היה היה פעם זאב אחד קטן

כל האהבות שונות, אבל כשזה כואב זה אותו דבר.

כמה מפתה לשקוע בתוך פוך אין סופי, מיטה רכה.רק לישון לעת עתה.

לא לזכור להרגיש לאהוב לחשוב.רק לא לחשוב. לא עליך ולא על אף אחד אחר. לא לפניך ולא אחריך. לשקוע בשינה עמוקה, לקום אחרי מאה שנה, כאילו כלום לא קרה.

יושב מול המחשב ולוחץ עליך דליט דליט דליט, כמה קל זה שם, אבל במציאות קשה. דליט דליט דליט - אתה לא נמחק. מוחק היסטוריה אבל אתה עדיין צץ ומופיע, כמו כתם ספגטי אחרי עשר כביסות, לא יורד מהג'ינס האהוב שלי. מה כבר ביקשתי?

אבל לפעמים קצת שכל ישר עוזר להבין, שלא הכל אבוד. ולאט לאט לומדים להוציא את הראש מתוך המים, לנשום לשאוף אויר פסגות צלול, נקי מאבק ופיח וממך.