הסיפור של נויה - אשליות של בת איכר

אקספוזיציה :

אנה , ילדה בת 14 .

אנה היא בת לאיכר – מה שאומר שעבודתו של אביה לא מספיקה בכדי לממן את כל  חייה , חלומותיה, ושאיפותיה .

במשך כל שעות היום היא חשה על בשרה את המצב הכלכלי הקשה ולא שוכחת אותו אף לרגע קט אחד .

בסיפור שתקראו תראו כיצד אנה מתמודדת עם המצב ,ואולי תלמדו שלפעמים הבעיות שנראות לנו כל כך גדולות בעצם כל כך קטנות .

-

"אנה מאיפה הבגדים שלך, מהמזבלה? "

"אנה היית פעם במכולת ?"

"אנה קנית פעם בגדים"

"אנה היתומה "

הלעג, הצחוק  שחווה אנה מדי יום כבר לא מפריעים לה, היא התרגלה .

לשמוע את אותו הטקסט חוזר על עצמו יום אחרי יום .

והיא כבר למדה את השיטה , להחזיק את הדמעות ולא להראות להם את הכאב , לא מגיע להם  ואז ללכת לשירותים ושם רק לבכות .

היא הבטיחה לאביה שהיא תצליח בחיים ולא תיתן להם להרוס לה.

היא יודעת שאבא, עובד כל כך קשה בכדי לממן את הלימודים בבית ספר הפרטי .

והיא לא תאכזב אותו , היא הבטיחה .

כל יום  היא מחכה רק לערב .

בערב, היא נמצאת בעולם אחר ,היא מפליגה בדמיון .

שם היא מגיעה לעולם משלה .

עולם שהיא המלכה , היא הקובעת , יש לה חברים, בגדים .

אושר ועושר .

בלילה יש לה שיחות עם העצים , הם החברים הכי טובים שלה, שם בארץ הדמיון .

הם מספרים לה סיפורים בעלי מסר ונותנים לה כלים להתמודד עם העולם הגדול והאכזר .

החרקים ובעלי החיים שרים ורוקדים יחד איתה ,הדברים שהיא הכי אוהבת לעשות וגם מוכשרת בהם .

שם הם יושבים ואוכלים כולם ביחד  החיות ,האנשים מבלי לבחון את החיצוניות .

דברים שהחיים האמיתיים לא מאפשרים לה לעשות, היא חווה שם.

בארץ הדמיון .

אבל בבוקר שהיא קמה לעוד יום חדש.

שבו היא תלבש את אותם הבגדים היחידים שיש לה , שוב תאכל פרוסת לחם קטנה וכוס מים ושוב תספוג את הלעג והצחוק .

היא מבינה שהכל – הכל היה

רק אשליות של בת איכר

*ישנה תמונה, אבל לא הצלחתי להכניס אותה...*

הסיפור של טל - שלושה עשר ימים לנצח

"נו כבר... תגיעי...!" לחשתי בעצבנות לאוויר תוך כדי משחק לחוץ באצבעותיי.

הייתי ברחוב. היה לילה, כמעט חצות כבר, וכל מה שיכולתי לראות היה את קצה המדרכה ליד רגלי המוארת באור פנס הרחוב הזהוב. השמיים היו ריקים מכוכבים, שחורים ומאיימים מתמיד, כאילו רק מחכים להזדמנות לבלוע את כל המביט בהם לתוך השחור הקטיפתי והעמוק שלהם. אף פעם לא אהבתי את החושך, תמיד ראיתי אותו כדבר מפחיד ולא מובן, כאילו מסתיר בתוכו את כל איימת האנשים, את שאול שמחת החיים.

האוויר הקר עטף אותי ללא כל שאלה, וצלילי האגם השחור בקצהו השני של הרחוב נשמעו היטב בדממת הלילה הרגעית.

הלכתי צעדים קטנים במקום, מסרבת לקפוא ולתת לאפלת הלילה לשתק אותי, מדמיינת במוחי קול צעדים לידי, מקווה שיהפכו למציאות ומתוך אור הפנס הקלוש תופיע דמותה החביבה של חברתי, ותפיג מעט את הפחד מליבי. אך תקוותי כנראה היו לשווא. צעדים לא נשמעו, רק גליו השקטים של אותו אגם קטן.

מתוך הצללים התחלתי לראות דבר כלשהו, משהו שחור שזז בסערה.

