פרק 15

יום הולדת

ציפיתי לראות גועל בהבעת פניו. ציפיתי לראות את הסלידה שתמיד ראיתי בפניהם של עוברי אורח כשעיניהם נחו על אנשי החצאים, ששכבו מטונפים על המדרכות בצידי הרחובות. חשבתי שהוא יירתע ממני כשהמילים ישקעו עמוק פנימה. אך הוא לא הרפה ממני ופעימותיו לא הפכו למנוכרות.

"זה לא משנה לי איזה דם יש לך." הוא סינן כשתווים של עלבון חצו את פעימותיו.

קברתי את פניי בידיי.

"אבל רפאל, הבושה… הבושה בלהיות ילדה של רוצחת, הבושה בלהיות עם דם טמא-"

"זה לא משנה שום דבר בעיניי." הוא חזר ברצינות. "את הצלת את חיי עם הדם ה'טמא' שלך. אם לא היית שם בשבילי, לא הייתי נמצא כאן היום."

"אז זו הסיבה שהלחימה שלי לא משתפרת, זו הסיבה שאני כל כך גרועה בשדה הקרב." לחשתי. "אומנם אני יכולה לקרוא תדרים, אבל אני לא יכולה להילחם, כי הדם שלי לא טהור."

"את יודעת מי ממציא את כל הדעות הקדומות האלו על אנשי החצאים? אנשים קטנים ולא חשובים, אנשים שמפחדים מהשונה." הוא המשיך ברצינות. "אין הוכחה מדעית לכך שאת פחות טובה מאחרים בגלל סוג הדם שלך. אלו רק סיפורים מרושעים שהשתרשו אצל אנשים, דעות קדומות שאינן נכונות."

"דעות קדומות שכולם מאמינים בהן! אסור שאף אחד נוסף יגלה מה שאני, אחרת יגרשו אותי מכאן." מלמלתי. "מה אעשה אז? לאן אלך?"

הוא נאנח וידו רפרפה קלות על גבי. המגע שלו הרגיע אותי מעט אך עדיין הייתי נסערת. מחשבה חדשה הגיעה אליי והרמתי אליו את מבטי.

"רפאל… אם אבא שלי אדם רגיל, שגר בעיר העילית, אולי הוא עדיין שם?"

משהו, הדומה להתרגשות מהולה בחרדה, התגנב לבטני. האם זה ייתכן שאבא שלי עדיין בחיים? איך זה שאף פעם לא ניסה לחפש אותי או ליצור קשר? האם ידע שיש לו בת?

"אל תנסי לחפש אותו, זה רעיון גרוע." רפאל אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. "כרגע מה שחשוב זה שתסיימי את הלימודים. את תעמידי את עצמך בסכנה גדולה אם תברחי מכאן."

"באלאר אמר שהיה זה רעל מסוג דיאוקסין שהרעיל את אמא שלי. אולי אבא שלי, מי שזה לא יהיה, יודע עליה משהו? אם אוכל לראות אותו רק פעם אחת… אוכל לשאול אותו כל כך הרבה דברים." אמרתי בחפזון.

רפאל נראה שקוע במחשבות.

ידעתי שאני אמורה להיכנס כבר לשיעור, שהמחנכים יתחילו לבדוק נוכחות בקרוב, וכשיגלו שאיני שם, וודאי יהיו לכך השלכות.

"אמרת דיאוקסין? השם הזה מוכר לי אבל אני לא מצליח להיזכר מהיכן." הוא אמר בהרהור ואז נשק לשפתיי. "את חייבת ללכת, אחרת הם יתחילו לחשוד."

הנהנתי וחזרתי בחזרה אל השביל, ראשי עמוס עד אפס מקום במחשבות חדשות ואפשרויות.

לקראת אחד הערבים, כשהכפור פינה את מקומו למזג אוויר אביבי יותר, קלאמה ואני הסתובבנו בין המדפים בספריה, מנצלות את הרגעים הבודדים שבהם לא השגיחו עלינו בשבע עיניים. היה עוד זמן מה עד לשיעור אומנויות הלחימה ולמסדר הלילה. המבחנים של סוף שנה התקרבו ואיתם, התקרב יום השידוכים הנוראי שממנו חששתי. לא יכולתי לדמיין את עצמי משובצת עם אף אחד, לא משנה כמה התאמצתי. קלאמה, לעומתי, נראתה מוכנה ומתרגשת לקראת המאורע. היא כבר החלה לדבר על השמלה שהיא תלבש לטקס והחלה לנחש מי יהיה הבן זוג שישודך לה.

