחרינו את דלת הפלדה הלבנה בזמן שהרוב נהרו לכיוון חניית האוטובוסים.
אני התקדמתי להצטרף אליהם כשפתאום, ממש משום מקום, לפתו את מפרק ידי שלוש אצבעות גסות, מחוספסות, ובאחיזה שהצליחה לגרום לעורי לצרוב נעצרתי מלהמשיך בעקבות השאר.
"הי רייצ', תתקדמי. אני אשיג אותך עוד מעט." הרגשתי את היד שאחזה בי מרפה מעט ואת הגוף מתקרב. מימיני עברה רייצ'ל – אדומה מתמיד, כמעט רצה.
כשסירבתי להביט לאחור, אל ג'יי, שעמד מטר מאחוריי, הוא פלט אנחה ושחרר את ידי לגמרי מאחיזתו. היא הטלטלה לצד גופי עד שעור הברווז התפשט לאורכה ונאלצתי לקפל את זרועותיי על החזה כדי להסתיר אותו.
"חזרה טובה הייתה היום, את לא חושבת?" הוא שאל, מביט רחוק הרבה יותר משבנייני בית הספר אפשרו לו.
"א-אני... כלומר, לא בדיוק הצלחתי להשתלב, אבל-"
-"ובכל זאת?" הוא שאל שנית, לא מסיר את מבטו מהאופק, מחייך חיוך מנומס שבקושי הגיע לעיניו.
"היה טוב, אני מניחה." ניסיתי לרצות אותו, כנראה שהצליח לי. ג'יי תמיד היה מרוצה כשהחמיאו לו, גם אם מתוך כפיה. הוא הביט בי הפעם, עיניו מוארות מהחיוך שחשף שורה של שיניים צחורות.
חייכתי חזרה במבוכה, אוזניי מתלהטות מהסומק שצבע אותן. "אז מה דעתך," ג'יי פתח אחרי שגם המורה עקף אותנו בדרך לחניה, "עכשיו כשאנחנו רואים אחד את השנייה יותר, שנסתובב קצת ביחד?"
הו, אלוהים. תחושת היציבות ברגע נעלמה מרגליי והקרקע המוצקה התמוססה מתחתיי. הרגשתי בעננים, גבוה מכדי להאמין למה ששמעתי. אבל לא הרשיתי לעצמי לקחת סיכון, לשאול מה אמר ולצאת מטומטמת. אז הסכמתי, בלי להסס לרגע. "ברור!"
חששתי שנימת ההתלהבות בקולי בלטה מדי, הסמקתי.
חיוכו התרחב והתפרש על פניו כשעיניו חזרו לחפש את הלא-נודע באופק. תהיתי על מה הוא חושב באותו רגע, אבל מבטו לא הסגיר אותו ועיניו לא שידרו שום הבעה שהצלחתי לקרוא.
נאנחתי בשקט, שואפת ונושפת חמצן רק כדי לוודא שאני עוד יכולה לעשות זאת, הקפצתי את התיק על גבי כך שהיה יותר נוח לסחוב את המשקל הכבד על הגב.
אולי מישהו סיפר לו, חשבתי, אולי מישהו – בדיוק כמו לאונרד ואנדי – עשה אחד ועוד אחד והבין את הקשר ביני לבין טום קאוליץ הגדול, סיפר לג'יי ורק בגלל זה הוא הציע לי לבלות איתו יחד. אבל לא, ג'יי הוא בחור טוב מדי בשביל לעשות מעשה כזה שפל, הייתי בטוחה בכך. הוא כנראה צריך חידוש לחבורת הזמר הקטנה שלו, הרי שמתי לב כמה בודד הוא נראה באחד הבקרים האחרונים. כן, זאת הסיבה.
וחוץ מזה, מה היה כל-כך מיוחד בדוד טום שגרם לכל-כך הרבה רעש? אז הוא גיטריסט, סיפור גדול. אז הייתה לו להקה אחת המצליחות בעולם בזמנו, אפשר לחשוב. אז מיליוני בנות מכל העולם היו עושות הכל רק כדי שיירק לכיוונן, שיהיה.
