רק רצינו להגיד שבקרוב הסיפור..

נגמר.

ברור שיהיה עוד אחד :]

קריאה מהנה 3>

פרק 31

"אמילי?..."

"כן!!"

היא אמרה בקול שמח.

"מ..מה.. למה התקשרת?"

הוא שאל מבולבל.

"כי אני החברה שלך אולי?!"

"א..אבל.."

"ומי זאת שענתה לי קודם? מוזרה.. ניתקה לי בפרצוף!"

היא אמרה בעצבים, באותו הרגע לביל נפל האסימון, מי שהתקשרה קודם הייתה אמילי, ומלני ענתה לה.

"מה אמרת לה?"

"שאני החברה שלך כמובן"

"ומה היא אמרה לך?"

"כלום! היא ניתקה לי בפרצוף! חוצפנית!"

ביל לא ענה, הוא היה מבולבל מדי.

"ביל! אני בגרמניה!"

אמילי אמרה לפתע וביל התעורר מהמחשבות שלו.

"מה?! מה זה את בגרמניה?!"

"כן! חזרתי!"

הוא יכל לראות את החיוך שלה מבעד לטלפון.

"איפה אתה אהובי?"

"אני בבית חולים"

"למה אתה שם?"

"החברה של אח שלי נפצעה"

"לטומי יש חברה?!"

היא קראה בשמחה.

"כן.."

"באיזה בית חולים אתם?"

"אמילי.. עדיף שלא תבואי לפה"

"למה לא?"

"כי ככה.. תיפגשי איתי עכשיו בבית הקפה "מקס" אוקיי?"

"אין בעיה! עוד חמש דקות אני שם!"

"יופי.. אז ניפגש"

הוא ניתק את הפלאפון וקבר את ראשו בין ידיו.

"אני לא מאמין!!"

הוא אמר בעצבנות והרים את ראשו, נישען על הקיר.

"מה קרה?"

"אמילי חזרה.."

"אמילי?!"

"היא לא בישראל?"

"אז זהו.. שכבר לא.."

"ואתה לא נפרדת ממנה לפני שהיא נסעה?.."

גוסטאב שאל וכול הבנים הסתכלו על ביל שהיה מובך.

"ביל אני לא מאמין! אתה לא נפרדת ממנה?! היית אמור!"

"בסדר, מצטער! לא היה לי אומץ!"

"אתה יודע מה יקרה כשמלני תגלה את זה?"

"היא כבר יודעת.."

ביל השפיל את מבטו.

"מה זאת אומרת יודעת?"

"אמילי התקשרה קודם לפלאפון שלי ומלני ענתה לה, אמילי אמרה לה שהיא חברה שלי.."

"איך אתה תמיד מצליח להסתבך.."

"תודה טום! זה באמת עוזר!"

צעק עליו ביל בעצבנות.

"מצטער ביל.. אבל זה מעצבן אותי איך אתה כל הזמן מסתבך בדברים האלה! מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"

"אני צריך ללכת ל"מקס" להיפגש עם אמילי.."

"למה?"

"ככה קבענו"

"ואתה נפרד ממנה?"

"אני צריך לא? מלני חברה שלי, ואני אוהב אותה, אני אסביר לאמילי הכול.."

ביל נאנח וקם מהכיסא.

"אם מלני שואלת איפה אני תגיד לה שאני תכף חוזר"

אמר ביל והתחיל לרדת במדרגות לכיוון היציאה מהבית חולים, הוא נכנס למכונית ונתן לנהג את הכתובת לבית הקפה, כעבור כמה דקות הוא היה שם, נכנס פנימה וראה את אמילי יושבת באחד מהשולחנות, הוא התקרב לעברה בחיוך והתיישב מולה.

"בילי!"

היא אמרה בשמחה וחיבקה אותו, ביל הרחיק אותה טיפה ממנו.

"מה קרה?.."

"אמילי.. אנחנו צריכים לדבר"

"אי אפשר לדבר על זה אחר כך? רק חזרתי מישראל!"

"לא.. אי אפשר.."

"אז דבר..."

חייכה אמילי ולגמה מהקפה שלה.

"הבחורה שענתה לך.. קוראים לה מלני, והיא החברה שלי"

"אבל אני החברה שלך"

"אז זהו ש... לפני שעברת לישראל תכננתי להיפרד ממך, אבל לא הייתי מסוגל.."

הוא השפיל את מבטו.

"ביל..."

"אני אוהב אותה אמילי"

הוא הרים את מבטו אליה.

"אני מבינה.."

היא חייכה לעברו והחזיקה לו את היד על השולחן.

"אני כל כך מצטער"

"אין לך על מה להצטער"

היא ליטפה את פניו.

"באמת.."

"את מדהימה אמילי.."

אמר ביל ואמילי צחקה.

"אתה צריך להסביר לה"

"אין לי אומץ..."

"אתה חייב"

היא הסתכלה לביל בעיניים, הן היו מדהימות מתמיד, כל כך נוצצות, עצובות, היא הבינה למה היא התאהבה בבן אדם המדהים הזה, והיא יודעת שיהיה לה קשה לשכוח ממנו, אבל היא מוכנה לעשות הכול כדי שהוא יהיה מאושר.

"שלום לכם"

ביל הרים את ראשו ופתח את עיניו לרווחה...