"אין לך אפילו ניחוש פרוע עם מי יכולים לשדך אותך?" היא לחשה כשעמדנו ליד אחד המדפים. היא חיפשה אחר ספר היסטוריה ואני חיפשתי אחר אזכור כלשהו, אפילו הבודד ביותר, על רעל בשם דיאוקסין, בכל ספרי הטבע והמדעים שהיו בספריה. עד כה לא מצאתי דבר.

"הייתי רוצה להיות עם רפאל." אמרתי בקול נמוך. "אבל זה לא יקרה אף פעם. הם לא ישדכו אותי אליו בחיים."

"ממש נתפסת עליו חזק." היא קרצה ופעימותיה נמלאו עונג. "אבל את תצטרכי לשחרר אותו לחופשי בקרוב."

ידעתי שהיא צדקה, אך רק עצם המחשבה הזאת הכאיבה לי בבטני. לא רציתי לשחרר אותו בקרוב, או אף פעם. עם רפאל הרגשתי כאילו מצאתי את הפינה שלי. עם רפאל הרגשתי שאני יכולה להיות עצמי. לא היה לו אכפת אם הייתי עם דם מלוכלך או לא, הוא ראה אותי מעבר לתוויות שהחברה שלנו הדביקה לנו. ידעתי שלא אמצא מישהו אחר שיוכל להבין אותי בצורה הזאת. ידעתי בלי צל של ספק שמה שהיה ביני לבין רפאל היה חד פעמי ונדיר.

"ומה אם לא ימצאו לי שידוך? מה אם אצטרך להתחתן עם מישהו מאנשי החצאים?" זרקתי לעברה בזהירות. לא סיפרתי לה את הסוד שלי כי חששתי מהתגובה שלה. קלאמה הייתה חברה טובה, אבל דעותיה היו מיושנות ופחדתי לאבד אותה.

"אנשי החצאים?" היא השיבה בגועל. "למה שתמצאי את עצמך עם טינופת כזאת? אם את שואלת אותי, היו צריכים מזמן לגרש אותם מהעיר התחתית בחזרה למעלה, לאן שהם שייכים, הרי אין להם באמת כשרונות, נכון?"

"כן… ברור." אמרתי כשפי מתייבש. כמו שחשבתי, לא יכולתי לשתף אותה במוצאי כי לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את החברה היחידה שהייתה לי במקום הזה.

"אני אומרת שישדכו אותך לבאלאר." היא אמרה בהיסח דעת ופתחה את אחד הספרים.

"אל תדברי איתי עליו." אמרתי בקול קודר, נזכרת בידיים האלימות שלו ובצורה שהוא ניסה לכפות את עצמו עליי. חשבתי שהוא לא כזה. חשבתי שהוא לא יעז לגעת בי מבלי שאסכים לכך. הרי הוא היה זה שהציל את לילה בפעם ההיא… איך ייתכן שהיה כה אלים וגס כשהיה מדובר ברצונותיו הבלתי נשלטים שלו?

בדיוק כשהוצאתי ספר עב כרס מהמדף, ראיתי אותו מתקרב אלינו ונאנחתי עמוקות. לא רציתי לדבר איתו ולא רציתי לראות את פניו. לא דברנו מאז אותו בוקר שבו הוא ניסה לקבל את 'מה שהגיע לו'.

"אלירה, אפשר להחליף איתך מילה?" הוא היה בצידו השני של המדף, אך יכולתי לראות את עיניו נעוצות בי כמו סיכות. הפעימות שלו היו רגועות, עם נימה של פיוס.

"הדבר האחרון שאני רוצה זה לדבר איתך." סיננתי בכעס. התלבטתי אם לגעת בתדרים שלו ולהכאיב לו, או להניח לו לנפשו. אחרי הכל, אדישות הייתה מכאיבה יותר מסתם דחייה.