הוא תמיד יהיה דוד טום בשבילי.
המשכתי בניסיונות השכנוע העצמי כל הדרך לאוטובוס - שחיכה מאחורי שערי בית הספר – בשתיקה חיצונית וסערת רגשות ומחשבות שהתחוללה בתוכי. לרגע אפילו שכחתי שג'יי עוד הולך לידי, בשקט מוחלט, והרגשתי קצת אשמה על שלא שיתפתי אותו או התחלתי שיחת חולין לא מזיקה.
נפרדנו בלחיצת יד, משונה למדי אם תשאלו אותי, ואני עליתי לאוטובוס שלי.
דרך השמשה הקדמית הצלחתי לראות את רייצ'ל יושבת על אחד הספסלים ומחכה לג'יי, שלא איחר להגיע אליה ולאחוז בידה לאורך המרחק-של-מטר-וחצי בין הספסל לאוטובוס שלהם.
כשהגעתי הביתה הייתי מופתעת לגלות שאני לא לבד.
אבא נשאר בבית, והיה בטוח לחלוטין שאמר לי בבוקר משהו על כך אבל אני לא שמעתי. אני התעקשתי שהוא דיבר לעצמו, בלב, ושאני במקרה לא קוראת מחשבות.
"מה את אומרת שנבלה היום קצת ביחד?" הוא קיפל את רגליו תחתיו כשהתיישב על הספה והחווה לי בידו לשבת לידו.
"ואו, אני ממש מבוקשת, מה?" שאלתי בנימה סרקסטית והשלכתי את רגליי על פינת השולחן, טפחתי בקול על בטני המקרקרת. "עזוב," נאנחתי כשאבא הביט בי בסימן שאלה.
"האמת היא שטום הבטיח לי שיעור גיטרה היום אחר הצהריים, אז אני לא בטוחה שזה זמן טוב. אבל אם יישאר זמן אחר-כך, נלך לקניון?" הצעתי, בחיוך מעודד כשראיתי איך נפלו פניו עם מילותיי,
"א-אני חושבת.. שאני אוכל לדחות את זה, אם תרצה," ניסיתי להעלות רעיון שישפר את הרגשתו, אבל זה לא נראה מועיל במיוחד.
"ביילי, בובה שלי," הוא פתח בקול רועד אך לא גמגם לרגע. הרגשתי שאת מה שהוא התכוון לומר לי הוא רצה לדחות כמה שאפשר, "טום.. דוד טום עזב את העיר לתקופה, אנחנו לא נראה אותו בזמן הקרוב." הטון הזה, בקול שלו, ששנאתי כל-כך והכרתי כל-כך מקרוב, זה שהתריע לי בכל פעם שמשהו היה לא בסדר. הפעם הטון הזה בלט וצרם מתמיד. לעזאזל, גם כן שיעור גיטרה.
~*~
אני מאוד מקווה שזה לא קצר כמו שנדמה לי. 
בכל אופן, מקווה שאהבתן יקירותיי,
ולא שכחתי גם להגיד לכן תודה על התגובות הנפלאות שלכן. תודה, תודה, תודה. אלפי תודות לא יספיקו.
התדירות בבלוג כל-כך נמוכה שאפילו את המעט הזה אני מופתעת לקבל.
ואגב תדירות, אני באמת מצטערת.. לאחרונה אין לי הרבה זמן למחשב אבל אני משתדלת כמה שאני יכולה לכתוב.
תקופה יבשה, אין מה לעשות, כל אחד עובר את זה. ואני שמחה שאתן נשארות לעקוב בכל מצב.
אז גם את זה לא הספקתי להגיד - Happy Valentines Day! [לא משנה שכבר עבר.. חח..]
ושיהיה לכן סופשבוע מהנה ושבוע חדש, חורפי וקצר. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלו צ'יקאס. (:
