Tokio Tales - Tommy.

כמה זמן כבר עבר מהפרק האחרון? שלושה שבועות?

קצת יותר..

מצטערת על העיכוב, אם הסליחה שלי עוזרת. אני מאמינה שלא.

תכל'ס, בשבוע האחרון הבנתי שאין לי שום סיבה להצטער על זה שיש לי חיים מחוץ לבלוג הזה.

וקצת נמאס לי ממנו, האמת, וחשבתי לעצמי יותר מפעם אחת שכבר לא שווה להחזיק אותו,

אבל אז אמרתי לעצמי שסביר להניח שיחד עם הבלוג שלי גם הכתיבה שלי תלך לעולמה. כי בעצם,

הבלוג הוא הדבר היחיד פה שדוחף אותי להמשיך לכתוב.

לא אתן, הקוראות הנחמדות שלי, לא המחסור בתגובות ולא הרצון להעלות את הבלוג ל"פעילים" או כל דבר אחר..

[סליחה, בנות, זה לא אישי. זאת האמת.]

אני כותבת בשביל עצמי, כי זה כיף, ולכל הרוחות, אני באמת לא מבינה למה אני צריכה להסביר את עצמי מולכן שוב ושוב.

טוב, אני לא צריכה. אבל אני מרגישה אשמה על זה שאין פרק, וזה פשוט טיפשי.

אני אעלה לבלוג הזה פרק רק כשאני אהיה בטוחה שהוא גמור, ורק אחרי שאכתוב אותו מכל הלב אחרת הוא ייכתב מתוך אילוץ, ולא משנה כמה זמן זה ייקח - בסוף הוא יעלה.

אחרי הכל, בלוג הזה הוא סתם פאקינג טיוטה. אני לא חייבת הסברים לאף אחד ולא מעלה בשביל אף אחד את הטיוטות שלי.

אז אם אתן נהנות לקרוא פה - תחכו לפרק, ותגיבו את דעתכן כשהוא עולה, או שאל תגיבו ואל תצפו שהפרק הבא יגיע תוך פחות משבועיים. ולא, אלו לא תנאים ולא דרישות, זאת סביבת העבודה שלי וזאת הצורה שבה אני מקבלת מוטיבציה כדי לכתוב.

כי בלי מוטיבציה מצד הקוראים שלי אני צריכה לגרום לעצמי לכתוב לבד, ותאמינו לי שזה לא כיף. אני יודעת ומכירה וחווה על בשרי את הרגשה של חוסר מוזה ולא מצפה מאלו שאף פעם לא כתבו להבין את זה, אבל פשוט... לא לצפות להרבה.

דבר נוסף-

החודש האחרון, כמו שאמרתי כבר לכמה בנות כשדיברתי איתן, ואני מצטטת- "היה מרדף אחרי הזמן".

היו לי 2 ערבי מגמות, אין סוף חזרות למופע שהיה ביום חמישי בערב והמון, המון חומר שהייתי צריכה להשלים בגללן.

חוץ מאלה, היו לי 5 מבחנים ובחנים עם אחוז גדול בשבועיים האחרונים, שזה ערימות של חומר, שלא נדבר על מבחן נוסף שיש לי מחר, כך שבכלל הזמן הפנוי שלי היה סתום מפה ועד להודעה חדשה.

אז את השבועיים וחצי של פסח אני לוקחת לעצמי כדי להירגע, לבלות עם המשפחה והחברות, ובעיקר להתנתק מהלימודים. אז לא לצפות לפרק.

אל תחשבו, בבקשה, שאני מצפה לרחמים על המחסור בזמן שיש לי, להפך - אני נהנית להיות עסוקה. בכל אופן, אם למישהי יש משהו לומר על כל מה שנכתב פה, להוסיף, להעיר, להאיר - אני תמיד מוכנה לשמוע. ותאמינו לי, אני מאוד נחמדה..

אבל את התגובות לפוסט הזה אני חוסמת, אז את כל מה שיש לכן לומר תשלחו למייל או למסן. [שנמצאים ברשימות בצד ימין]

זה הכל.

וואו, כמה טוב לפרוק לפעמים XD

נתראה בפרק הבא...

 [קרדיט ליעל המדהימה על החתימה ]

הלו צ'יקאס (:

הצלחתי לאגור את כל המוזה בשביל לכתוב את הפרק המקסים הזה! [בעיניי, כן? הצניעות שופעת..]

אז אין לי הרבה על מה לחפור היום ואני מניחה שגם ככה אף אחד לא קורא את הטרום-פרקים שלי, אז יאללה, אנג'וי;

~*~

פלאשבק

בפרקים הקודמים:

ביל וטום מתווכחים,

ביילי הולכת לחזרה הראשונה שלה עם

המגמה ומצליחה להתקרב לג'יי.