"אני נשבע שאני אתנהג יפה." הוא לחש ואז חייך. "בואי למדף של ספרי הלשון, שקט שם."

"לכי איתו!" קלאמה סיננה לי ונתנה דחיפה קלה בגבי. רציתי להתנגד אך היה מאוחר מדיי.

החזרתי את הספר למקומו והלכתי אחריו למדפים הכי מרוחקים בספריה. אף אחד לא ביקר כאן בדרך כלל והייתה לנו פרטיות. כשנעמדנו בקצה המדף ראיתי שהוא ניסה לחייך אך היה עצבני ונבוך.

"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בלי גינונים מיותרים. "אם תיגע בי אני אצעק."

"לא, לא! אני לא אגע בך, אני מבטיח." הוא נחפז לומר. "אני רוצה לבקש סליחה על ההתנהגות שלי! לא הייתי צריך להתנפל עלייך ביום ההוא… אני ממש מצטער."

נאנחתי וניסיתי לחוש את הפעימות שלו. הייתה בהן חרטה אמיתית אך זה לא היה טוב מספיק.

"כפית את עצמך עליי בניגוד לרצוני." אמרתי בקול קר. "חשבתי שאתה שונה מהנערים ההם, באלאר."

"בגלל זה אני רוצה לבקש ממך סליחה, כי אני שונה מהם." הוא הפטיר.

"לקח לך כמעט חודש לבקש סליחה, למרות שאנחנו לומדים באותה כיתה בכל בוקר." אמרתי בנימה של זלזול.

"את צודקת, אני אידיוט." הוא אמר ברצינות, מה שגרם לי לחייך.

הייתי חייבת להודות שאהבתי להתעלל בו. זה לחלוטין הגיע לו.

"חשבתי שאנחנו חברים, באלאר. התאכזבתי לגלות שאנחנו לא. כי חברים מכבדים אחד את השני." אמרתי בשקט.

"אני חושב שכדאי שנהיה חברים באמת." הוא אמר במהירות. "בלי עסקאות, בלי בקשות. נשכח מכל מה שהיה ונתחיל דף חדש. מה את אומרת?"

לא ידעתי מה להגיד. זה נראה לי חשוד שלפתע הוא שינה את דעתו לגביי. במשך ימים ארוכים, הוא חלף על פניי בהתעלמות מוחלטת, כלל לא מתחרט על מה שהוא עשה לי, על הדרך שבה הוא התייחס אליי מקודם, וכעת הוא התהפך לגמרי ושינה את דעתו.

"מה אתה מסתיר ממני?"

הושטתי את מחשבותיי אל התדרים שלו. היה משהו לא תמים מאחורי הבקשה התמימה שלו. הוא ניסה להסתיר את שורש העניין ממני, אך הוא היה צריך להיות חכם יותר. הוא היה צריך לנחש שאני יכולה להגיע אל הסודות שלו מבלי להתאמץ. אימצתי את עיניי ובררתי בין התדרים שלו. הייתה שם התרגשות ומבוכה וגם עקשנות לא קטנה.

הוא נאחז בראשו בידיו כשלחצתי יותר על מחשבותיו.

"את עושה לי כאב ראש."

"אתה יכול לומר לי את האמת, ואז אני אפסיק." חייכתי במתיקות מזויפת. עדיין לא סלחתי לו על ההתנהגות שלו, לא משנה כמה נחמד הוא ניסה להיראות כעת.

הוא נאנח והסיט ממני את עיניו.

"אני יודע את תוצאות השידוכים." הוא סינן בקול שכמעט לא נשמע.

"מה זאת אומרת?"

"מאז שחידשתי את הקשר עם אבא שלי, בגללך, כמובן, גיליתי כמה דברים חשובים." הוא אמר בחיוך מתרחב. "אבא שלי חבר של המנהל החדש שלנו והוא הסכים לגלות לו למי אהיה משודך בסוף שנה."

"אני לא מאמינה לך." סיננתי.

"כל השידוכים כבר מוכנים, הכל מוכן מראש." הוא המשיך לומר בנימה מתנשאת. ידעתי לפי הפעימות שלו שהוא אמר את האמת. למה הוא היה חייב להיות כל כך זחוח כל הזמן?

