מותק והעיר הגדולה

הכל כשורה

רק מכשול 

קטן זמני 

לא החיים עצמם 

ירידה שאחרי עליה

ואולי אני כבר בעליה, בגלל זה זה קשה, אחרי עליה באה הפסגה

לנוח, לשאוף אוויר

להירגע 

עכשיו קשה, מחניק, מעיק

אבל עוד רגע יגיע רגע חדש טוב יותר

יהיה בסדר 

רק להאמין 

לשמוח ולהודות על מה שכן קיים 

אפילו דברים קטנים 

עבודה ואוטו

אוכל טעים

מייל נחמד

שמניחים לי לנפשי

שחיה 

יוגה 

כלבות,

טיול ערב

צריכה למצוא פינה חדשה בשבילי

יש רשימת טלפונים

עשיתי אחד

כמעט לא נשמתי

לא התאים

לא מצליחה להביא את עצמי להרים את הטלפון הבא 

טבעת חונקת לופתת את החזה

גוש בגרון

___________________________________________

אני אוהבת את הפינה הנוכחית שלי, שלנו

שבחרנו לנו יחד

רק לפני מספר חודשים

וסידרתי אותה באהבה

ותליתי ערסלים

וחשבתי שנאהב בה 

שזו התחלה חדשה לנו

אני אוהבת להיכנס הביתה ולראות את הכלבות מכשכשות אלי

ולשמוע את הרוח נושבת בסוכת הגפן הקטנה

מרגישה קצת מגורשת מפינת העדן הקטנה שלי

ונכון שהציע שהוא יעזוב

אבל חוששת מכך שהבית יהיה גדול וקר ומנוכר

וארגיש בו קטנה 

ובודדה

חרטה

סופש עם הרבה תוכניות - אם אתכנן ואעשה ואסמן וי אולי אחזיר את השליטה שאבדה לי בחיי

אשיב וודאות כלשהי

במקום כל התוכניות הרבות שרועה מעורערה על הספה

בטלוויזיה דלוקה

מול המחשב

מקיפה עצמי במסכים

תחושה קשה של 

אי וודאות

אי משמעות

חרטה ואשמה

ורצון להחזיר הכל לקדמותו עכשיו מיד

גוש ענק בגרון ומעל הלב, וכשאני מנסה להקשיח זה ממש כמו לכווץ את הבטן ולהרגיש אותה נכנסת פנימה, ככה הלב מתכווץ מנסה לשמור על עצמו

דמעות משתחררות

מחפשת משהו להאחז בו

והולכת אל הכוכבים 

קוראת בלי סוף הורסקופים, יומי, שבועי, שנתי, חודשי, לאהבה ולאכזבה

ומתבאסת מהמילים הכתובות 

ומכיוון שאין משהו אחר להאמין ולהחזיק בו נשארת עם המילים המעורפלות שמאפשרות להשליך עליהן כל מחשבה

בחוץ אפור וגשם

בפנים שחור ודמעות

איך מתרוממים מפה? ולאן? 

איך לומדים את מ שאמור להילמד?

ולמה זה לא נלמד מוקדם יותר?

ניאו