מה אתה בשבילי? כלום. שום דבר. נאדה. עלה נידף ברוח. שקית אשפה מלוכלכת. נשיפה אחרי נשימה. פחמן דו חמצני. באמת כלום.
ובכל זאת, טלטלת אותי. לקחת אותי לשיט בים שלך ובאמצע עשית סערה.
אתה יודע מה הכי אבסורד, שאתה חשבת שאתה הכי בסדר. תמיד אנחנו חושבים שאנחנו הכי בסדר.
זה כל כך קל להגיד לא אבל כשאומרים לך לא פתאום זה מעליב. פתאום אתה נפגע. פתאום "לא" זאת מילה שקשה לך לשמוע.
לא לא לא ולא. ואז כן ואז לא. והכי גרוע זה אולי.
אולי ננסה - הנה ניסינו. לא עבד. ז"א אצלי עבד אצלך לא. וחייבים שניים בשביל טנגו.
והנה אני יום אחרי ואתה שוב כלום. אתה לא קיים שוב. העדות היחידה זה השיחה בוואטסאפ שהולכת למטה ולמטה ולמטה עם כל שעה שעוברת.
אתמול היית הכל עכשיו אתה כלום. כמה הכל קל בעולם האלקטרוני הזה. להגיד לא לא ולא. ההוא לא גבוה מידי, ההוא לא חכם מספיק, לא מעניין מספיק.
לרקוד לבד אני יודע, אבל זה כבר לא מהנה. כמה זה כיף לרקוד באמצע, להרגיש את כולם מסתכלים אבל כמה הייתי נותן בשביל לרקוד רק איתך ושרק אתה תסתכל עלי.
בלי אף אחד אחר בריקוד הטנגו הפרטי שלנו.
ה' אומרת שלוש צ'ייסרים ואני בסדר. ע' אומר יאללה לא נורא, תמשיך הלאה. נ' בכלל לא יודעת וש' רק רוצה שאני אבוא איתו לרקוד שוב באמצע ולבד.
נמצא לך פרגית הוא אומר אבל אני לא רוצה פרגית בכלל. רוצה עוף שלם ויפה וחי.
אבל לא משנה כמה ריקודים, לא משנה כמה צ'ייסרים או עופות, בסוף היום תמיד תהיה צלקת קטנה ממך על הפנים שלי. ממך ומכל השאר.
לא משנה כמה הפנים שלי יפות הכל מלא בצלקות.
אבל אתה יודע, כיוון שאתה באמת כלום בשבילי אולי כדאי שאני אפסיק לדבר עליך, הרי לפני שבועיים לא היית קיים וגם עכשיו לא.
אז הנה הוצאתי הכל, ואתה אפילו לא יודע שהתכוונתי אליך, אבל זה לא משנה, הכל בחוץ. עכשיו אתה באמת כלום,
שום דבר, עלה נידף, שקית אשפה.
ואני? אני רוקד במרכז הרחבה וכל העיניים עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאב ערבות זקן