עיניי שוטטו להן בחדר, מחפשות אחר פנים מוכרות, חבר ישן. הבטתי בדפיה שלה, מנסה למצוא עניין כלשהו בעבודתה, אבל דעתי הוסחה, כתמיד. מחשבות הציפו ועוררו זיכרונות מרוחקים. בראשי שמעתי את קולות הים, את הגלים קוראים לי בשמי. חשתי בגרגירי חול לבנים בין אצבעותיי, ואת קרני השמש של שעה אחת עשרה על גופי. וכשבריזה חמימה נשבה על פניי, שבתי לאותה תמונה חרושה של ערימות ספרים ויודניקים שמרכלים על הכתוב בפייסבוק. אבל שם, לא רחוק ולא קרוב מדיי, ישב A-2 עם גבו אליי. שיערו הסבוך שגדל מעט הסגיר את זהותו. לא יכולתי לשלוט בחיוך שעלה על פניי, כאילו המילים הכי יפות נאמרו הרגע רק בשבילי. הודעתי לשירקו על נוכחתו, ומיהרתי אליו, 'רק שלא ילך' לחשתי לזה שבשמים."היי." אמרתי לו, והוא הסב את עינייו החומות דבש אליי. "היי" השיב, עם חיוך גם הוא, מופתע שזו אני, לולה. בחיי ששכחתי כמה הוא יפה. מילה אחת נאמרה, ואחריה אחת נוספת, ומשיחה מנומסת על מתמטיקה ומתכונת באנגלית שרק עשה, החלנו לדבר עליו ועליי, נסחפים עד לתום הזמן, כשמבטנו מצטלבים בכל פעם שלא השפלתי את ראשי. לא יכולתי שלא להרגיש נחותה ממנו, על שלמותו שקרנה ממנו. וזו שלמות כזו שאינה מושלמת, שהפגמים נוכחים, הסדקים קיימים, אבל יפה ממנו לא ראיתם מעולם. מזה זמן רב שדגל של שמו מונף בגאווה בליבי. כל יום שעובר, נדמה כי כבש חלקים נוספים, ולא יקח זמן רב עד שיפיל את ממלכת לולה. אבל עינייו העיקו עליי. הם השרו דממה קשה, כואבת, שהוא רואה הכל, את הטוב ואת המכוער, את הקשה ואת הקל, את המתוק ואת המר.   

כשאתה מביט בי, מה אתה רואה?

האם זה האף החזיר שלי, או שמא עיניי השוקולד הבוהקות?

נמשים ונק' החן המעטות שיש על לחיי, הן אלה שגורמות לניצוץ שבעינייך?

מבטך הנוקב נובע ממעט האקנה שיש על המצחי? או הנק' השחורות של אפי?

או שמא מביט אתה על שפתיי הקטנות, שם לב לכל הבל שיוצא מפי?

וכשראשי  מושפל מהבושה שאני חשה, האין עינייך מנסות ללכוד את עיניי שלי?

ושואלת את עצמי יותר מכל, האם האין אותי אתה רואה, או שמא את העור המחוספס ורב שנים?

אני אהיה כאן לבינתיים. יש עוד הרבה זמן לראות, יש עוד הרבה זמן.