כשהיא חוזרת הביתה היא מגלה שדודה עזב.

-

פרק 19;

אנחנו לא נראה אותו בזמן הקרוב. המילים הדהדו והבהבו במוחי כמו הסירנות והצ'קלאקות של ניידות המשטרה. משהו היה לא נכון בצירוף המילים האלה יחד עם השם של הדוד שלי.

"מה זאת אומרת 'אנחנו לא נראה אותו הזמן הקרוב'? אז את מי נראה, את בודהה?" שאלתי בסרקסטיות, מעט מעוצבנת וחסרת סבלנות לשיחות טיפשיות וחסרות תכלית מהסוג הזה.

"את יודעת בדיוק למה אני מתכוון, ביילי." אבא ענה, גם כן עם שמץ של כעס בקולו, "אין היום שיעור גיטרה, לא יהיה לשלושת השבועות הבאים לפחות. בזה נגמר הסיפור." הוא קם על רגליו, עיניו הבזיקו לרגע ואז כבה בהן כל אור שעוד נותר. הוא התהלך אל המטבח, מחוץ לשדה ראייתי, ושמעתי אותו נשען בחריקה על אחד מכיסאות הבר הגבוהים.

לאן, לכל הרוחות, טום כבר יכול לעזוב? גוסטב נמצא בעיר, הבית שלו ריק; גיאורג וליסה... הוא לא ירגיש בנוח להישאר אצלם עם כל הדביקות החדשה של ההיריון; ויש לו אותנו, המשפחה היציבה היחידה שיש לו -  אני ואבא שלי, אחיו התאום – ומסיבה מסוימת פשוט לא הצלחתי להבין לאן ולמה ברח.

"מה קרה?" שאלתי בקול רגוע יותר, כמעט בלחישה - שכן לא רציתי שקולי ייסדק באמצע – וקמתי אחריו למטבח. הוא לא הרים את ראשו כשנכנסתי, בין אם לא שמע או אם לא רצה שאראה את פניו.

"לא קרה כלום." אבא הרים אליי את ראשו וחייך אליי בעגמומיות, "שזה לא יטריד את הראש היפה שלך." איכשהו, למרות החיוך המנחם, הטון האכזרי, הטון המתריע לא נעלם, ואני לא הצלחתי שלא להטריד את הראש היפה שלי בכך.

-

"לעזאזל איתך, ביל!" טום שחרר אל האוויר צעקה מלווה באנחת רווחה, במובן מסוים, ומתח יד אחת אל מאחורי המשענת של כסא הנוסע. הוא לחץ על כפתור ההפעלה של הרדיו והגדיר תחנה אקראית, לא באמת מקשיב למוסיקה – רק יוצר קצת רעש מסביב כדי שיהיה לו קצת יותר קשה לשמוע את עצמו חושב.

מחוץ לחלונות כל שאפשר היה לראות הוא טשטוש אפור-ירוק של השיחים והשדות לצידי הכביש שנעלמו מהמהירות המסחררת שבה שעטה המכונים על כבישי הפרברים.

הוא כעס על ביל. זעם על שהיה אנוכי כל-כך, על שהכיר אותו טוב כל-כך – טוב יותר מכולם – כדי לדעת שהוא לא ישנה את דעתו ויהי מה. על שציפה מביל להתנהג כך.

השמש האדומה הגדולה מאחורי הירוק האין-סופי גרמה לקו האופק לזהור בגווני אש, לטשטש את קצותיו של הכביש שלא נגמר. הוא נשרף תחת צמיגיה הרותחים של המכונית בקור שבחוץ.

לא קרה כלום, טום חשוב לעצמו. זה בסך הכל וויכוח. זה יעבור לו, לא קרה כלום. הוא ניסה ככל יכולתו לא להיזכר בהבעת הפנים האטומה של ביל, היחידה שלו שהצליח לזכור.

"לעזאזל עם הכל. הוא בחיים לא ישתנה, הייתי צריך לדעת. אותו עקשן, אותו דרמה-קווין."

-

הוא צעק עליי. חזק.

הרגשתי את הגרון שלו נכרך כאילו היה בתוכי.

הפעם הצעקות היו מתוך כעס, כעס אמיתי, כעס טהור. הוא באמת, באמת התכוון לכל מילה שאמר. הצלחתי לראות זאת דרך העיניים הכמעט-שחורות שלו.

"אתה תקשיב לי עכשיו! תפתח את האוזניים ותקשיב, לעזאזל!" לא משנה כמה ביקשתי, כמה התחננתי שיפסיק לצעוק וייתן לי להסביר – הוא לא נכנע. ביל, זה ביל. "אני אוהב אותה, אתה מבין את זה? את מבין את זה, שבעיניי, למילה אהבה כן יש משמעות? משהו מזה מצליח להיכנס לך לראש?!"

