בואו נסכם הכול...
טל, נויה ורותם, שלושתכם נרשמתם לעונה הראשונה, הייתם באותה הקבוצה, עבדתם כצוות, ועבדתם יפה.
כמו שכבר הבנתם, היה לכם עבר ורוד, אבל ברגע ששתי הקבוצות התחברו התחילו המתיחויות, אחת בחרה בשנייה והשנייה בחרה בשלישית והשלישית בחרה בראשונה, וכך היה כמעט כל הזמן.
עד היום בו נויה נסעה, ואז לא יכלה להשתתף בהדחה, ולכן, באכזריות רבה הודחה מהתחרות. כשחזרה נויה מהנסיעה, גילתה שהודחה, והיתה מופתעת שקיים בלוג מקביל והוא "אי המתים". כל המודחים הגיעו לאי המתים ונערכו שם דו - קרב, שבסופו היה את הפרס הגדול מכולם - חזרה לתחרות, אחרי ההדחה.
אז, נויה שרדה את שוקו ואת im just me באי המתים, וחזרה לתחרות, והפתיעה את יריבותיה - רותם וטל.
באותו הזמן שנויה היתה באי המתים, הפרסים של התחרויות השתנו, המנצח במקום הראשון בכל תחרות זכה בחסינות, ובמקום השני בכוח הכפול, רק הבעיה הייתה, שטל ורותם זכו כל הזמן בפרסים אלו, ולא יכלו להדיח האחת את השנייה, עד שהגיעו למצב, שהדיחו את כל השאר.
כשהגיעה נוייה לתחרות, התווספו שלוש תחרויות חדשות לשם שתי חסינויות וכוח כפול אחד. טל ורותם זכו בחסינות, ואילו נויה נשארה שוב חשופה להדחה, עד שהצליחה בסופו של דבר לזכות בכוח הכפול וכך להדיח את אלסיה.
וכך הגיעו טל, רותם ונויה לגמר הגדול של השרדות ישרא.
הגמר בתחילה היה "חפש את המטמון" אבל בגלל שהיה קשה למתמודדים, ביטלתי אותו והכנתי גמר חדש. כתיבת סיפור.
כל אחד כתבה סיפור משל עצמה. קראתי את כל הסיפורים, ונתתי להם ציונים ע"פ מחוון מדויק מאוד. הציון שנתתי מהווה כ-50% מהציון של הסיפור באמת. ה-50% הנותרים של הציון של הסיפורים שכתבו היו נתונים לשינוי ע"י מתמודדי העונה השנייה.
שזאת הייתה גם תחרות בפני עצמה למתמודדי העונה הזו.
אז... הנה תוצאות הגמר.
כך יהיה הסדר:
1. הסיפור של רותם.
2. הסיפור של נויה.
3. הסיפור של טל.
4. מחוון מדויק מאוד.
5. הציון שנתתי לרותם.
6. הציון שנתתי לנויה.
7. הציון שנתתי לטל.
8. סיכום ביניים.
9. הציונים שנתנו לרותם ע"י המתמודדים + ממוצע.
10. הציונים שנתנו לנויה ע"י המתמודדים + ממוצע.
11. הציונים שנתנו לטל ע"י המתמודדים + ממוצע.
12. סיכום והכרזה על המנצח.
הסיפור של רותם - בובים ובובות
פעם אחת הייתה משפחה ממש רגילה,
הייתה למשפחה הזאת שלושה ילדים ששמם היה:
אוהד,רותם ותומר
והם נורא נורא אהבו לשחק בבובות
אוהד אהב לשחק ברובוט הכי גדול שהיה לו מכל הרובוטים שאמו קנתה לו,
רותם אהבה לשחק בברבי בעצם בכולם, אבל היא אהבה הכי הרבה את הברבי עם השער הבלונדיני והחלק שהיה לה...
ותומר אהב לשחק עם מכוניות והמון, הייתה לו ממש תעשיה של מכוניות!!
טוב אז בואו ניגש לסיפור שלנו
זה היה יום שלישי בצהריים כל אחד היה בחדר שלו ושיחק עם המשחק שהכי אהב, תומר עם מכוניות, אוהד עם הרובוט הגדול ורותם עם הברבי עם השיער הבלונדיני והחלק שהיה לה.
הגיע הלילה, כל הילדים הלכו לישון אבל הפעם הם שכחו לסדר את החדר והשאירו את כל הצעצועים בחדר.
ופתאום בשעה 23:30 בלילה בדיוק כשכל הילדים כבר נרדמו יצאו לחיים הבובות.
הברבי יצאה מהחדר של רותם ורצה לחדר של תומר וגם כך עשה הרובוט..
שינהם היו בחדר של תומר ולקחו מכונית אחת ענקית שתומר היה נוהג לשחק בה הרבה.
הם הגיעו לסלון ואז..
הם ראו כלב שמסתכל עליהם, הם התחילו לברוח בשיא המהירות, הם הגיעו ממש רחוק ואז הם פתאום שמו לב שהכלב בכלל לא רודף אחריהם...