"זו הסיבה שבאת אליי? להתלהב בפניי שאתה יודע למי תהיה משודך?" אמרתי בזלזול. "זה לא מעניין אותי."

"את ממש קשה, אלירה." הוא חייך. "חשבתי שתביני מהר יותר… באתי אלייך כי הקוויטה החליטה לשדך אותך אליי."

"לא!" הצטעקתי באי אמון. "אתה משקר לי!"

"אני נשבע לך שלא." הוא אמר במהירות. "לכן אני רוצה שנחזור להיות חברים. אין לנו סיבה לריב אם גם ככה נהיה ביחד בסוף. רציתי לפייס אותך ולתת לך לעכל את הידיעה, כדי שזאת לא תהיה הפתעה ביום הבחירה. וגם, רציתי שתהיה לנו הזדמנות להתחיל מחדש."

רציתי לחבוט בו ולהכאיב לו באופן פיזי אך ידעתי שזה חסר טעם. תחושה של כבדות אחלה למלא את בטני.

לא ייתכן שישדכו אותנו זה לזה! לא ייתכן שאני אמורה לבלות את שארית חיי איתו! הייתי מעדיפה כל בחור אחר, מאשר אותו. לא אחרי מה שהוא עשה לי.

"גם אני הייתי מבואס כשגיליתי." הוא המשיך לחייך.

"אתה לא נראה מבואס." ציינתי.

"את צודקת, לא הייתי מבואס, זה סתם שקר, למעשה אני שמח שזה המצב." הוא אמר בקול שבע רצון.

"אני עדיין לא מאמינה לך." סיננתי בקול מיואש למרות שידעתי שהוא אומר את האמת.

"את יכולה לא להאמין לי. תחכי ליום הבחירה ותגלי שאמרתי לך את האמת." הוא המשיך בשקט. "רואת העתידות של הקוויטה כבר חזתה את הכל. יש סיבה לכך שתמיד נמשכתי אלייך. יכול להיות שהרגשתי שאת אמורה להיות איתי."

הנדתי בראשי לשלילה. סירבתי להסכים עם קביעת הגורל הזאת. המחשבה שאצטרך לחלוק את חיי איתו עוררה בי בחילה. לא יכולתי לדמיין אותנו חיים ביחד. המחשבה הזאת הייתה מגוחכת.

"ברור שלא הייתי בוחר להיות עם מישהי ששייכת לאנשי החצאים, זה נכון." הוא המשיך, כאילו דיבר אל עצמו. "אבל אני חושב שעם הזמן אוכל להתגבר על החסרונות שלך ועל החלק הזה.. שהוא פחות טוב בך. הדם שלך לא טהור, אבל קריאת התדרים שלך מספקת ומכפה על הכישלון שלך בלחימה פיזית. את גם עקשנית, מה שאני אוהב בבנות. סך הכל, אני חושב שנוכל להסתדר עם הזמן."

"תודה שניתחת אותי כמו שמנתחים פרה לפני קנייה." אמרתי בארסיות. "אבל לא חשבת לשאול את דעתי בעניין? מה אם אני לא מעוניינת להיות משודכת אליך?"

הוא צחק.

"אין לך ממש ברירה. לאף אחד מאיתנו אין ברירה, שכחת?"

"אם הייתי יכולה הייתי חונקת אותך." הפטרתי בכעס.

"גם שנאה היא סוג של אהבה." הוא משך בכתפיו. "אני בטוח שעם הזמן תלמדי לאהוב אותי. אחרי הכל, אני כבר עושה לך טובה בכך שאני שומר את הסוד שלך מפני כולם."

"אל תאיים עליי." לחשתי בזעם ונצמדתי אל התדרים שלו. הפעלתי מעט לחץ. ידעתי שהוא הרגיש בכאב אבל הוא לא נתן להבעת פניו להשתנות.

"אם אספר לכולם מי את באמת, יחכה לך גורל אכזר יותר מאשר חיים שלמים איתי." הוא אמר בקול תקיף.

"כרגע אני לא בטוחה איזה גורל אכזר יותר, חיים איתך או שחיים שבהם אחרים ידעו מי אני." אמרתי בזעם והסתובבתי ממנו. "אנחנו לא חברים, באלאר, אף פעם לא היינו ואף פעם גם לא נהיה."

