אל תסתכל עליי ככה. אני לא משוגעת. אז מה אם נתנו לי כדורים נגד דיכאון? הרופא אמר שזה נגד
כאבי ראש, בסך הכול אני פותרת שתי בעיות בכדור אחד. סוג של ביצת הפתעה. וכן, יש לי קצת יותר מצברוח. אפילו צחקתי היום. אז מה אם זה מלאכותי. אז מה אם החיוך שלי עשוי מכימיקלים. העיקר
שהוא שם. ואז מה אם כמעט התעלפתי? בסך הכול הייתי עייפה. יש גם תופעות לוואי, אתה יודע. אל
תסתכל עליי ככה. בכל דבר טוב יש גם רע, אתה אמרת לי את זה. ומה כלכך רע בזה שאם אני אוכלת
הרבה מידי אני מקיאה? זה בכלל לא בכוונה, אתה לא מבין? לעזאזל, זה כבר לא בכוונה. ואל תסתכל
עליי ככה, אני בנאדם וזכותי לבכות ולהתעצבן. הרי את כל זה אני עושה בשבילך. הארכתי ציפורניים וקניתי לק חדש וקניתי ג'ינס במידה הקטנטנה הזו שסופסוף אני נכנסת לתוכה ובבקשה אל תסתכל עליי
ככה כי ראיתי את המבט שלך כשיצאתי מתא המדידה. והמבט הזה היה שווה את הכול. אבל לצערי זה לא
מספיק לי. כי עכשיו אני חושבת איך תסתכל עליי אם אני אלבש ג'ינס במידה אחת פחות. רק אחת. אני
אף פעם לא אפסיק לפחד לאבד אותך ולכן אני אף פעם לא אפסיק לנסות לרצות אותך. להיות הכי יפה בשבילך, הכי נשית והכי מטופחת וכן, גם הכי רזה. וזו לא אשמתך אז אל תעז אפילו להרגיש אשם, אני יודעת שתאהב אותי גם אם יהיה לי מנוי במקדונלדס. אבל המחשבות האלה, וההרגשה הזו, היא תמיד שם.
אני לא מספיק טובה אני לא מספיק טובה אני לא מספיק טובה אני לא מספיק טובה ואני אף פעם לא
אהיה. אבל אני גם לא מסוגלת להפסיק לנסות. אל תסתכל עליי ככה, ככה הכניסו לי למוח מאז שאני
קטנה, אני לא מספיק טובה. ומאז שאני קטנה יש לי תוכניות איך להוכיח להם שהם טעו. הם דפקו לי
את המוח, אתה מבין? בגלל זה החרדת נטישה וההפרעות אכילה והכול. אל תסתכל עליי ככה, מה חשבת,
שאני לא יודעת? אני מודעת מאוד לכל מה שקורה סביבי. אני פשוט לא יודעת איך מתמודדים עם זה.
18.2.08, 19:43
האדישות שלך לא תוביל אותנו לשום מקום לעולם. גם לא העצבים שלי. זה נכון שלפעמים אני לוקחת
דברים קצת יותר מדי קשה, בסדר, הרבה יותר מדי קשה, אבל תנסה להבין אותי, אני מנסה לשנות את
זה, אני מנסה מאוד. פשוט שבזמן האחרון לא מצליח לי. שום דבר לי מצליח לי. (אל תסתכל?)
אני מנסה להרגיל את הבטן שלי להכיל קצת יותר מקפה וירקות. הבעיה היא שהבטן שלי לא מתה על
הרעיון וממשיכה לדחות כל דבר שנכנס אליה. אני מנסה להיות נחמדה לאנשים שאיכזבו אותי, רק כדי
לא להרגיש לבד. אבל זה לא עוזר כי גם כשהם מחייכים אלי וגם כשכיף לי איתם אני עדיין מרגישה
את הסכין שלהם תקועה לי שם בגב, כל אחת בזמן שלה (ויש מספיק אנשים אז יש מספיק סכינים אז יוצא
שזה כואב 24 שעות ביממה).
20.2.08, 19:28
עשרים וארבע שעות אחרכך, והנה אני כבר לא בוכה. זה לא אומר שזה כבר לא כואב אבל הפסקתי לבכות. העיניים התייבשו, או אולי הבנתי שכבר אין טעם. עוברת על זכרונות בדפים ישנים ורואה כמה פעמים
בחיי נשבעתי לעצמי שאני לא אסמוך על אף אחד ולא אתן לאף אחד את העונג לפגוע בי. כלכך הרבה
פעמים בחיים שלי הידיים שחשבתי שילטפו אותי סטרו לי ועם זאת רק אתמול בערך בשעה הזו קיבלתי
את הסטירה האמיתית, סטירת מציאות.
כי אין אנשים טובים מטבעם. ואם מישהו מחייך אליי זה לא כי אני יפה ולא כי הוא נחמד אלא כי הוא צריך ממני משהו. וכשבן אדם עושה בשבילי משהו זה לא כי הוא רוצה שיהיה לי טוב. הוא יעזור לי בחיוך אבל יספור את השניות עד הרגע שבו אני אאלץ להחזיר לו על זה. אה, ותרשו לי לכתוב גם את זה:
בייבי, אני מצטערת, אבל אהבה? לא. זוגיות זה כששני אנשים חולקים חיים כי הם מפיקים תועלת אחד מהשני. סיפוק צרכים פיזיים ורגשיים.
כן כן, הנה הילדת בועות שלכם מורידה שוטים של מציאות וזה שורף לי בגרון אבל קיבינימט, לפחות
הפעם זה לא הלב ששורף. וניראלי ששתיתי קצת יותר מדי מהחומר המסריח הזה, כי אני מתחילה להפסיק להרגיש ואני נורא נורא מפחדת שאני מאבדת שליטה על עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