הרובוט הגדול רץ אל הכלב בחזרה והתחיל להרביץ לו כדי להיות בטוח שהוא לא חי, הוא ממש הוציא לו את כל הפרווה שהייתה עליו ואז הברבי רצה לעברו ואמרה לו: " די! תפסיק! אתה כבר כמעט שעה על הכלב המסכן הזה עדיין לא שמת לב שזה לא כלב אמיתי כבר יוצא ממנו הצמר גפן וזה לא פרווה אז תעזוב אותו בשקט!"
הרובוט הסתכל על הברבי בבהלה והקשיב לכל מילה שיצאה לה מהפה, ואמר:
" אהה.. אז זה... אממ.. לא...כלב אמיתי... לא ידעתי...... סליחה, מצטער, לא התכוונתי" והמשיך לגמגם כך..
הברבי עצרה אותו ואמרה:" בסדר הבנתי! ואתה לא צריך לפחד ממני, אני בסה"כ בובה קטנה אני לא יכולה לעשות לך כלום, אני זאת שצריכה לפחד ממך שאתה הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק ממני.."
הברבי הסמיקה והסתכלה עליו..
הרובוט בא אליה ואמר:" אני לא מפחד ממך פשוט בפעם הראשונה שאמא של רותם קנתה אותך ואני הייתי ביד של אוהד הסמכתי יותר מכל פעם בחיים שלי שראיתי משהי כל כך יפה! כל הזמן פחדתי ממך שתסתכלי עלי ותכעסי עלי או משהו.. ועכשיו שצעקת עלי פשוט לא ידעתי מה לעשות... אז גמגמתי.. סליחה,
אני מצטער.. אז אחרי שסיפרתי לך את הסיפור הזה אני לא מפחד יותר!
ואני עכשיו אגיד לך את זה: אני אוהב אותך רוצה להיות חברה שלי?"
ענתה לו הבובה:" בוודאי! את אותו שסיפור שסיפרת זה גם נוגע אלי..
ביום שקנו אותי והיית שם פשוט ממש התפללתי שיקנו אותי כדי שסוף סוף נוכל להפגש! והנה הגיע הרגע הזה!"
ובלילה הזה זה היה הלילה הכי מאושר בחייהם הם לקחו את המכונית והתחילו לנסוע לחדר של רותם ומשם לבית בובות יותר נכון לסופר-לנד הוא היה גדול והם עלו על כל המתקנים שהיו שם אחר כך הם הלכו לבית קפה ישבו שם המון, המון, המון, המון זמן ופתאום הגיע הבוקר רותם קמה הלכה לבית בובות ורואה שהרובוט נוגע בברבי שהיא הכי אוהבת עם השיער הבלונדיני והחלק, היא התחילה לבכות בכי נוראי היא התחילה לצרוח אמא ואבא הגיעו והיא סיפרה להם מה היא ראתה, אחר כך אוהד ותומר הגיעו ורותם פשוט צרחה עליהם:"איך אוהד, הרובוט המסריח שלך הגיע לכאן?! ובכלל נוגע בבובה שלי! תיקח אותו מכאן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואיך תומר, המכונית השלך הגיעה לכאן והתיק של הבובה שלי עליה?! תיקחו את הדברים שלכם מיד!!!"
אוהד לקח את הרובוט והרובוט עשה שלום לברבי ואמר תודה למכונית של תומר.
כשרותם אוהד, ותומר הלכו לבית ספר שוב הרובוט והברבי שוב נפגשו והפעם הלכו לתעשייה של המכוניות בחדר של תומר.
וכך ברבי ורובוט הולכים כל יום למקום אחר בבית.
הסיפור של נויה - אשליות של בת איכר
אקספוזיציה :
אנה , ילדה בת 14 .
אנה היא בת לאיכר – מה שאומר שעבודתו של אביה לא מספיקה בכדי לממן את כל חייה , חלומותיה, ושאיפותיה .
במשך כל שעות היום היא חשה על בשרה את המצב הכלכלי הקשה ולא שוכחת אותו אף לרגע קט אחד .
בסיפור שתקראו תראו כיצד אנה מתמודדת עם המצב ,ואולי תלמדו שלפעמים הבעיות שנראות לנו כל כך גדולות בעצם כל כך קטנות .
-
"אנה מאיפה הבגדים שלך, מהמזבלה? "
"אנה היית פעם במכולת ?"
"אנה קנית פעם בגדים"
"אנה היתומה "
הלעג, הצחוק שחווה אנה מדי יום כבר לא מפריעים לה, היא התרגלה .
לשמוע את אותו הטקסט חוזר על עצמו יום אחרי יום .
והיא כבר למדה את השיטה , להחזיק את הדמעות ולא להראות להם את הכאב , לא מגיע להם ואז ללכת לשירותים ושם רק לבכות .
היא הבטיחה לאביה שהיא תצליח בחיים ולא תיתן להם להרוס לה.
היא יודעת שאבא, עובד כל כך קשה בכדי לממן את הלימודים בבית ספר הפרטי .
והיא לא תאכזב אותו , היא הבטיחה .