'זה רק הדמיון שלך...' ניסיתי לשכנע את עצמי, אך ראייתי וליבי לא נתנו לי להאמין למילים אלה.

הייתי בטוחה שראיתי משהו, או מישהו זז שם.

"היילי...?" ניסיתי לצעוק, אך מפי יצאה רק לחישה קטנה מלאת פחד. שקט. דממה.

"היילי?!" הצלחתי לגייס את שארית כוחותיי ולצאת מעט מהקיפאון בו הייתי, במילים מעט רמות יותר. לא ענו. עדיין אותו שקט עמד באוויר, נושב עם הרוח אך נשאר במקומו.

ניסיתי לצעוק שוב, אך הפעם קולי כבר לא יצא. נשארתי ללא מילים מתחת לאותו הפנס, מנסה בכל כוחותיי לברוח, אך לא מסוגלת.

עוד דקה עברה. שעון היד שהיה על ידי השמאלית המונחת על העמוד בחוזקה הראה את השעה 24:00 בדיוק. חצות. אותה השעה בה כל אותם יצורים מעולמות אחרים יוצאים למצוא את טרפם, או כך לפחות נתנו לי סרטי האימה הבודדים שראיתי בחיי להאמין.

"זה לא יעזור לך." שמעתי לפתע קול גברי מבין הצללים. קיפאוני החמיר עוד יותר, והיה נראה כאילו לבי כבר הפסיק לפעום, או פעם כל כך מהר עד שיצא ממקומו וגרם לי את אותה תחושה מוזרה וחסרת כל הסבר הגיוני. כל מה שגופי נתן לי לעשות באותו הרגע היה להמשיך לעמוד בפינת אותו הרחוב, ולהביט בדמות הגבר שהופיעה בין רגע מתחת לאורו של הפנס.

הוא היה גבוה, אולי גבוה מידי, בעל שיער שחור המוצמד היטב לראשו בברק משונה. היו לו עיניים בהירות, כמעט ובלתי נראות להילת הפנס הבודד, שכבר כמעט ולא עבד. שפתיו היו אדומות ונפוחות מהרגיל, דבר שנראה מאיים מאוד בלילה נטול כוכבים כזה. עיניו היו מרוכזות בי, מביטות בי במבט מוזר, שונה, מבט שעוד לא ראיתי בחיי, ולכן גם לא הצלחתי לפענח אותו, ולגלות מעט מה אותו אדם רוצה ממני.

היה שקט לכמה שניות. רק נשימותיו הקרות ונשימותיי הקצובות מפחד שברו את קולותיו הטבעיים של המקום. הסתכלתי עליו במבט מפוחד, מתחנן. אולי יש בו טיפת אנושיות והוא יחוס על חיי, חשבתי. 'בבקשה אלוהים, תעזור לי... תעזור לי...' התחננו המילים בליבי, ובמוחי התחננו דווקא לאדון. רק כוח עליון היה יכול לעזור לי ולהוציא אותי ממצב זה.

"שום 'אלוהים' לא יכול לעזור לך כבר... ולרי." הוא אמר, מבטא את שמי באיטיות יתר ובו בזמן מניח את ידו על גבי התחתון ובתנועה חדה אך עדינה מקרב אותי אליו.

"איך...?" הצלחתי לגמגם לעברו כשכבר הייתי בין ידיו, המומה מהעובדה שידע את שמי וקרא את מחשבתי. דמעות כבר עמדו בעיני, לא ראיתי טוב כתמיד, במיוחד לא בחושך ששרר במקום.

הוא רק חייך חיוך שטני לעברי, לא מראה אפילו זיק קטן של רחמים כלפי.

"ב... בבקשה..." אמרתי מבעד לדמעות, מנסה בכל שארית כוחותיי לגרום לאדם לרחם עלי, אפילו במעט.

חיוכו גדל עוד יותר, עכשיו כבר יכולתי לראות בברור כל אחת ואחת משיניו הלבנות, שיניים לבנות וגדולות, במיוחד זוג אחד מהם, הניבים.

"אל תדאגי... זה יכאב." הוא אמר, משלה בי תקווה של דאגה מצידו, אך רגע לאחר מכן מנפץ אותה ומראה לי עד כמה קר הוא יכול להיות.

"מ... מה...?" לחשתי לפני שהספיק לזוז. לא הבנתי מה הוא הולך לעשות לי, ולמה הוא מלקק את קצה שיניו ברעב כל כך מוחצן.