ידעתי שאני חייבת להיות לבד עם רפאל. היו כל כך הרבה דברים שהייתי צריכה לומר לו. הייתי זקוקה לרוגע המאזן שלו, כדי שיגיד לי שדברים אינם גרועים כפי שהם נראים. היה בו משהו מאד מרגיע, שגרם לי להרגיש בטוחה, בכל פעם שהוא היה איתי. הפגישות שלנו היו מעטות מדי. הצלחנו להגניב פה ושם נשיקה וחיבוק, אך אף פעם לא יותר מזה. תמיד היו מסביב העיניים הצופות של שאר המחנכים, הזמן הפנוי היה כמעט לא קיים, כשהוכרחתי לעמוד במשך שעות במסדרי בוקר ולילה עם שאר החניכים, ללא שום סיבה הגיונית.

הדרך היחידה להיות עם רפאל לבדי הייתה להיפצע.

התנדבתי להילחם בשיעור אומנויות הלחימה. מי שלחמה מולי הייתה אליס מריטה, נערה גדולת מימדים מכיתת האש. הפעם לא התכוונתי אפילו לנסות להגן על עצמי.

"למה את מתנדבת להילחם? היא תכסח אותך!" קלאמה דחקה בי.

"בדיוק. היא תכסח אותי." סיננתי וטיפסתי אל הארנה הקטנה.

הגנבתי מבט אחד בודד לכיוונו של רפאל, שישב בספסל המחנכים. אם רק יכולתי לדבר איתו ללא לעורר מהומה… נדמה שהוא החל להבין את כוונתי וניסה להחביא את אי שביעות רצונו. הוא כלל לא היה מרוצה מהדרך שבחרתי לתקשר איתו.

הקרב החל ואליס חבטה בי בפניי ללא רחמים. הדפתי שניים מהאגרופים שלה, עד שרגלה רקעה בבטני במהירות מפתיעה והמכה הנחיתה אותי על הרצפה. ידעתי שלא יהיה זה קרב ארוך במיוחד. התקפלתי על צדי כשהיא בעטה בי עם רגליה וחיכיתי לרגע שבו ההכרה תעזוב אותי. שמעתי תרועות מרוחקות וצעקות מהקהל. טעם של דם מריר ניגר על גדות שפתיי. הדם הטמא שלי. רק עוד מכה אחת ודי…

התעוררתי על המיטה הלבנה במרפאה החשוכה. העששית דלקה רק בפינה המרוחקת ביותר בחדר. המיטות והכילות שלהן נתנו במה לעשרות צללים שריקדו על הקירות. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. ניסיתי לחשוב מה כאב לי. ידיי היו חלושות ובטני שרפה בתוכי. הרגשתי כמו בתוך חלום. שכחתי על מה רציתי לדבר עם רפאל, רק רציתי לראות אותו ולהרגיש אותו קרוב אליי.

"רפאל?" קראתי בשמו בקול חלש.

שמעתי את צעדיו מתקרבים אליי וכשהיה קרוב מספיק, הביט בי ברחמים. בעיניו הייתה החמימות שהייתי זקוקה לה.

"כואב לך?"

"רפאל, רציתי לדבר איתך-"

"בעוד רבע שעה עוזרו של לוקאס, שמשגיח על המרפאה, ילך לישון." הוא סינן והתרחק ממני אל תוך הצללים.

עצמתי את עיניי וחיכיתי עד שהזמן יעבור. ניסיתי לסדר את מחשבותיי בראשי בצורה הגיונית.

מה היה הדבר שכה רציתי לספר לרפאל? זה היה משהו שקשור לבאלאר… אך לא יכולתי לשים על כך את האצבע. ניסיתי להפוך שוב ושוב את התדרים שלי ולנבור בהם, אך הייתי מטושטשת יותר מכפי שרציתי להודות בכך.

הרגשתי את כף ידו של רפאל על כף ידי כשפקחתי את עיניי.

"אנחנו לבדנו. העוזר של לוקאס הלך." הוא לחש. "תגידי לי איך את מרגישה. נתתי לך משכך כאבים שיכול לטשטש אותך קצת. אני כל כך מצטער שהיית צריכה לעבור את הקרב הזה רק כדי להגיע לכאן. הלוואי והייתה דרך אחרת עבורנו-"

"רפאל, תשכב לצידי." אמרתי בשקט וניסיתי לזוז על צידי כדי לפנות לו מקום.

