8 חודשים שלא הייתי פה
8 חודשים כשנראה לא הרגשתי את הצורך לכתוב פה.
8 חודשים שבהם היו לי דברים חושבים יותר לעשות מלכתוב פוסט (מסתבר..)
8 חודשים
שבהם כ"כ הרבה קרה.
האמתי שדווקא נכנסתי לפה לפני 4 חודשים.
רציתי לסגור
לעשות סגירת מעגל.
אחרי ההלוויה ראיתי בזה מעין סגירת מעגל, פתחתי את הבלוג בגללך, בעקבותייך, ומאחר ושכבר 4 חודשים שלא כתבתי בו ראיתי בכך סיבה טובה לסגור אותו. (אחרי שישרא מסתבר לא סגרו אבל בסדר..)
רציתי לעשות פוסט שיהיה רק עלייך, אבל אני מניחה שזה יקרה אולי כבר בהזדמנות אחרת..
אז בנתיים אני אכתוב קצת על מה שקרה בין לבין.
אהבתי, כעסתי, כאבתי, חזרתי, הלכתי, ברחתי, נעלמתי, חזרתי שוב, בכיתי, רציתי, לא נרצתי, איבדתי ושוב נעלמתי.
שמחתי, צחקתי, אהבתי מחדש, נפגעתי מחדש, חסמתי, התעלמתי, התרגשתי, נהנתי ושוב שמחתי וצחקתי.
אנשים שמכירים אותנו יגידו עלי שאני סתם צבועה, שאני עכשיו אכתוב עלייך כמה דברים.
יגידו לעצמם "כן בטח, אנחנו יודעים שהיא לא סבלה אותה ושנאה אותה כ"כ "
נכון, זה נכון, במקום מסויים.
למרות שניסית לחדש את הקשר בינינו ואני לא הייתי סגורה על עצמי, הייתי באשליות, תקועה בדעה ומחשבה ובסרט אחר לגמרי.
אז אמרתי לא, והמשכתי לשמוח כשהיה לך רע, כשהיה לך טוב התעצבנתי, כשקרה לך משו נהנתי מזה.
מודה כן יש בי גם את הצד הזה שלא הרבה חווים אותו (למזלם..)
אבל לאחרונה
לפני מה שאני אקרא לו התאונה, כי בעיני זה באמת היה ככה.
חשבתי, התגעגעתי ובעיקר נזכרתי.
בך
כמה היה לי טוב איתך.
רציתי את הימים האלה בחזרה, רק שהפעם הם יהיו טובים יותר מהימים ההם, ידעתי את זה.
ביציאות שלנו עם כמה חברים בזמן פשרה, באמת שנהנתי, למרות שהייתי קצת תקועה במחשבה אל תתני לה לסחוף אותך בחזרה אליה, את לא רוצה להיות חברה שלה שוב.
נהנתי בחברתך.
ולפני שכל זה קרה, לפני הטלפון הזה, האנשים, ההבנה, והקליטה שהגיעה רק בהלוויה, כשראיתי את כל מי שהכיר אותך אי פעם והיה לו מספיק חשוב להגיע להלוויה שלך.
אני בעצמי לא רציתי להגיע.
ידעתי שאני לא רלוונטית, זה לא לעניין שאנשים שמכירים את שנינו יגידו לעצמם מה היא עושה פה??
בסופו של דבר אני שמחה שבאתי.
את ליווית אותי בזמנים קשים, כשאף אחד לא היה מוכן להסתכל לכיוון שלי וגם כשעשו את זה ידעו שהם לא רוצים את זה על הראש שלהם עכשיו.
ואת נשארת, מבין כולם תמיד.
רציתי לחזור, להחזיר דברים כמו שהיו פעם.
באמת שחשבתי על זה.
עד שמישו החליט שאת לא צריכה להיות פה.
אני יכולה לכתוב עלייך ולדבר עלייך עוד שעות ארוכות, באמת.
על הבנאדם המדהים שהיית, ובאותו הזמן גם על הפגמים שלך.
אבל כשאתה מאבד מישהו אתה כבר לא מוצא את הפגמים שהיו בו, מן הסתם איכשהו אתה תמיד תזכור רק את הטוב שבו, אתה לא תזכור את הרע.
האובדן שלך כשאני חושבת על זה עכשיו היה ניראלי הקשה ביותר בשבילי.
ורק בהלוויה הבנתי את זה, כשהתחלתי לבכות כמו ילדה שלקחו ממנה משו חשוב כמו איזה בובה.
ידעתי שהייתי יכולה לשנות משהו, שלי את כן תקשיבי, אני יודעת את זה.
ועכשיו אני לא יכולה לעשות כלום בנידון.
אני לא מאשימה את עצמי במה שקרה, אך אני תמיד אדע שהייתי יכולה לעשות משהו, כולנו.
כל מה שנשאר בסופו של דבר זה הזיכרונות, והרגעים הטובים שלנו.
אז לסיום כמה תמונות שנשארו ממך ושירים שהוקדשו ממך בזמנים שבהם ניסית לחזור ולא הייתי מוכנה.
ובחזרה לעדכון..
הממ
י"ב סוף סוף שנה אחרונה מאז שאני ביסודי איחלתי לשנה הזאת חח
הייתה שנה טובה, קיץ טוב.
טוב ברכיבה, התחלנו להתקדם כמו שצריך בשנה האחרונה סוף סוף מדריך שרצה לעשות את זה ולא סתם להגיע לשיעור בחוסר רצון כל שבוע.
אם הכל ילך כמו שצריך נפתח אורווה בקיבוץ, אמן וזה יקרה.
ואולי סוף סוף אחרי שנתיים 3 נחזור להתחרות אחרי הפוגה ארוכה מידי.
הפעם בלי הפשוש, מה הייתי עושה בשביל להיות 20 קילו פחות העיקר לרכב על הסוסה הזאת ולעשות איתה את העונה הזאת.
אבל נקווה שעם החמור ילך גם טוב :]
והכלבה הקטנה בריאה ושלמה :] עם כמה ברזלים ברגל :]
לסיום כמה תמונות של אהבותיי :]
אהובה קטנה :]
מה שנקרא - הכלבה והלשון :]
וזהו להיום :]
עמית