"לומייר, לומייר וואמפייר, או כמו שאומרים היום, ערפד." הוא אמר וקירב את פניו לצווארי, עדיין לא נוגע בו, מריח את ריחו המעורבב בבושם כלשהו. עוד דמעה ירדה מעיני, אך הפעם היא נחתה על שיערו, לא מזיז אותו אפילו במעט.

הרגשתי את נשימותיו הקרות מקפיאות את צווארי, ואותי קפואה למגעו העדין, החזק והמאיים.

הוא התקרב אלי עוד סנטימטר או שניים, נוגע כבר בקצה אפו בצווארי, נותן לי לחכות, יודע שאני לא יכולה לברוח, ואם אנסה הוא לא ייתן לי, הוא הרבה יותר חזק ממני.

זהו. הוא עשה את זה, נסתם הגולל. שיניו נגעו בי ובשונה מתנועותיו הקודמות הן לא היו עדינות. ננעצו בבשרי בבת- אחת, באכזריות, בכאב. אותה הרגשה, אותה הרגשה של הניבים החדים קורעים את עורי ונכנסים עמוק יותר ויותר לתוך צווארי, ואת הדם החם הנוזל לאיתו מחורי השיניים, מנוקה מייד לאחר מכן על ידי היצור הזה, הייתה התחושה האחרונה שהרגשתי. אחריה אני חושבת שהתעלפתי...

התעוררתי במקום חשוך, ריק. פקחתי את עיני ולא ראיתי דבר, רק אחרי מס' שניות, כשעיני התרגלו לחושך במקום יכולתי להתחיל להבחין בפרטיו. זה היה יער כלשהו ולידו היה אגם קטן, אולי אותו אגם לידו הכל קרה, אני לא יודעת...

התרוממתי מעט והתחלתי לחקור את גופי. לפי מה שהצלחתי לראות, רק קצוות השמלה השחורה שלבשתי היו קרועים מעט. נזכרתי במה שקרה והושטתי יד עבר צווארי, מחפשת את פצעי השיניים שנגרמו לי. לא הרגשתי כלום, הכל היה כמו פעם, חלק לגמרי.

קמתי על רגלי, חוקרת מעט את המקום. המקום בו קמתי היה אמצע שביל אפר המוביל להמשך היער ולאגם. התחלתי לצעוד לאורכו עד שלבסוף היער הסבוך נגמר והגעתי לאגם. זה לא היה אותו האגם לידו עמדתי לפני כמה דקות, שעות, ימים או אפילו שבועות קודם, זה היה אגם גדול יותר, שחור יותר. במרכז האגם הייתה השתקפותו של הירח, של הירח המלא. לבן, בוהק וגדול מתמיד, או שפשוט אף פעם לא שמתי לב אליו... זה היה אחד המחזות היפים ביותר שראיתי בחיי, אולי גם הכי יפה.

התקרבתי לשפת האגם, נותנת לכפות רגלי היחפות לגעת במים מעט ולגרום לתנועות שקטו על מימיו. התיישבתי על ברכיי לצדו, מחפשת את דמותי באגם.

מי שהופיעה מולי בהשתקפות המים לא הייתה אני, או לפחות כך רציתי להאמין. היא הייתה לבנה מידי, ממש חיוורת, בעלת שפתיים נפוחות מידי ועיניים נפוחות מידי ופשוט... לא אני.

מולה, מולי, הייתי כמה דקות, מנסה לקלוט שזאת אני, ולהבין למה אני נראית כך...

"איך את מרגישה?" שאל אותי קול ממקום לא ידוע. מייד זיהיתי אותו. זה היה אותו הקול של 'הערפד' שבא אלי אז...

"לו... לומייר?" ניסיתי להיזכר בשמו ולקרוא לו.

"זיכרון טוב." הוא אמר ומקולו שמעתי גיחוך קל. שמעתי צעדים על העלים היבשים במקום ולאחר כמה שניות הוא היה לידי. נראה בדיוק כמו שנראה אז...

"מה עשית לי?!" צעקתי לעברו בשאלה ברגע שעמד קרוב מספיק.

"כלום... רק הפכתי אותך לאחת משלנו. לאחת משלי." הוא אמר בחיוך חושף שיניים והתקרב אלי.

"אחת משלכם? אחת משלך?! מה זאת אומרת הפכת אותי לאחת משלך, משוגע?!" צעקתי עליו בכל כוחי.

"דבר ראשון תירגעי." הוא אמר ברוגע והתקדם אלי עוד, בעוד אני הולכת אחורה יותר ויותר.