כל יום היא מחכה רק לערב .
בערב, היא נמצאת בעולם אחר ,היא מפליגה בדמיון .
שם היא מגיעה לעולם משלה .
עולם שהיא המלכה , היא הקובעת , יש לה חברים, בגדים .
אושר ועושר .
בלילה יש לה שיחות עם העצים , הם החברים הכי טובים שלה, שם בארץ הדמיון .
הם מספרים לה סיפורים בעלי מסר ונותנים לה כלים להתמודד עם העולם הגדול והאכזר .
החרקים ובעלי החיים שרים ורוקדים יחד איתה ,הדברים שהיא הכי אוהבת לעשות וגם מוכשרת בהם .
שם הם יושבים ואוכלים כולם ביחד החיות ,האנשים מבלי לבחון את החיצוניות .
דברים שהחיים האמיתיים לא מאפשרים לה לעשות, היא חווה שם.
בארץ הדמיון .
אבל בבוקר שהיא קמה לעוד יום חדש.
שבו היא תלבש את אותם הבגדים היחידים שיש לה , שוב תאכל פרוסת לחם קטנה וכוס מים ושוב תספוג את הלעג והצחוק .
היא מבינה שהכל – הכל היה
רק אשליות של בת איכר.
**קיימת תמונה אבל משום מה היא לא עולה לי...**
הסיפור של טל - שלושה עשר ימים לנצח
"נו כבר... תגיעי...!" לחשתי בעצבנות לאוויר תוך כדי משחק לחוץ באצבעותיי.
הייתי ברחוב. היה לילה, כמעט חצות כבר, וכל מה שיכולתי לראות היה את קצה המדרכה ליד רגלי המוארת באור פנס הרחוב הזהוב. השמיים היו ריקים מכוכבים, שחורים ומאיימים מתמיד, כאילו רק מחכים להזדמנות לבלוע את כל המביט בהם לתוך השחור הקטיפתי והעמוק שלהם. אף פעם לא אהבתי את החושך, תמיד ראיתי אותו כדבר מפחיד ולא מובן, כאילו מסתיר בתוכו את כל איימת האנשים, את שאול שמחת החיים.
האוויר הקר עטף אותי ללא כל שאלה, וצלילי האגם השחור בקצהו השני של הרחוב נשמעו היטב בדממת הלילה הרגעית.
הלכתי צעדים קטנים במקום, מסרבת לקפוא ולתת לאפלת הלילה לשתק אותי, מדמיינת במוחי קול צעדים לידי, מקווה שיהפכו למציאות ומתוך אור הפנס הקלוש תופיע דמותה החביבה של חברתי, ותפיג מעט את הפחד מליבי. אך תקוותי כנראה היו לשווא. צעדים לא נשמעו, רק גליו השקטים של אותו אגם קטן.
מתוך הצללים התחלתי לראות דבר כלשהו, משהו שחור שזז בסערה.
'זה רק הדמיון שלך...' ניסיתי לשכנע את עצמי, אך ראייתי וליבי לא נתנו לי להאמין למילים אלה.
הייתי בטוחה שראיתי משהו, או מישהו זז שם.
"היילי...?" ניסיתי לצעוק, אך מפי יצאה רק לחישה קטנה מלאת פחד. שקט. דממה.
"היילי?!" הצלחתי לגייס את שארית כוחותיי ולצאת מעט מהקיפאון בו הייתי, במילים מעט רמות יותר. לא ענו. עדיין אותו שקט עמד באוויר, נושב עם הרוח אך נשאר במקומו.
ניסיתי לצעוק שוב, אך הפעם קולי כבר לא יצא. נשארתי ללא מילים מתחת לאותו הפנס, מנסה בכל כוחותיי לברוח, אך לא מסוגלת.
עוד דקה עברה. שעון היד שהיה על ידי השמאלית המונחת על העמוד בחוזקה הראה את השעה 24:00 בדיוק. חצות. אותה השעה בה כל אותם יצורים מעולמות אחרים יוצאים למצוא את טרפם, או כך לפחות נתנו לי סרטי האימה הבודדים שראיתי בחיי להאמין.
"זה לא יעזור לך." שמעתי לפתע קול גברי מבין הצללים. קיפאוני החמיר עוד יותר, והיה נראה כאילו לבי כבר הפסיק לפעום, או פעם כל כך מהר עד שיצא ממקומו וגרם לי את אותה תחושה מוזרה וחסרת כל הסבר הגיוני. כל מה שגופי נתן לי לעשות באותו הרגע היה להמשיך לעמוד בפינת אותו הרחוב, ולהביט בדמות הגבר שהופיעה בין רגע מתחת לאורו של הפנס.
הוא היה גבוה, אולי גבוה מידי, בעל שיער שחור המוצמד היטב לראשו בברק משונה. היו לו עיניים בהירות, כמעט ובלתי נראות להילת הפנס הבודד, שכבר כמעט ולא עבד. שפתיו היו אדומות ונפוחות מהרגיל, דבר שנראה מאיים מאוד בלילה נטול כוכבים כזה. עיניו היו מרוכזות בי, מביטות בי במבט מוזר, שונה, מבט שעוד לא ראיתי בחיי, ולכן גם לא הצלחתי לפענח אותו, ולגלות מעט מה אותו אדם רוצה ממני.