הוא נשכב לידי על צדו ונשק למצחי. היינו צפופים יחדיו על מיטת החולים. הרגשתי את חום גופו קרוב אליי, מה שמילא אותי בנחמה. במקום כלשהו בתוך בטני התעוררה אותה תחושה מוכרת ומבעבעת של תשוקה אליו. הפעימות שלו עטפו אותי בהרגשת חיבה עד אין קץ. אף פעם לא הרגשתי אהובה כל כך. לא היה צורך במילים.

"אני רוצה להיות איתך." לחשתי.

"על המיטה הזאת? כאן ועכשיו?" מילותיו היו מלאות היסוס אבל עיניו היו מלאות רצון.

"כן."

"אלירה, מגיע לך יותר מזה." הוא נאנח אך אצבעותיו שרטטו קווים דמיוניים על לחיי ואז המשיכו לכיוון צווארי וכתפיי. "את כאובה ומטושטשת, אני לא יכול…"

"לא יהיה לנו זמן טוב מזה." המשכתי להתעקש. "זה מה שאני רוצה ליום הולדת שלי. אני אהיה בת שבע עשרה בחצות."

הוא הביט בשעונו.

"כבר חצות ורבע." הוא חייך.

"אז הגיע הזמן שהמתנה שלי תתגשם." התרוממתי מעט כדי לנשק אותו.

מבעד לסחרחורת שהרגשתי, נתתי לו לפרום את הכפתורים בחולצה שלי. ידיו היו בכל מקום. מעסים את חזי, שפתיו מנשקים לי שוב ושוב. כשהוא הפשיט אותי לא הרגשתי את הקור. נותרנו שנינו ערומים לאורה העמום של העששית. היה רק את החום שגופי פלט לנוכח מגעו. אף פעם לא ראיתי אף גבר ערום לפני כן. הייתי המומה ומוצפת רגשית, אך עם זאת, לא פחדתי. סמכתי עליו.

היה נדמה לי שהכל נע בהילוך איטי וההרגשה המפעפעת בבטני הלכה והתגברה. כשהוא נכנס לתוכי, הרגשתי את הכאב מפלח את כולי. נאנחתי בכבדות כשהחדר המשיך להסתחרר סביבי. הוא נע בקצב איטי מעליי ופיו כיסה אותי בנשיקות. הוא החל להגביר את הקצב עד שלא יכולתי עוד להחזיק את עצמי. עצמתי את עיניי לחלקיק של שנייה. היה זה כאילו כל גופי נכבש בצמרמורת של ברקים שהתפרצו מתחת לעורי ובערו כמו שרפה. אף פעם לא הרגשתי משהו דומה לכך בעבר. הרגשתי את גופו נרעד ונשימותיו קצרות עד שנרגע לחלוטין ונשכב על צדו לידי, מזיע ומחייך.

לרגע אף אחד מאיתנו לא דיבר.

לא הייתי משוכנעת שאני מספיק צלולה כדי להבין את כל מה שקרה בינינו אך גופי שהשתוקק אליו נמלא בשלווה כמותה לא הרגשתי אף פעם.

הוא קירב אותי אליו, מצמיד את פניי לחזו. נתתי לזרועותיו, שהיו מלאות בורידים כסופים לעטוף אותי. ידי נגעה קלות בצלקת שנותרה על בטנו, הצלקת שאותה תפרתי. היא נראתה כהה כמו קורי עכביש שהתפשטו על עורו. הוא המשיך לנשום עמוק בנשימות רדודות, שפתיו מרפרפות על שיערי.

"אני לא מאמינה שזה באמת קרה." לחשתי בקול צרוד.

"גם אני לא." הוא החזיר לי חיוך מרוצה. "מה הייתי עושה בלעדייך?"

"כנראה שהיית חיי חיים רגילים לחלוטין." השבתי בחיוך.

"יום הולדת שמח, אלירה." הוא נשק לשפתיי ברוך.

עצמתי את עיניי ונתתי לשינה לקטוף אותי.

