הריח שלך לא יוצא לי מהראש. ריח אמיתי, כזה שקמים איתו בבוקר, כזה שנדבק לסדינים ולבגדים של אתמול. לא ידעתי שאתה בלאגניסט כמוני, משאיר ערימות של ספרים על הרצפה, וממחטות של טישו בכל פינה. באתי ללא ציפיות, ללא הסיכוי להתאכזב, אבל כשהגעתי לביתך, לא ציפיתי לזה. מן וילה כזו של עשירים, עם שלוש קומות. ניצבתי בפני הבית, פעורת פה מהמראה. ברקע נשמעו צעדים הולכים וקרבים. הסתובבתי לאחור והנה ראיתי אותו שם, עומד, מחייך תוך כדי התנצלות. כלל לא הקשבתי לו. סימבה הסב את תשומת ליבי. "לברדור, צפוי." חשבתי לעצמי. מיד החלנו לצעוד לעבר החצר הענקית שלו, אל עבר המטבח. היה יום שימשי שכזה, והאור שטף את הרחובות, ממעבר חד שכזה למקום בו החשיכה שולטת, היה קשה לראות לרגע. מיד כשהתאוששו להן ראיי, ופשוט לא יכולתי להפסיק. כל כך הרבה פרטים קטנים ניחנו בחדר. לא היה משהו אחד גדול שמשך את העין, מלבד ישבנו שלו, שקרץ אליי. הוא שתה כוס מיץ תפוזים ואני בינתיים פיתחתי מערכת קשרים עם סימבה, שרייר בלי סוף כמחווה על הגירוד מאחורי האוזניים. עלינו מעלה, כשכל מדרגה מגדילה את הסיכוי לכיווץ שרירים. וכשהגענו, לאחר 40 שנה של סבל וייסורים, התיישבתי על הספה, מנסה להראות נינוחה, למרות שבתוך תוכי, כל כך לא הייתי. הוא התיישב ליד המחשב, בודק מה החומר שאנחנו בכלל צריכים ללמוד. שכחתי שבכלל באתי בשביל זה. בליתי הרבה זמן בטיפוח עצמי שלי, שאריח טוב בקריבתו, שהסיבה שאליו אני מגיעה בכלל פרחה מזיכורני. ואחרי ברורים קטנים, נע לכיווני, הזיז את הספרים שהיו לידי, והתיישב קרוב אליי. חשתי בפעימות הלב מתעצמות, והתקשתי לנשום, הספקת החמצן שכחה להגיע, מתפעלת מיופיו המשגע. ופתחנו את הספר, ודיברנו על התרגילים, ודיברנו על עצים, משפחה, עולים ומידת חזייה. נושאי השיחה פשוט הגיעו משם מקום, ובאותה מהירות שעלו לראשינו, כך גם התחלפו לנושאים חדשים. כל מה שרציתי היה לאגור מספיק אומץ וכח להביט בעינייו, אוח העיניים האלה, מבלי לפחד, מבלי שעיניי ינצצו ויאירו כתפקיד הירח והכוכבים, מבלי הרצון העז הזה ללטף את לחיו, לגעת בנמשים שעל אפו, להעיף ממנו את המשקפיים האלה, ולנשק אותו נשיקה מכל הלב, מכל התשוקה שאחזה בי, ובמקום זאת שיחקתי את תפקיד הידידה, והייתי צינית רוב הזמן,ולא הסתכלתי בעינייו שלו. ידעתי שלא אוכל להסיר את עיניי. השמועה אומרת שהוא תפוס, אבל כל כך לא אכפת לי. מה שאני מרגישה, שם עמוק עמוק בזה, כל כך חזק, שאני אלחם עם השיניים. היא לא תדע לאהוב אותו כמו שאני יוכל. בינתיים, אני עצמי בחלומתיי, כתמיד, ואיתו אפילו בטוב שלי.  

עיניי שוטטו להן בחדר, מחפשות אחר פנים מוכרות, חבר ישן. הבטתי בדפיה שלה, מנסה למצוא עניין כלשהו בעבודתה, אבל דעתי הוסחה, כתמיד. מחשבות הציפו ועוררו זיכרונות מרוחקים. בראשי שמעתי את קולות הים, את הגלים קוראים לי בשמי. חשתי בגרגירי חול לבנים בין אצבעותיי, ואת קרני השמש של שעה אחת עשרה על גופי. וכשבריזה חמימה נשבה על פניי, שבתי לאותה תמונה חרושה של ערימות ספרים ויודניקים שמרכלים על הכתוב בפייסבוק. אבל שם, לא רחוק ולא קרוב מדיי, ישב A-2 עם גבו אליי. שיערו הסבוך שגדל מעט הסגיר את זהותו. לא יכולתי לשלוט בחיוך שעלה על פניי, כאילו המילים הכי יפות נאמרו הרגע רק בשבילי. הודעתי לשירקו על נוכחתו, ומיהרתי אליו, 'רק שלא ילך' לחשתי לזה שבשמים."היי." אמרתי לו, והוא הסב את עינייו החומות דבש אליי. "היי" השיב, עם חיוך גם הוא, מופתע שזו אני, לולה. בחיי ששכחתי כמה הוא יפה. מילה אחת נאמרה, ואחריה אחת נוספת, ומשיחה מנומסת על מתמטיקה ומתכונת באנגלית שרק עשה, החלנו לדבר עליו ועליי, נסחפים עד לתום הזמן, כשמבטנו מצטלבים בכל פעם שלא השפלתי את ראשי. לא יכולתי שלא להרגיש נחותה ממנו, על שלמותו שקרנה ממנו. וזו שלמות כזו שאינה מושלמת, שהפגמים נוכחים, הסדקים קיימים, אבל יפה ממנו לא ראיתם מעולם. מזה זמן רב שדגל של שמו מונף בגאווה בליבי. כל יום שעובר, נדמה כי כבש חלקים נוספים, ולא יקח זמן רב עד שיפיל את ממלכת לולה. אבל עינייו העיקו עליי. הם השרו דממה קשה, כואבת, שהוא רואה הכל, את הטוב ואת המכוער, את הקשה ואת הקל, את המתוק ואת המר.   

כשאתה מביט בי, מה אתה רואה?

האם זה האף החזיר שלי, או שמא עיניי השוקולד הבוהקות?

נמשים ונק' החן המעטות שיש על לחיי, הן אלה שגורמות לניצוץ שבעינייך?

מבטך הנוקב נובע ממעט האקנה שיש על המצחי? או הנק' השחורות של אפי?

או שמא מביט אתה על שפתיי הקטנות, שם לב לכל הבל שיוצא מפי?

וכשראשי  מושפל מהבושה שאני חשה, האין עינייך מנסות ללכוד את עיניי שלי?

ושואלת את עצמי יותר מכל, האם האין אותי אתה רואה, או שמא את העור המחוספס ורב שנים?

אני אהיה כאן לבינתיים. יש עוד הרבה זמן לראות, יש עוד הרבה זמן.