משקפיים ורודות - לאור ורוד לחיים D:

אז, הנה שוב עברנו דירה..

הבית גדול יותר, ויפה יותר, אבל הוא לא בארנהם, אלא ב"קנטרי סייד" שעונה לשם - דריל, וזה לא מאוד רחוק, אבל זה רחוק.

היה באסה, עדיין יש, אבל לא נורא, זה יעבור =)

קצת קשה כשאת צריכה להתמודד עם זה לגמרי לבד, אז אומנם לאט, אבל אני מצליחה.

החדר שלי -

עוד פעם כיור בחדר P:

המיטה והתמונה הנחשקת

עם החלון, כן אני גרה בתוך הגג D:

הנוף מהחדר שלי, שכולל 2 כנסיות שעושים לי רעש של פעמונים כל שעה.

חדר אורחים

החדר של האח המתוק שלי

החדר של ההורים

חדר מקלחת ענקי

גם במקלחת

מהמדרגות

הסלון (ואבא P:)

פינת אוכל

פינת מחשב P:

החצר האחורית

החצר האחורית מהצד השני

ולסיום - הבית

עוד שבוע מתחיל,

מלא עבודות שאני צריכה להגיש,

מבחן בפיסיקה,

מבחן במתמטיקה,

ואיכשהו - לא כל כך אכפת לי..

יהיה טוב.

אני מקווה.

שוב קשה, ושוב רע.. ועד עכשיו, לאחרונה, הסתדרתי לבד, אבל זה מכאיב לי מדי עכשיו, ואני מרגישה איך אני מתפרקת מבפנים, וזה הורג אותי.

יש לי כל כך הרבה דברים לומר, ואין לי למי לומר אותם, יש לי כל כך הרבה רגשות, ואין לי למי לתת אותם.

וכולם אומרים שהם חברים שלי, ואני יכולה לבוא אליהם, אבל דווקא האנשים שאני רוצה לדבר איתם לא שם בשבילי כשאני כל כך צריכה אותם.

וכואב לי שאנ כל כך סובלת בחיים שלי, שאני לא מסוגלת להתמודד עם הכל, ופשוט להיות עוד ילדה רגילה.

אבל אני פשוט מרגישה שאלה החיים שלי, שזה עכשיו או לעולם לא, כי אני לא אחייה לתמיד, ואני רוצה לחיות חיים טובים כל עוד אנ חייה.

אני רוצה לעמוד על שלי, אבל כל פעם אני נופלת בדעתם ובחשיבה של אנשים אחרים, או במעשים שלהם.

אני רוצה מישהו להאמין לו, מישהו שיהיה כמו בית בשבילי, תמיד שם.

בא לי להעלם, לא להיות פה יותר, לא עכשיו, לא במצב הזה, אני שונאת את עצמי ככה, ובכל זאת, לא מסוגלת להפרד מזה.

ויום אחד אני ארגיש שטוב לי איפה שאני, כשיום אחר יהיה לי נורא, ואני ארגיש זוועה.

יום אחד אני אסתכל על אנשים ואגיד תודה שיש לי אותם, ויום אחר אני אשנא אותם, ואותי, גם יחד.

החיים שלי אחלה, יש לי משפחה נהדרת, וחברים בכל העולם, שבאמת אוהבים אותי, ויש לי לאן לפנות כשאני בבעיה.

אני לא מבינה איך אנשים יכולים לומר לי שהם אוהבים אותי, אין בי כלום, חוץ מדיכאון עמוק ובכי מר שלא נפסק.

איכשהו, אני תמיד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אני תמיד במקום שאני רוצה להיות כשהכוכבים כבו, וזאת הרגשה נוראית.

והשמנתי, וזה מכוער כל כך. אני מכוערת. ואני מסתירה את זה עם איפור, שזה עובד, אבל זאת לא אני.

ואני שונאת שחורף וכולם חושבים שאני איזה דובה ולא רואים שבעצם, יש לי משהו יפה מתחת לכל השכבות.

יש לי יותר מדי דברים שאני רוצה. ופחות מדי דברים שאני מקבלת..

למה אני מחכה?

ליום חמישי - לקנות שמלה לנשף (prom) כבר שמתי עיין על אחת שעולה כ800 שקל.

ליום שישי - לצאת לסרט, מסיבה עם חברות, ועוברים דירה

ליום שבת - לסדר את החדר החדש

ליום רביעי הבא - אין בית ספר

ובעתיד היותר רחוק?

9.4.2010 - נשף (prom) יהיה מדהים. (יש מזרקת שוקולד ~.~)

15.5.2010 - ליידי גאגא בהופעה חייה, כאן בארנהם D:

חודש מאי בכלליות - אין בית ספר 3 שבועות

1.7.2010 - טסים לארה"ב

2.7.2010 ועד 5.7.2010 - מפגש משפחתי (3000 איש)

השבוע שאחרי זה - בבית חוף של סבא וסבתא בקרוליינה שבארה"ב (עם הבן דוד הכי מתוק בעולם)

וזמן קצר אחר כך: חוזרים לישראל.

עוד מעט יהיו תאריכים מדוייקים.

יהיה מדהים.

אני פשוט לא יכולה לחכות.

אני אוהבת אותך.

ואני רוצה שתהיי חברה שלי.

רק תתני לי,

אל תהיי קיר.

הבטחת.

ואני אבטיח -

שגם אני אהיה.

אני אוהבת אותך.

נעמי.