היה שקט לכמה שניות. רק נשימותיו הקרות ונשימותיי הקצובות מפחד שברו את קולותיו הטבעיים של המקום. הסתכלתי עליו במבט מפוחד, מתחנן. אולי יש בו טיפת אנושיות והוא יחוס על חיי, חשבתי. 'בבקשה אלוהים, תעזור לי... תעזור לי...' התחננו המילים בליבי, ובמוחי התחננו דווקא לאדון. רק כוח עליון היה יכול לעזור לי ולהוציא אותי ממצב זה.
"שום 'אלוהים' לא יכול לעזור לך כבר... ולרי." הוא אמר, מבטא את שמי באיטיות יתר ובו בזמן מניח את ידו על גבי התחתון ובתנועה חדה אך עדינה מקרב אותי אליו.
"איך...?" הצלחתי לגמגם לעברו כשכבר הייתי בין ידיו, המומה מהעובדה שידע את שמי וקרא את מחשבתי. דמעות כבר עמדו בעיני, לא ראיתי טוב כתמיד, במיוחד לא בחושך ששרר במקום.
הוא רק חייך חיוך שטני לעברי, לא מראה אפילו זיק קטן של רחמים כלפי.
"ב... בבקשה..." אמרתי מבעד לדמעות, מנסה בכל שארית כוחותיי לגרום לאדם לרחם עלי, אפילו במעט.
חיוכו גדל עוד יותר, עכשיו כבר יכולתי לראות בברור כל אחת ואחת משיניו הלבנות, שיניים לבנות וגדולות, במיוחד זוג אחד מהם, הניבים.
"אל תדאגי... זה יכאב." הוא אמר, משלה בי תקווה של דאגה מצידו, אך רגע לאחר מכן מנפץ אותה ומראה לי עד כמה קר הוא יכול להיות.
"מ... מה...?" לחשתי לפני שהספיק לזוז. לא הבנתי מה הוא הולך לעשות לי, ולמה הוא מלקק את קצה שיניו ברעב כל כך מוחצן.
"לומייר, לומייר וואמפייר, או כמו שאומרים היום, ערפד." הוא אמר וקירב את פניו לצווארי, עדיין לא נוגע בו, מריח את ריחו המעורבב בבושם כלשהו. עוד דמעה ירדה מעיני, אך הפעם היא נחתה על שיערו, לא מזיז אותו אפילו במעט.
הרגשתי את נשימותיו הקרות מקפיאות את צווארי, ואותי קפואה למגעו העדין, החזק והמאיים.
הוא התקרב אלי עוד סנטימטר או שניים, נוגע כבר בקצה אפו בצווארי, נותן לי לחכות, יודע שאני לא יכולה לברוח, ואם אנסה הוא לא ייתן לי, הוא הרבה יותר חזק ממני.
זהו. הוא עשה את זה, נסתם הגולל. שיניו נגעו בי ובשונה מתנועותיו הקודמות הן לא היו עדינות. ננעצו בבשרי בבת- אחת, באכזריות, בכאב. אותה הרגשה, אותה הרגשה של הניבים החדים קורעים את עורי ונכנסים עמוק יותר ויותר לתוך צווארי, ואת הדם החם הנוזל לאיתו מחורי השיניים, מנוקה מייד לאחר מכן על ידי היצור הזה, הייתה התחושה האחרונה שהרגשתי. אחריה אני חושבת שהתעלפתי...
התעוררתי במקום חשוך, ריק. פקחתי את עיני ולא ראיתי דבר, רק אחרי מס' שניות, כשעיני התרגלו לחושך במקום יכולתי להתחיל להבחין בפרטיו. זה היה יער כלשהו ולידו היה אגם קטן, אולי אותו אגם לידו הכל קרה, אני לא יודעת...
התרוממתי מעט והתחלתי לחקור את גופי. לפי מה שהצלחתי לראות, רק קצוות השמלה השחורה שלבשתי היו קרועים מעט. נזכרתי במה שקרה והושטתי יד עבר צווארי, מחפשת את פצעי השיניים שנגרמו לי. לא הרגשתי כלום, הכל היה כמו פעם, חלק לגמרי.
קמתי על רגלי, חוקרת מעט את המקום. המקום בו קמתי היה אמצע שביל אפר המוביל להמשך היער ולאגם. התחלתי לצעוד לאורכו עד שלבסוף היער הסבוך נגמר והגעתי לאגם. זה לא היה אותו האגם לידו עמדתי לפני כמה דקות, שעות, ימים או אפילו שבועות קודם, זה היה אגם גדול יותר, שחור יותר. במרכז האגם הייתה השתקפותו של הירח, של הירח המלא. לבן, בוהק וגדול מתמיד, או שפשוט אף פעם לא שמתי לב אליו... זה היה אחד המחזות היפים ביותר שראיתי בחיי, אולי גם הכי יפה.
