פרק 12

ביל קירב את שפתיו לשלה כשפתאום נפתחה דלת החדר והם התרחקו אחד מהשנייה במהירות.

"מה אתם עושים?"

מלודי נכנסה לחדר כשמאחוריה טום.

"כלום.. פשוט נפל לי ה..העגיל אז ביל עזר לי לחפש אותו"

נטלי ניסתה למצוא תירוץ.

"והנה הוא"

קרא ביל והגיש לנטלי את העגיל שכנראה באמת נפל לה בזמן מלחמת הכריות.

ביל קם מן הרצפה ונטלי מיד אחריו.

"טום?"

ביל הסתכל עליו מבולבל.

"מה אתה עושה פה?"

"אנחנו יצאנו"

חייך טום לעברו של ביל.

"פשש.. ולא אמרתם לי כלום?"

שאל ביל בקול נעלב.

"הא.. אנ..אני.."

מלודי ניסתה לתרץ משהו אך ביל קטע אותה.

"סתם בצחוק תירגעי"

ביל צחק. הוא הרים את ידו והסתכל על השעון.

"כבר ממש מאוחר, צריך ללכת"

הוא אמר לעברו של טום. טום הנהן בראשו ומלודי הסתובבה אליו.

"ממש נהניתי היום, תודה"

היא אמרה בקול רך וחיבקה אותו.

"אין בעד מה"

הוא חייך לעברה ורכן לעברה באיטיות כשפתאום נטלי כחכחה בגרונה, הם סובבו אליה את מבטה.

"מצטערת יש לי משהו בגרון"

היא אמרה במבוכה. מלודי התרחקה באיטיות מטום.

"להתראות"

הבנים יצאו החוצה והתחילו להתקדם לכיוון הבית שלהם.

"עכשיו את מספרת לי הכל!"

נטלי ציוותה על מלודי.

"היה פשוט... מושלם"

מלודי הייתה בעננים.

"ספרי כבר!"

האיצה בה נטלי ומלודי התחילה לשפוך את כל מה שקרה בערב ונטלי נשארה המומה.

"איזה חמוד!!"

צחקה נטלי ומלודי שמה את היד שלה על הפה משתיקה אותה.

"תסתמי מפגרת!"

"סליחה"

לחשה נטלי וצחקה.

"ואם כבר מדברים, מה הלך איתך ועם ביל?"

"מה קרה איתנו?"

שאלה נטלי בבלבול כאילו היא לא מבינה על מה היא מדברת.

"נו אל תשחקי לי אותה! כשאני וטום נכנסו ואתם הייתם על הרצפה"

"הא זה.. כלום"

"אל תשקרי נטלי"

"אני נשבעת לך שלא קרה כלום! הוא עזר לי למצוא את העגיל שלי"

"לא מאמינה לך"

"אל תאמיני"

נטלי עשתה את עצמה מעוצבנת וסובבה את גבה למלודי. מלודי ציחקקה לעצמה בשקט לקחה כרית וזרקה על נטלי.

"אל תתחילי גם את!"

היא איימה עלייה.

"אז את וביל הלכתם פה מלחמת כריות לפי מה שאני מבינה"

מלודי הסתכלה סביבה וראתה כריות בכל פינה.

"כן.. מצטערת, אני אעזור לך לסדר"

"לא צריך סתומה! זה בסדר גם ככה"

מלודי תפסה בידה של נטלי שרצתה לקום מן המיטה וצחקה.

"בטוחה?"

"בטוחה"

חייכה מלודי ופיהקה.

"אני מתה מעייפות, בואי נלך לישון"

מלודי נשכבה על המיטה באיטיות ומיד אחריה נטלי.

"לילה טוב"

נטלי כיבתה את האור והשתיים נרדמו.

_

12 בצהריים:

"תעבירי את זה! זה ממש משעמם!"

נטלי חטפה למלודי את שלט הטלוויזיה והעבירה ערוץ.

"לא אני אוהבת את זה!"

מלודי ניסתה לחטוף לנטלי את השלט כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת.

"לכי לפתוח"

חייכה נטלי חיוך מתנשא.

"מעצבנת"

מלודי נאנחה וקמה מן הספה, מתקדמת באיטיות לעבר דלת הכניסה, פותחת אותה ולתוך הבית נכנסות במהירות קטרין, ניקול ומיקה.

"שלום?.."

מלודי הלכה אחריהן לעבר הסלון.

"נו מה היה?!"

שאלה אותה קטרין בתקיפות.

"תספרי!!"

"היה בסדר.."

"ו..??"

מה ו..? היה בסדר!"

"תספרי מה היה"

"זה לא משנה מה היה בדיוק, היה כיף זהו"

"והצלחת לגרום לו להתאהב בך?!"

"אני מקווה.."

מלודי נשכה את שפתיה.

"זה מצוין!"

קראה קטרין.

"תקשיבו בנות אתן לא חושבות שזה טיפה.. מוגזם מדי?"

"מלודי, אל תתחילי כמו בשיחת טלפון"

"אני... לא..."

מלמלה מלודי.

"אל תגידי לי שאת..."

"שאני מה?"

"מאוהבת בו"

בחנה אותה מיקה.

"אני?! מה פתאום! למה שאני אוהב אותו?"

שיקרה מלודי ונטלי תקעה בה מבט ופתאום כחכחה בגרונה, הבנות סובבו עלייה את מבטיהן.

"ומי זאת?"

שאלה ניקול.

"זאת נטלי, חברה שלי מישראל, היא גם עברה לגרמניה"

"היי! אני ניקול, קפטן נחברת המעודדות של הבית ספר"

אמרה ניקול בהתנשאות וחייכה.

"קטרין"

"מיקה"

הבנות חייכו לעברה.

"היי, נטלי"

"כן, את זה כבר הבנו"

ניקול גלגלה עיניים ופנתה למלודי.

אנחנו כל כך קרובות לזה, אסור לך לוותר עכשיו"

"בסדר.."

ויתרה מלודי והשפילה את מבטה.

"יופי!"

"ניפגש מחר בבית ספר"

שלושת הבנות יצאו מן הבית ומלודי התיישבה ליד נטלי.