עוד 2 פרקים, והסיפור נגמר.

ועכשיו אני אומרת למה אנחנו לא שמות כל יום פרק כי אנחנו מחכות לתגובות, יש לנו 14 מנויים ואין סיבה שלא היו לנו 14 תגובות [לא כולל שלנו] בכל פרק.

תחשבו על זה :]

קריאה מהנה 3>

פרק 32

"שלום לכם"

ביל הרים את ראשו ופתח את עיניו לרווחה.

'רק זה היה חסר לי עכשיו...'

חשב לעצמו והשפיל את מבטו.

"מי את?"

שאלה פתאום אמילי.

"מלני, ואת?"

"אמילי"

"אז את זאת שהתקשרה קודם.."

"כן, והייתה אי הבנה מוחלטת"

"האי הבנה היחידה שיש פה, זה שביל הסתיר ממני את החברה שלו"

מלני הסתכלה בפרצוף עצבני על ביל.

"מלני, יש פה אי הבנה, אמילי היא לא חברה שלי"

"שקרן.."

"הוא לא משקר"

אמילי נעמדה.

"את תסתמי את הפה שלך"

תקפה אותה מלני.

"ביל אתה יודע...."

טום רץ לכיוונם כשם לב שמלני עומדת שם.

"איפה מלני.."

הוא השלים את המשפט וחייך לכיוונה של מלני.

"אתה ידעת מכל זה?"

"ל..לא.. לא בדיוק..."

"אני לא מאמינה! ידעת ולא אמרת כלום!"

"אני חשבתי ש.."

טום התחיל להגיד משהו אך מלני קטעה אותו.

"חשבת?! חשבת?! הרי אין לך אפשרות כזאת! אני לא מאמינה שהסתתרת את זה ממני!"

"מלני תקשיבי שנייה..."

ביל תפס בידה אך מלני הדפה אותו ממני.

"אל תיגע בי"

אמרה בכעס.

"מתברר ששני האחים אותו הדבר, בוגדים שקרנים"

היא יצאה מהבית קפה במהירות, תפסה מונית ונסעה לכיוון ביתם של התאומים כדי לארוז את הדברים שלה.

"שיט! ביקשתי ממך להשגיח שהיא לא תבוא לפה!"

תקף ביל את טום.

"בכלל לא שמתי לב שהיא יצאה מהבית חולים!"

"טוב תפסיקו להתווכח! ביל, לאן היא יכולה ללכת?"

"רק לבית שלנו..."

"אז לך לשם כבר!"

אמילי דחפה את ביל לכיוון הכניסה של הבית קפה, הוא יצא משם נכנס למכונית ואמר לנהג לנסוע לבית שלו, כעבור עשר דקות הם הגיעו, מלא מעריצות היו ליד הבית, ביל יצא במהירות לא חתם לאף אחת, נכנס לבית ועלה למעלה, הוא ראה את מלני אורזת את הדברים שלה.

"מלני.."

הוא התקדם לעברה וסובב אותה אליו.

"ביל אל תיגע בי!"

היא דחפה אותו ממנה והמשיכה לארוז את הבגדים שלה.

"את לא יכולה ללכת ככה"

"אני יכולה טוב מאוד"

"את לא"

"אה באמת?! למה?!"

היא הסתובבה לעברו בעצבנות.

"אולי תתני לי להסביר?"

"ביל, אתה לא צריך להסביר לי כלום יותר! היא החברה שלך, תהיה איתה"

"את החברה שלי"

"רגע, אם חושבים על זה בעצם.. אתה בגדת בה איתי"

"אני לא!"

"אתה כן! אני לא מאמינה איך אתה יכול לעשות דבר כזה בכלל?! ועוד בכלל לא אמרת לי שיש לך חברה!"

"אבל היא ל-א חברה שלי!"

ביל צעק בעצבים ומלני נרתעה טיפה.

"אני מצטער, לא התכוונתי לצעוק"

מלני התיישבה על המיטה וקברה את ראשה בין ידיה.

"מלני..."

ביל התיישב לידה וליטף את ראשה.

"אני עוזבת.."

"את לא יכולה לעזוב"

"אני חייבת.."

היא הרימה את מבטה לביל.

"יש משהו שלא סיפרתי לך.."

ביל פתח את עיניו.

"אני באתי לגרמניה רק לחצי שנה, והיא נגמרה.. אני חייבת לחזור לארצות הברית, למשפחה שלי... רציתי לבקש מהם להישאר פה עוד, אבל אחרי מה שקרה היום, הבנתי שזה לא נועד לקרות"

היא השפילה את מבטה מנגבת את הדמעות.

"מה לא נועד לקרות?"

"אני ואתה ביל"

"אבל מלני.. את לא מבינה"

"אני מבינה טוב מאוד...."

היא קמה מן המיטה וסגרה את המזוודה שלה, היא הסתכלה על ביל, ונתנה לו נשיקה על הלחי.

"בהצלחה.."

היא לקחה את המזוודה ויצאה מן החדר כשביל בעקבותיה.

"מלני.."

הוא תפס בידה, סובב אותה וקירב אותה אליו, הוא הצמיד אותה וקירב את פניו לשלה אך היא התרחקה, השפילה את מבטה, הסתובבה ויצאה מן הבית...