התקרבתי לשפת האגם, נותנת לכפות רגלי היחפות לגעת במים מעט ולגרום לתנועות שקטו על מימיו. התיישבתי על ברכיי לצדו, מחפשת את דמותי באגם.
מי שהופיעה מולי בהשתקפות המים לא הייתה אני, או לפחות כך רציתי להאמין. היא הייתה לבנה מידי, ממש חיוורת, בעלת שפתיים נפוחות מידי ועיניים נפוחות מידי ופשוט... לא אני.
מולה, מולי, הייתי כמה דקות, מנסה לקלוט שזאת אני, ולהבין למה אני נראית כך...
"איך את מרגישה?" שאל אותי קול ממקום לא ידוע. מייד זיהיתי אותו. זה היה אותו הקול של 'הערפד' שבא אלי אז...
"לו... לומייר?" ניסיתי להיזכר בשמו ולקרוא לו.
"זיכרון טוב." הוא אמר ומקולו שמעתי גיחוך קל. שמעתי צעדים על העלים היבשים במקום ולאחר כמה שניות הוא היה לידי. נראה בדיוק כמו שנראה אז...
"מה עשית לי?!" צעקתי לעברו בשאלה ברגע שעמד קרוב מספיק.
"כלום... רק הפכתי אותך לאחת משלנו. לאחת משלי." הוא אמר בחיוך חושף שיניים והתקרב אלי.
"אחת משלכם? אחת משלך?! מה זאת אומרת הפכת אותי לאחת משלך, משוגע?!" צעקתי עליו בכל כוחי.
"דבר ראשון תירגעי." הוא אמר ברוגע והתקדם אלי עוד, בעוד אני הולכת אחורה יותר ויותר.
"דבר שני..." הוא אמר והתקרב שוב. עכשיו כבר הגעתי לעץ כלשהו ולא יכולתי ללכת לאחור יותר, לא בלי ליפול על שורשיו הבולטים מהקרקע. הוא המשיך להתקרב. עכשיו הוא כבר היה במרחק צעדים ספורים ממני.
"אני חושב ש..." הוא אמר והתקרב עוד כמה צעדים אלי, כך שעמד כמה סנטימטרים ממני.
"אני חושב שמאוד מתאים לך לבן..." הוא אמר וליטף את פני בחיוך. ברגע שכף ידו נגעה בי הורדתי אותה משם בתנועה חדה ובעטתי הישר לבטנו. הוא נסוג כמה צעדים אחורה, מחזיק בחיוך את המקום בו בעטתי.
"זה בסדר..." הוא אמר ונעמד ישר, מתקרב אלי שוב.
"תזהר ממני מטונף!" אמרתי באיום.
"אני בסדר... את לא צריכה לדאוג לי... דברים כאלה לא מפריעים לי..." הוא אמר והתקרב עוד יותר אלי.
"אתה ממש עשוי לבלי חת." אמרתי בלגלוג קל.
"אם את רוצה לקרוא לזה ככה..." הוא אמר והעביר יד בשיערו.
"כמה זמן עבר?" שאלתי. הוא לא ענה, רק הביט בי, כאילו בוחן כל נקודה ונקודה בי, לומד את דמותי החדשה שיצר.
"כמה זמן עבר?!" שאלתי בקול רם יותר, כמעט בצעקה.
"שלושה- עשר יום בדיוק." הוא ענה והסתובב בשקט לכיוון האגם.
"מה?!" שאלתי מזועזעת.
"שלושה- עשר יום." הוא ענה, ממשיך ללכת לכיוון האגם.
"אבל...?... איך?..." ניסיתי למצוא את המילים.
"תביני, כל אדם שננשך קם בליל הירח המלא שלאחר מכן ב... בצורתו החדשה." הוא אמר והסתובב אלי. הוא הגיע לקצה המים.
"צורתו החדשה...?" לחשתי בשאלה, כנראה שעדיין לא הבנתי שאני עכשיו כמוהו. שאני עכשיו ערפד.
"כן. את יודעת, ניבים חדשים שדרך אגב באים גם עם שפתיים נפוחות יותר, חיוורון- יתר, רעב וצמא לדם וזהו אני חושב... אה כן, חוץ מזה שעכשיו את כבר לא יכולה למות. אפשר אפילו לומר שאת במימד מקביל למתים..."הוא אמר עם תנועות ידיים אחדות.
'מימד מקביל למתים' חזר ראשי אחריו, מנסה להבין את משמעות הדבר.
"כן, מימד מקביל למתים." הוא אמר. שוב אותה הרגשה שהוא קורא את מחשבותיי.
"תגיד, חלק מהסיפור הזה זה גם לקרוא מחשבות?" שאלתי, מנסה להפיג ממחשבתי את העניין ולהתרכז במשהו אחר, משהו אולי קצת יותר משעשע וכיפי... כמו קריאת מחשבות.
"בדרך כלל אנחנו יכולים לקרוא מחשבות רק למי שנשכנו, אבל אותך גם לפני יכולתי לקרוא... ממש ספר פתוח. הראשונה שהצליחה לי כל כך טוב." הוא אמר בחיוך, שוב חושף את אותן שיניים ארורות.
