השמיים הכחולים הם כמו אוויר לנשימה אחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתי בבית. אני לא מספיק לפהק וכבר תשע בערב,
אם הטלפון לא יצלצל עכשיו זה כבר אבוד. אני מחכה ומחכה ויודע יפה מאוד ממי אני מחכה לשיחה. נמאס לי לחכות לשיחות כל היום.
פתאום אוחז בי חשק מטורף לקחת את הטלפון ולהעיף אותו מהחלון, סתם ככה ביום בהיר, לזרוק אותו מהחלון. בשביל מה אני צריך אותך בכלל יא נטל, מה אכפת לי מהוואטסאפ? ואתה יכול לדחוף את הפאנראן אתה יודע לאן. אל תגיד לי שאתה לא יודע. לא, אני לא הולך להגיד לך לאן.
ופתאום - צליל הודעה נכנסת. כמו קרפדה אחוזת אמוק אני מקפץ אל המיטה ופותח את הטלפון. אני מוצא שם את מה שחיפשתי אבל פתאום יוצא לי כל החשק לענות לזה בכלל.
מיכל שלי ואני יושבים מחוץ למחלקה בלילה. היא מעשנת וגם אני למרות שהסכמנו עם עצמנו שלא נעשן יותר. אבל אם שותים ביחד עם זה תה עם נענע אז זה בסדר לעשן. כי התה עם נענע מבטל את הסיגריה. נכון מיכל? אנחנו לא נחטוף סרטן אם נשתה ביחד עם הסיגריה תה עם נענע.
"יאיר, אנחנו לא מעשנים", אמרה מיכל ושאפה שאכטה נכבדת מהסיגריה שלה, "אתה שומע? לא מעשנים יותר"
-"מיכל, זאת את שמדרדרת אותנו"
"יאיר, אני לא מאמינה שאתה מאשים אותי בדבר הזה!", היא אמרה ופרעה את תלתליה.
-"מיכל אני כבר הפסקתי עם זה לפני כמה חודשים. את זאתי שבאת ואמרת שאם נשאר לי סיגריות אז אפשר לעשן"
"כן אבל אני לא קניתי חפיסה חדשה!", מיכל אמרה ושלקה שלוק מהתה נענע שלה.
-"נו כי גמרת לי את החפיסה הקודמת", עישנתי לעברה, "כאילו שהתה נענע הזה מכפר פה על משהו. סתם סוכרים וגלוקוז."
"אני לא מבינה איך אתה יודע מזה גלוקוז בכלל"
-"אני למדתי ביולוגיה"
"כן, ואני מרלין מונרו"
-"מה?", קרקרתי, "מה הקשר?"
"וגם היית דתי פעם, נכון?"
-"נכון", הטחתי לעברה, "אני לא מבין מה הבעיה"
"כי אני חשבתי לי לתומי שאם אני אעשה טריווה ותהיה שאלה על דת אתה תדע לענות" ,אמרה מיכל וזקפה אצבע, "אבל לא, אתה רק מכשיל אותי כל פעם מחדש!"
"זה הם טועים", אמרתי, "לא אני"
-"אויש יאיר באמת. תביא לי אש במקום לדבר שטויות", אמרה מיכל ופיה דגדג את עליה של הנענע המיותמת.
"מה, עוד אחת?"
-"כן יאיר עוד אחת" היא אמרה, "אנחנו לא מעשנים יותר, אני אומרת לך"
"בחיי שלא", אמרתי והצטתי סיגריה נוספת, "ממחר לא"
-"לא לא, לא צריך להגזים", מיכל נשפה עשן, "מסוף החפיסה הזאת, באמת"
"כן ממש אמין", אמרתי, "שני מכורים יושבים אפופים בעשן ומדברים על גמילה"
-"אל תגיד את המילה הזאת"
"איזה מילה?"
-"מכורים. אני לא אוהבת אותה"
"טוב".
"תגידי, מיכל"
-"כן?"
"קורה לך לפעמים שאת יושבת ימים שלמים מחכה להודעה, ואז כשההודעה הזאת מגיעה פתאום יוצא לך החשק?"
-"אתה מתכוון שאם מישהו שולח לך הודעות כל הזמן יוצא לך החשק לדבר איתו?"
"כן"
-"זאת תכונה מאוד נשית יאיר", מיכל אומרת בידענות, "אני אומרת לך"
"ואת אומרת לעצמך כזה, למה הוא שולח לי הודעה עכשיו", אמרתי, "למה הוא רוצה אותי?"
-"כן", מיכל צחקה, "אני ממש יכולה להזהות עם זה"
"בחיי שאתן עם כזה מטומטם", אמרתי, "אם מישהו רודף אחריכן ומשקיע אתן בורחות ושואלות את עצמכן למה הוא רוצה אותי"
-"לא אתה", מיכל אמרה, "עדיף להיות כמוך, מעשן לי פה על החיים ומגיע לתובנות על המין הנשי. מי אתה חושב שאתה בכלל?"
"לא, עדיף להתעלם מאנשים רק כי הם מעוניינים בך" אמרתי.
-"על מה אתה מדבר?", מיכל אומרת, "זה אתה עשית את זה. אל תאשים אותי בתכונות הנשיות שלך!"
"כן ואני פה מיכל", אמרתי לה, "מנסה להדחיק את התכונות הנלוזות האלה ואת יושבת לך ומעודדת"
-"יואו אני חייבת עוד סיגריה", מיכל אמרה, "רק בגלל העצבים שהבאת לי עכשיו"
"טוב חומד", אמרתי, "את החפיסה הבאה את קונה"
-"סגור"
"ומה עם הגמילה שלנו?", שאלתי
-"שבוע הבא", מיכל אמרה, "אני אומרת לך"
-
ה-סוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאב ערבות זקן