"דבר שני..." הוא אמר והתקרב שוב. עכשיו כבר הגעתי לעץ כלשהו ולא יכולתי ללכת לאחור יותר, לא בלי ליפול על שורשיו הבולטים מהקרקע. הוא המשיך להתקרב. עכשיו הוא כבר היה במרחק צעדים ספורים ממני.

"אני חושב ש..." הוא אמר והתקרב עוד כמה צעדים אלי, כך שעמד כמה סנטימטרים ממני.

"אני חושב שמאוד מתאים לך לבן..." הוא אמר וליטף את פני בחיוך. ברגע שכף ידו נגעה בי הורדתי אותה משם בתנועה חדה ובעטתי הישר לבטנו. הוא נסוג כמה צעדים אחורה, מחזיק בחיוך את המקום בו בעטתי.

"זה בסדר..." הוא אמר ונעמד ישר, מתקרב אלי שוב.

"תזהר ממני מטונף!" אמרתי באיום.

"אני בסדר... את לא צריכה לדאוג לי... דברים כאלה לא מפריעים לי..." הוא אמר והתקרב עוד יותר אלי.

"אתה ממש עשוי לבלי חת." אמרתי בלגלוג קל.

"אם את רוצה לקרוא לזה ככה..." הוא אמר והעביר יד בשיערו.

"כמה זמן עבר?" שאלתי. הוא לא ענה, רק הביט בי, כאילו בוחן כל נקודה ונקודה בי, לומד את דמותי החדשה שיצר.

"כמה זמן עבר?!" שאלתי בקול רם יותר, כמעט בצעקה.

"שלושה- עשר יום בדיוק." הוא ענה והסתובב בשקט לכיוון האגם.

"מה?!" שאלתי מזועזעת.

"שלושה- עשר יום." הוא ענה, ממשיך ללכת לכיוון האגם.

"אבל...?... איך?..." ניסיתי למצוא את המילים.

"תביני, כל אדם שננשך קם בליל הירח המלא שלאחר מכן ב... בצורתו החדשה." הוא אמר והסתובב אלי. הוא הגיע לקצה המים.

"צורתו החדשה...?" לחשתי בשאלה, כנראה שעדיין לא הבנתי שאני עכשיו כמוהו. שאני עכשיו ערפד.

"כן. את יודעת, ניבים חדשים שדרך אגב באים גם עם שפתיים נפוחות יותר, חיוורון- יתר, רעב וצמא לדם וזהו אני חושב... אה כן, חוץ מזה שעכשיו את כבר לא יכולה למות. אפשר אפילו לומר שאת במימד מקביל למתים..."הוא אמר עם תנועות ידיים אחדות.

'מימד מקביל למתים' חזר ראשי אחריו, מנסה להבין את משמעות הדבר.

"כן, מימד מקביל למתים." הוא אמר. שוב אותה הרגשה שהוא קורא את מחשבותיי.

"תגיד, חלק מהסיפור הזה זה גם לקרוא מחשבות?" שאלתי, מנסה להפיג ממחשבתי את העניין ולהתרכז במשהו אחר, משהו אולי קצת יותר משעשע וכיפי... כמו קריאת מחשבות.

"בדרך כלל אנחנו יכולים לקרוא מחשבות רק למי שנשכנו, אבל אותך גם לפני יכולתי לקרוא... ממש ספר פתוח. הראשונה שהצליחה לי כל כך טוב." הוא אמר בחיוך, שוב חושף את אותן שיניים ארורות.

"אז זאת לא הפעם הראשונה שלך אני רואה..." אמרתי, מסיקה מסקנה חפוזה מדבריו.

"לא... קופה של שרצים כן תלויה מאחורי כמו שאת יכולה לראות." הוא אמר בגאווה. אני לא מבינה למה הוא כל כך מתגאה בזה... כל כך מתגאה בכך שהרס חיים שלמים של אנשים חפים מפשע...

"את לא נראית כל כך מרוצה מזה... מה הבעיה, את עדיין לא מבינה שבזכות זה את שורדת?" הוא אמר בנימה קצת שונה.

"לא. אני לא מבינה." סיננתי מבין שיני החדשות.

"את עוד תביני..." הוא אמר ללא חשש, בטוח בדבריו.

"אני לא חושבת כך, לומייר. אני לעומתך, לא אוהבת לשמוח לאיד מצרות של אחרים. במיוחד לא כשמדובר בהרס החיים שלהם." אמרתי בכעס.