"אז זאת לא הפעם הראשונה שלך אני רואה..." אמרתי, מסיקה מסקנה חפוזה מדבריו.
"לא... קופה של שרצים כן תלויה מאחורי כמו שאת יכולה לראות." הוא אמר בגאווה. אני לא מבינה למה הוא כל כך מתגאה בזה... כל כך מתגאה בכך שהרס חיים שלמים של אנשים חפים מפשע...
"את לא נראית כל כך מרוצה מזה... מה הבעיה, את עדיין לא מבינה שבזכות זה את שורדת?" הוא אמר בנימה קצת שונה.
"לא. אני לא מבינה." סיננתי מבין שיני החדשות.
"את עוד תביני..." הוא אמר ללא חשש, בטוח בדבריו.
"אני לא חושבת כך, לומייר. אני לעומתך, לא אוהבת לשמוח לאיד מצרות של אחרים. במיוחד לא כשמדובר בהרס החיים שלהם." אמרתי בכעס.
"תחשבי ככה כמה שתרצי, את תראי שברגע שהתשוקה הזאת לדם תצמח בך תשני את דעתך." הוא אמר, כמעט ומשכנע אותי בביטחונו.
"אתה יותר מידי בטוח בעצמך..." אמרתי בשלווה, מתיישבת על אבן כלשהי ליד האגם.
הוא התיישב לידי. הפעם כבר נתתי לו, ידעתי שאין לי כבר כל סיבה לפחד ממנו, רק להיגעל.
"אז... מה אתם, כלומר אנחנו עושים כל היום?" שאלתי כבדרך אגב.
"את מתכוונת בלילה." הוא אמר, מתקן אותי.
"בלילה וביום אני מתכוונת." אמרתי, מתייחסת לתיקונו אך נשארת בשלי.
"ביום אנחנו לא עושים כלום. אנחנו לא יכולים... כשאתה ערפד אתה נעלם בזריחה." הוא אמר בקול עמוק. שתיקה.
"מה מרגישים כשנעלמים?" שאלתי לבסוף, מנסה לדמיין את ההרגשה.
"לא מרגישים..." הוא אמר, מביט בהשתקפות הירח במים.
"מה זאת אומרת לא מרגישים?" שאלתי באי הבנה, איך אתה יכול לא להרגיש שאתה נעלם?... זה משהו שלא נשמע לי הגיוני כל כך האמת...
"עוד... שעתיים וחצי את תראי שלא תרגישי כלום." הוא אמר ומדבריו הבנתי שעוד מעט תעלה השמש ואני אתנדף לאוויר בפעם הראשונה בחיי, או במותי.
"תגיד, איך אתה בוחר למי... לעשות את זה...?" שאלתי, חושבת על הדבר שלא רציתי, אך ידעתי שבשלב זה או אחר אצטרך לדעת.
"זה משהו שאתה מרגיש בפנים... אתה לא בוחר סתם אנשים... לכל אחד יש את היעוד שלו, של חלק מהאנשים זה להפוך לפיתיונות לערפדים, ובהמשך גם להפוך אנשים לפיתיונות שלהם..." הוא אמר בקול ענייני.
"ובפעם הראשונה שלך... לא... לא פסחת על שתי הסעיפים בעניין? אחרי הכל, להרוג זה לא דבר קל." אמרתי בניסיון לברר קצת מידע...
,קצת... אבל ההרגשה הפנימית שלי לגבי זה גברה על כל היסוס שהיה לי. ידעתי שאני חייב לעשות זאת." הוא אמר. דבריו עודדו אותי מעט, אני לא חושבת שאם ההחלטה הייתה בידי הייתי יכולה לבחור למי לעשות את זה... זה קשה מידי.
לפתע הוא התרומם.
"אתה הולך?" שאלתי,
"כן... אני צריך ללכת עכשיו..." הוא אמר והסתובב.
"לאן?" שאלתי וקמתי גם כן על רגלי.
"למקום שלי." הוא אמר ונעלם, אני לא יודעת לאן, או איך, אבל אני מתארת לעצמי שזה עוד אחד מהדברים שיתגלו לי עם הזמן...
מחוון מדויק מאוד
הנה המחוון המדויק שבניתי לעצמי, לפני ששלחתם אליי את הסיפורים, שבעזרתו בדקתי אותם.