רפאל העיר אותי לפנות בוקר. פקחתי את עיניי במאמץ וגיליתי שעדיין הייתי בזרועותיו. רציתי להקפיא את הרגע הזה לנצח.

"אני מצטער אבל את חייבת להתעורר, אחרת לא יהיה לנו זמן לדבר." הוא מלמל לתוך שיערי. "אני כל כך צמא להיות איתך אבל עם המנהל החדש זה ממש בלתי אפשרי."

הנהנתי בשקט, מגרשת את קורי השינה מעיניי.

"רציתי לספר לך שנזכרתי מאיפה אני מכיר את הרעל ההוא, דיאוקסין." רפאל אמר וגרם לי להתעורר. ניסיתי להתיישב בבת אחת, מה שגרם לראשי להסתחרר.

"תספר לי."

"אני זוכר שקראתי על הרעל הזה פעם בספריה המרכזית, במדור רפואה, בעיר העילית. זה לא רעל נפוץ, זה רעל נדיר מאד, לכן אני זוכר אותו." רפאל השיב בשקט. "הממציא של הרעל הזה, דוקטור ג'יימס סאליבן, מאד מפורסם בעיר העילית. יש להם אפילו בית חולים על שמו!"

הרגשתי את לבי מחסיר פעימה.

"אתה חושב שג'יימס סאליבן הוא אבא שלי?"

הוא הניד בראשו.

"לא, סאליבן מבוגר מכדי להיות אבא שלך. הוא פרש לפני חמש עשרה שנה לגמלאות. אני בספק אם אימא שלך הייתה הולכת עם איש זקן." רפאל ענה. "אבל אני חושב שאולי הוא יוכל לעזור לנו. יש לתרכובת של דיאוקסין יכולות מאד ספציפיות. קשה להעביר אותו ממקום למקום ואני לא יודע עד כמה הוא נפוץ בעיר התחתית. למעשה, אני כמעט בטוח שמישהו היה צריך להביא אותו מלמעלה אל העיירה שלכם ולפזר אותו בין הבתים…"

ניסיתי לחבר את פיסות הפאזל למקומן. ראשי עדיין הלם בכאב. עדיין היו לי יותר שאלות מתשובות, אך הרגשתי שהמוות של אימא שלי החל לחשוף את פרטיו באטיות כלפיי.

"אני רוצה ללכת לחפש אותו." אמרתי בקול עיקש וציפיתי להתנגדות שלו, אך הוא לא אמר דבר. שנינו שתקנו לזמן מה עד שנזכרתי מה אני רציתי להגיד לו. ידעתי שלא תהיה דרך טובה לספר לו על החדשות הרעות שקבלתי.

"באלאר אמר שאני עומדת להיות משודכת לו בסוף השנה." אמרתי בקול קטן. צפיתי בתדרים שלו מתחלפים מרוגע לזעם מתגבר. רפאל אף פעם לא הקצין את רגשותיו, אך הרגשתי שהוא הרגיש דבר מה שהיה קרוב לשנאה, כלפי באלאר.

"ואת מאמינה לו?" הוא סינן מבעד לשיניים חורקות והסיט ממני את מבטו.

"הוא אמר שאביו חבר של לוקאס. יש לו את הרשימות של חוזת העתידות. הכל כבר מוכן. השידוכים מוכנים." הפטרתי בקול קודר. "אני לא חושבת שיש לו סיבה לשקר לי."

"את באמת תמימה כל כך." רפאל אמר בקול דק. להפתעתי כעסו הופנה כלפיי.

"למה אתה מתכוון?"

"אביו של באלאר לבטח קנה את חוזת העתידות וגרם לה לכתוב את השם שלך ליד השם של בנו." כעת הוא אפילו לא התאמץ לשמור על קור רוח. הוא נתן לעצבנות שלו לזלוג החוצה. הוא התיישב על המיטה והחל להתלבש במהירות.

"רפאל, אני לא חושבת שהוא היה עושה דבר כזה מסריח-"

כשהוא סיים להתלבש הוא נע בחדר כאחוז טירוף. התיישבתי על המיטה, מכסה את גופי הערום בשמיכה.