"תחשבי ככה כמה שתרצי, את תראי שברגע שהתשוקה הזאת לדם תצמח בך תשני את דעתך." הוא אמר, כמעט ומשכנע אותי בביטחונו.

"אתה יותר מידי בטוח בעצמך..." אמרתי בשלווה, מתיישבת על אבן כלשהי ליד האגם.

הוא התיישב לידי. הפעם כבר נתתי לו, ידעתי שאין לי כבר כל סיבה לפחד ממנו, רק להיגעל.

"אז... מה אתם, כלומר אנחנו עושים כל היום?" שאלתי כבדרך אגב.

"את מתכוונת בלילה." הוא אמר, מתקן אותי.

"בלילה וביום אני מתכוונת." אמרתי, מתייחסת לתיקונו אך נשארת בשלי.

"ביום אנחנו לא עושים כלום. אנחנו לא יכולים... כשאתה ערפד אתה נעלם בזריחה." הוא אמר בקול עמוק. שתיקה.

"מה מרגישים כשנעלמים?" שאלתי לבסוף, מנסה לדמיין את ההרגשה.

"לא מרגישים..." הוא אמר, מביט בהשתקפות הירח במים.

"מה זאת אומרת לא מרגישים?" שאלתי באי הבנה, איך אתה יכול לא להרגיש שאתה נעלם?... זה משהו שלא נשמע לי הגיוני כל כך האמת...

"עוד... שעתיים וחצי את תראי שלא תרגישי כלום." הוא אמר ומדבריו הבנתי שעוד מעט תעלה השמש ואני אתנדף לאוויר בפעם הראשונה בחיי, או במותי.

"תגיד, איך אתה בוחר למי... לעשות את זה...?" שאלתי, חושבת על הדבר שלא רציתי, אך ידעתי שבשלב זה או אחר אצטרך לדעת.

"זה משהו שאתה מרגיש בפנים... אתה לא בוחר סתם אנשים... לכל אחד יש את היעוד שלו, של חלק מהאנשים זה להפוך לפיתיונות לערפדים, ובהמשך גם להפוך אנשים לפיתיונות שלהם..." הוא אמר בקול ענייני.

"ובפעם הראשונה שלך... לא... לא פסחת על שתי הסעיפים בעניין? אחרי הכל, להרוג זה לא דבר קל." אמרתי בניסיון לברר קצת מידע...

,קצת... אבל ההרגשה הפנימית שלי לגבי זה גברה על כל היסוס שהיה לי. ידעתי שאני חייב לעשות זאת." הוא אמר. דבריו עודדו אותי מעט, אני לא חושבת שאם ההחלטה הייתה בידי הייתי יכולה לבחור למי לעשות את זה... זה קשה מידי.

לפתע הוא התרומם.

"אתה הולך?" שאלתי,

"כן... אני צריך ללכת עכשיו..." הוא אמר והסתובב.

"לאן?" שאלתי וקמתי גם כן על רגלי.

"למקום שלי." הוא אמר ונעלם, אני לא יודעת לאן, או איך, אבל אני מתארת לעצמי שזה עוד אחד מהדברים שיתגלו לי עם הזמן...

ולגביכן, טל, נויה ורותם,

לאחר שכל הניקוד של המתמודדים יישלח, ולאחר סיום התחרות אפרסם את:

1. הניקוד שלי לגבי כל סיפור + הערות

2. הניקוד שהמתמודדים נתנו לכל סיפור, אתן לכם לראות את כל הציונים שלכם.

3. ממוצע הניקוד שהמתמודדים נתנו לכל סיפור.

4. הציון הכולל של כל אחת מכן.

5. הכרזה על המנצח.

הפרסים של המבצע הקודם:

דולית

צוות גרפיטי

אביטל עיצובים

רותתם

צחקתי XD

בת!ש

דולית

קן אשדודרום

אביטלוש

דולית

קינג פיש

מבצעים!

מותר להשתתף רק במבצע אחד!

מאחורי הבלונים

זוכה אחד, והוא יזכה בלינקוק בגודל 18.

תכתבו את צבע הבלון.

פנויים: סגול

תפוסים: צהוב, ירוק, ורוד, כחול

מאחורי המכתבים

שלושה זוכים, והם יזכו בלינקוק בגודל 24.

תכתבו את צבע המכתב.

פנויים: לבן, ורוד בהיר, ורוד כהה, אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכלת, כחול

תפוסים: סגול