עניין - 35 נקודות
רמת דימיון - 10 נק'
החלק הלא מציאותי - 7 נק'
החלק המציאותי - 5 נק'
ריתוק לסיפור - 5 נק'
נושא הסיפור - 3 נק'
בכללי - 5 נק'
מקוריות - 20 נקודות
סוג סיפור - 3 נק'
סגנון סיפור - 3 נק'
מהלך הסיפור - 2 נק'
בעיה - 3 נק'
פתרון - 3 נק'
מהלך הפתרון - 2 נק'
החלק הלא מציאותי - 4 נק'
לשון - 15 נקודות
שגיאות דיקדוקיות - 5 נק'
אוצר מילים - 3 נק'
שגיאות כתיב - 3 נק'
הבנה - 4 נק'
יצירתיות - 20 נקודות
כותרת - 4 נק'
תמונה - 2 נק'
שיר - 1 נק'
מקום - 2 נק'
זמן - 1 נק'
דמויות - 3 נק'
שמות - 2 נק'
החלק הלא מציאותי - 5 נק'
מבנה - 10 נקודות
פסקות - 2 נק'
מספר עמודים - 2 נק'
אקספוזיציה - 3 נק'
סיום - 3 נק'
סה"כ: 100 נקודות
הציון שנתתי לרותם
עניין-
רמת דימיון: 7 החלק הלא מציאותי: 5 ריתוק לסיפור: 2 החלק המציאותי: 2 נושא הסיפור: 3 בכללי: 3 סה"כ: 22
מקוריות-
סוג סיפור: 2 סגנון סיפור: 2 מהלך הסיפור: 1 בעיה: 1 פתרון: 3 מהלך הפתרון: 2 לא מציאותי: 4 סה"כ: 15
לשון-
שגיאות דיקדוקיות: 2 אוצר מילים: 1 שגיאות כתיב: 3 הבנה: 3 סה"כ: 9
יצירתיות-
כותרת: 4 תמונה: 0 שיר: 0 מקום: 1 זמן: 0 דמויות: 3 שמות: 0 לא מציאותי: 3 סה"כ: 11
מבנה-
פסקות: 2 עמודים: 2 סיום: 2 אקספוזיציה: 1 סה"כ: 7
סה"כ: 64
הציון שנתתי לנויה
עניין-
רמת דימיון: 7 החלק הלא מציאותי: 5 ריתוק לסיפור: 5 החלק המציאותי: 5 נושא הסיפור: 3 בכללי: 4 סה"כ: 29
מקוריות-
סוג סיפור: 3 סגנון סיפור: 2 מהלך הסיפור: 2 בעיה: 3 פתרון: 3 מהלך הפתרון: 2 לא מציאותי: 2 סה"כ: 17
לשון-
שגיאות דיקדוקיות: 5 אוצר מילים: 1 שגיאות כתיב: 3 הבנה: 4 סה"כ: 13
יצירתיות-
כותרת: 4 תמונה: 2 שיר: 0 מקום: 0 זמן: 0 דמויות: 2 שמות: 1 לא מציאותי: 4 סה"כ: 13
מבנה-
פסקות: 2 עמודים: 2 סיום: 3 אקספוזיציה: 3 סה"כ: 10
סה"כ: 82
הציון שנתתי לטל
עניין-
רמת דימיון: 10 החלק הלא מציאותי: 7 ריתוק לסיפור: 5 החלק המציאותי: 5 נושא הסיפור: 3 בכללי: 5 סה"כ: 35
מקוריות-
סוג סיפור: 3 סגנון סיפור: 2 מהלך הסיפור: 2 בעיה: 3 פתרון: 0 מהלך הפתרון: 2 לא מציאותי: 4 סה"כ: 16
לשון-
שגיאות דיקדוקיות: 5 אוצר מילים: 3 שגיאות כתיב: 3 הבנה: 4 סה"כ: 15
יצירתיות-
כותרת: 4 תמונה: 0 שיר: 0 מקום: 1 זמן: 1 דמויות: 3 שמות: 1 לא מציאותי: 5 סה"כ: 15
מבנה-
פסקות: 2 עמודים: 2 סיום: 3 אקספוזיציה: 0 סה"כ: 7
סה"כ: 88
סיכום ביניים
ואלו הציונים שניתנו לכל אחד:
רותם - 64 נק' מתוך 100 נק', כלומר 32 נקודות מתוך 50 נק' בציון הסופי.
נויה - 82 נק' מתוך 100 נק', כלומר 41 נקודות מתוך 50 נק' בציון הסופי.
טל - 88 נק' מתוך 100 נק', כלומר 44 נקודות מתוך 50 נק' בציון הסופי.
במקום הראשון - טל
במקום השני - נויה
במקום השלישי - רותם
אבל, הכול עוד פתוח...
הציונים שנתנו לרותם ע"י המתמודדים + ממוצע
הציונים שנתנו לרותם ע"י המתמודדים של העונה השנייה הם:
75, 10, 88, 60, 100, 40, 80, 100, 20, 100
הממוצע הוא: 67.3.
הציונים שנתנו לנויה ע"י המתמודדים + ממוצע
הציונים שנתנו לנויה ע"י המתמודדים של העונה השנייה הם:
90, 100, 62, 95, 90, 90, 60, 0, 100, 0
הממוצע הוא: 68.7.
הציונים שנתנו לטל ע"י המתמודדים + ממוצע
הציונים שנתנו לטל ע"י המתמודדים של העונה השנייה הם:
40, 20, 93, 30, 95, 87, 85, 0, 40, 0
הממוצע הוא: 49
סיכום והכרזה על המנצחים
אוקי...
אז אלו המשפטים האחרונים לעונה הראשונה...