"איך את לא רואה את האמת מול העיניים שלך?" הצטעק כשפסע הלוך ושוב ללא הרף. "באלאר רוצה אותך לעצמו, ולכן הוא יעשה כל דבר כדי להשיג אותך!"

"אתה טועה!" החזרתי לו בצעקה צרודה. "הוא לא יעשה דבר כזה! הוא לא ישחד את הקוויטה בשבילי!"

"בוודאי שכן! הוא יודע את הסודות שלך והוא מנסה להשתמש בהם כדי לגרום לך לעשות את מה שהוא רוצה!" הוא המשיך לכעוס. "הוא עזר לך לגלות את האמת על אימא שלך, ואף פעם לא אמרת לי מה נתת לו בתמורה-"

"לא נתתי לו כלום." מלמלתי מבעד לשיניים קפוצות. לא הבנתי כיצד הגענו משלווה אידאלית על המיטה אל הויכוח הזה, שהיה מלווה בכעסים וצעקות.

"את רוצה שישדכו אותך אליו גם, נכון?" הוא נעצר מול המיטה ועיניו קדחו בי חורים. "תגידי לי את האמת."

החוורתי.

"ברור שלא. אני מעדיפה לברוח מכאן מאשר להיות משודכת לו." סיננתי והשפלתי את מבטי. "אתה יודע את זה. לא הייתי נמצאת כאן הלילה אם הייתי מעדיפה להיות עם מישהו אחר."

נגעתי בתדרים שלו וניסיתי להחליק אותם. היה זה כמו לנסות לטפס על גדר תיל בידיים חשופות. לחצתי עוד ועוד עד שהרגשתי שההתנגדות שלו החלה להתפוגג בהדרגה. לבסוף הוא נתן לי להרגיע אותו. כשהכעס נעלם, הוא התיישב על קצה המיטה וכיסה את פניו בידיו.

"אני לא מאמין שהבן זונה הזה קנה אותך." הוא ירק את המילים החוצה ופעימותיו נמלאו שנאה שעלתה על גדותיה.

"האם זה באמת משנה מי זה יהיה? הרי תמיד ידענו שישדכו אותי למישהו." לחשתי בזהירות.

"רק לא אליו." הוא השיב במהירות. "אני לא יכול לסבול אותו!"

שתקנו במשך זמן מה. השמש המלאכותית החלה להפציע בהדרגה מבעד לחלונות. הצללים החלו לסגת לאחור והאירו את המרפאה ואת המיטות הריקות בהילה עגמומית. הזמן שלנו הלך ואזל. עוד מעט אצטרך להתלבש ולהתארגן כדי ללכת למסדר הבוקר. המחשבה שנשאיר את העניינים בינינו לא פתורים ותלויים באוויר הכבידה עליי כמשקולת בבטני.

"רפאל, בבקשה... אל תכעס. בוא ננסה לנצל את הימים שנותרו לנו כדי להיות ביחד." לחשתי לעברו. "זה היום הולדת שלי. אתה לא יכול לכעוס היום."

ניסיתי לפייס אותו אך הוא היה שקוע במחשבות שנראו מנותקות ממני. התדרים שלו הפכו למבולבלים ומפוזרים. ניסיתי להיצמד אל הקווים האפלים במחשבותיו אך לא הצלחתי. היה זה כאילו הוא ניסה לחמוק ממני בכוונה.

כשהתלבשתי בחזרה במדים שלי והוא עדיין היה טרוד ומרוחק.

"העוזר שלך אמור להגיע בקרוב." אמרתי באכזבת מה. "ואני צריכה ללכת למסדר בוקר."

ציפיתי שהוא יתעשת ויתפכח לרגע כשהתקרבתי אליו, אך הנשיקה שלו הייתה קרה מאי פעם.

עזבתי את המרפאה בבוקר של יום הולדתי, עם חשש עמום שהתגנב מתחת לפני השטח.

האם זה עתה חוויתי את הלילה האחרון שלי ושל רפאל ביחד?

איך היה הפרק? מקווה שאהבתם :)

אתם מוזמנים לקרוא את הספר החדש שלי לבבות אדומים, לחצו כאן ל-גרסא דיגיטלית באתר של עברית. שתפו עם חברים שאוהבים לקרוא :)

שלכם,

סבטה.