אני מוכן להישבע שמעולם לא ראיתי אותו כל-כך כועס ופגוע. גם לא אחרי החברה הראשונה שגנבתי לו. אבל הי, לא גנבתי לו את לונה. לא הייתי מעז, שלא לדבר על העובדה שהיא דחתה אותי בכל פעם שניסיתי בסך-הכל לתת לה חיבוק. למה, לכל הרוחות, זו הייתה אשמתי שבדיוק ברגע הלא נכון היא החליטה לתת לי להתקרב?

"אתה... אתה לא יודע על מה אתה מדבר. תן לי להסביר ביל, בבקשה, אין לך מושג כמה אתה טועה." המשכתי להתחנן, תחנוני שווא, והוא מטבעו – המשיך להביט בי באותן עיניים אכולות תיעוב ולהבות של שנאה, לאטום את עצמו מפניי כאילו מעולם לא הכיר אותי. כאילו... כאילו מעולם לא היה אחי התאום.

"פשוט תלך." הפעם הוא לחש. הוא נתמך באחד הכיסאות כדי לעמוד, ראיתי שהוא בזבז עליי הרבה כוחות. אבל זה לא שינה דבר, בכל זאת הייתי חייב להוכיח לו כמה הוא טועה. כמה שאני אוהב אותו, ושאף פעם, אי-פעם לא הייתי מוכן לבגוד באמון שלו.

לקחתי שני צעדים קדימה והושטתי לו את ידי, והוא ללא היסוס דחה אותה. פתחתי את פי כדי לדבר, כדי לומר משהו –ולו הקצר ביותר- שיחלץ אותי מהמצב המסריח הזה.

"לא הבנת? לך! תעוף מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר! אני שונא אותך!" אני מוכן להישבע ששמעתי את שלושת המילים האחרונות לא פחות ממיליון פעמים, אבל הפעם זה נשמע.. אמיתי יותר.

חזרתי צעד אחד אחורה, מניד בראשי, לא מאמין. "אז זה מה שיהרוס אותנו? בחורה? בחיי ביל, ציפיתי ממך ליותר. קצת יותר... אמון." כבר הספקתי להגיע עד לדלת. לא היה לי מושג לאן אני מתכוון ללכת, לא היה לי מושג מה אני אעשה כשאלך. ובכל זאת, הנחתי את חמשת אצבעותיי הארוכות על הידית והתכוננתי לצאת מהבית, במחשבה שלא אחזור אליו לתמיד.

"אז אמ... להתראות, אח קטן." הרמתי את כף ידי המשוחררת בתנועה מבוישת שהתיימרה להיות מחוות פרידה מנומסת, יצאתי אל הרחוב המעונן וסגרתי אחריי את הדלת בדממה מוחלטת.

לקחתי נשימה עמוקה, ויצאתי בצעד נועז לקראת חיים חדשים.

-

להיזכר בעבר מעולם לא עשה לו טוב. החשכה כבר ירדה, כל שהסגיר עכשיו את המהירות הייתה הרוח שהכתה בשמשה הקדמית והפריעה לכמעט-שלווה שררה בתוך המכונית. נמאס לו לנסות לשכנע את ביל, והיה לו ברור שאלא אם הוא יצליח להעלות את רוחה של לונה שתכניס בו קצת היגיון, הבחור יישאר עקשן כמו תמיד.

הכעס והזיכרונות לא יכלו להוביל אותו לדרך שונה מזו שהתקדם בה – על הכביש הפתוח הוא כבר היה. כל מה שצריך מעבר לזה נמצא במרחק לא גדול. הפורקן שלו התגשם מול עיניו בצורת קו הסיום. אותו אחד, לבוש בגדים שחורים ומרכיב משקפי שמש לאור הירח, ישוב בתוך מכונית פאר אדומה ורק מחכה לטום עם המזוודה ביד שיבוא ויעבור ראשון. פעם אחת, ראשון.

הוא סובב את ההגה בכזאת חדות עד שאפילו מבעד לחלונות האטומים חריקת הצמיגים על האספלט הרטוב נשמעה. הוא התכוון לחזור. הוא התכוון לחזור לדירה הישנה, לאחיו התאום שאהב, לעמוד מולו ולעמוד על שלו. אבל כל שהצליח לחזור אליו היה התמכרות ישנה שהתגשמה מול עיניו בצורת קו סיום ומזוודה אחת שחורה ומסכנה.

~*~

אז הממ... יצא יחסית קצר,

אבל אני אישית מאוד אהבתי את הפרק.

אשמח לקבל דעות (:

המשך שבוע נפלא וחג שמח 3>

~תומי.