רותם,
קיבלת ממני 64 נקודות על הסיפור שלך, שהם בעצם 32 נקודות מהניקוד הכולל שלך.
קיבלת מהמתמודדים 67.3 נקודות על הסיפור שלך, שהם בעצם 33.65 נקודות, או 34 נקודות מהניקוד הכולל שלך.
ובסך הכול, קיבלת 66 נקודות על הסיפור שלך.
נויה,
קיבלת ממני 82 נקודות על הסיפור שלך, שהם בעצם 41 נקודות מהניקוד הכולל שלך.
קיבלת מהמתמודדים 68.7 נקודות על הסיפור שלך, שהם בעצם 34.35 נקודות, או 34 נקודות מהניקוד הכולל שלך.
ובסך הכול, קיבלת 75 נקודות על הסיפור שלך.
טל,
קיבלת ממני 88 נקודות על הסיפור שלך, שהם בעצם 44 נקודות מהניקוד הכולל שלך.
קיבלת מהמתמודדים 49 נקודות על הסיפור שלך, שהם בעצם 24.5 נקודות, או 25 נקודות מהניקוד הכולל שלך.
ובסך הכול, קיבלת 69 נקודות על הסיפור שלך.
ולכן, המנצחת במקום הראשון היא נויה.
המנצחת במקום השני היא טל.
והמנצחת במקום השלישי היא רותם.
*הכפתורים יגיעו בהקדם האפשרי....*
ועכשיו משחקים...
קודם כל, נתחיל עם אלו מפעם קודמת...
מותר להשתתף רק במבצע אחד!
מאחורי הבלונים
זוכה אחד, והוא יזכה בלינקוק בגודל 18.
תכתבו את צבע הבלון.
פנויים: סגול
תפוסים: צהוב, ירוק, ורוד, כחול
מאחורי המכתבים
שלושה זוכים, והם יזכו בלינקוק בגודל 24.
תכתבו את צבע המכתב.
פנויים: לבן, ורוד בהיר, ורוד כהה, אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכלת, כחול
תפוסים: סגול
ועכשיו, משחקים חדשים!
מותר להשתתף עד שלושה משחקים.
מותר להשתתף בכל המשחקים!
מאחורי המאפינס
שני זוכים והם זוכים בחתימה.
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
פנויים: 1,5,6,7
תפוסים: 2,3,4,8
מאחורי הפרות
זוכה אחד והוא זוכה בלינקוק בגודל 36.
1.
2.
3.
4.
פנויים: -
תפוסים: 1,2,3,4
נגמר!
מאחורי החיות
חמישה זוכים והם זוכים בלינקוק בגודל 18
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
9.
10.
11.
12.
13.
14.
15.
16.
פנויים: 1,2,4,5,6,7,8,9,10,11,12,16
תפוסים: 3,13,14,15
מאחורי הירקות
שלושה זוכים והם זוכים בלינקוק בגודל 18
1.
2. 
3. 
4. 
5.
6. 
7. 
8. 
פנויים: 5,6,7,8
תפוסים: 1,2,3,4
מאחורי הכלבים
זוכה אחד והוא יזכה בלינקוק בגודל 24
1.
2.
3.
4.
5.
6.
7.
פנויים: 2,4,6
תפוסים: 1,3,5,7
כמה יש?!
מותר להשתתף רק במשחק אחד.
הזוכה מקבל חתימה.
1.
כמה קשת בענן בצבע סגול יש? 16
כמה קשת בענן בצבע ורוד יש? 12
פתור!
2.
כמה סימני שאלה יש? 20
כמה סימני קריאה יש? 8
פתור!
3.
כמה נמלים בצבע ורוד יש?
כמה נמלים בצבע חום יש?
כמה נמלים בצבע חרדל יש?
4.
כמה עקבות בצבע כחול יש?
כמה עקבות בצבע ירוק יש?
5.
כמה לבבות אדומים יש?
כמה לבבות ורודים יש?
ועכשיו תחרות חדשה ונוצצת!
בגלל פרישתה של דנה מהתחרות, קיימים רק 19 שורדים, עוד לפני ההדחה!
ועכשיו, נשאר מקום פנוי!
המקום הזה יתמלא ע"י אחד מכם!
כן כן... גם אם עוד לא נרשמתם לתחרות, תוכלו לתפוס את מקומכם בעונה השנייה!
אז איך אני אבחר את האחד שיצטרף לנבחרת?!
פשוט מאוד!
תחרות שלמה, בעלת שלושה שלבים, שבסופם ייבחר אדם שיוכל להצטרף לעונה השנייה של "מי השורד? השרדות ישרא" בשלבים קצת יותר מתקדמים מעכשיו...
ההרשמה למיני תחרות הזאת פתוחה לכולם, אבל המקומות מוגבלים! רק עשרה!
התחרות תתחיל או כשכל המקומות ייתפסו, או בתאריך 1.7 5.7, תלוי מה יבוא קודם...
משתתפים:
1.OMG! me. xD
2.
3.
4.
5.
6.
7.
8.
9.
10.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
השורד321
