מותק והעיר הגדולה

צריכה למצוא פינה חדשה בשבילי

יש רשימת טלפונים

עשיתי אחד

כמעט לא נשמתי

לא התאים

לא מצליחה להביא את עצמי להרים את הטלפון הבא 

טבעת חונקת לופתת את החזה

גוש בגרון

___________________________________________

אני אוהבת את הפינה הנוכחית שלי, שלנו

שבחרנו לנו יחד

רק לפני מספר חודשים

וסידרתי אותה באהבה

ותליתי ערסלים

וחשבתי שנאהב בה 

שזו התחלה חדשה לנו

אני אוהבת להיכנס הביתה ולראות את הכלבות מכשכשות אלי

ולשמוע את הרוח נושבת בסוכת הגפן הקטנה

מרגישה קצת מגורשת מפינת העדן הקטנה שלי

ונכון שהציע שהוא יעזוב

אבל חוששת מכך שהבית יהיה גדול וקר ומנוכר

וארגיש בו קטנה 

ובודדה

חרטה

אחרי חמש שנים, לפרק את מה שנשזר

מסתובבת בבית, 

הלב מתכווץ, צריך להחליט ולמצוא מקום ולשנות 

מנסה לבחון מה שלי ומה שלו?

ומשמעות הפרידה מתגלה בכל פרט קטן בחיים

של מי הספה?

והסירים?

איך להעביר את החשבונות בלי לבכות לבחורה בטלפון?

למי יש כוח לחפש עכשיו מקום חדש?

ואיפה?

הכל פתוח - פתוח מדי

וגיל 35 פה על שלל משמעויותיו

והחשבונאות במחשבות

מה הספקתי עד עכשיו ומה לא?

והאם חמשת השנים הללו שוות

ומפחדת לומר לעצמי את התשובה

ואולי מוקדם למסקנות

עכשיו רק צריך למצוא פינה שיהיה אפשר להעביר בה את הזמן הכחול

מקום לבכות את עצמי לדעת

מקום שיכיל את החרדה העולה:

מה אעשה עכשיו?

בשיר "נגיעה אחת רכה"

 הכותבת מבקשת סימן לאמפאתיה ואנושיות ממי שמולה

נגיעה לא של אהוב, אלא של חמלה, אבל אולי

אולי אותו אהוב עושה לה למעשה טובה ענקית - בזה שאינו מניח ידוע על כתפה לנגיעה אחת אחרונה

כי אותה נגיעה לו היתה, היתה זו שמשאירה אותה במקומה,

ממשיכה לחשב סיכויים, לשגות בציפיות ותקוות לראות הבטחות היכן שאינו קיימות

הנגיעה-שלא -היתה היא הדרך היחידה בה מצליחה לתפוס את הסוף 

להבין באמת שנגמר

ואיך אפשר את שמו להפסיק לבכות? 

ןלכבות את כל הזכרונות במחשבה?

ולהבין באמת שמי שהיית אהובתו 

ששמו המהבהב בשיחה נכנסת הקפיץ את הלב

סר חינך בעיניו, במקרה הטוב הוא אדיש להיותך

זו לא נגיעה רכה, זו נגיעה רעה,כנראה שעדיף בלי

לפחות את לא מתבלבלת